הגענו לפרק מ"ו, הנמצא בדף ס"ה עמוד א' (עמוד 129). אנו עומדים בסדרת פרקים שכותרתם אחת: כיצד מגיע יהודי לאהבת השם. עניין זה אינו פשוט כלל, שכן מדובר ברגש, ובטבעו נמשך האדם אל ענייני העולם, אל החומריות והגשמיות, ואילו כאן נדרש הוא לעורר בליבו אהבה לאלוקות - דבר ההפוך מהרגלו הטבעי של האדם.
בפרקים הקודמים למדנו כמה וכמה אופני התבוננות, כאשר כל התבוננות מולידה את הרגש התואם לה. אף פרק מ"ו בא לתת צורת עבודה נוספת, אלא שניתן לומר כי אין זו עוד התבוננות, אלא עוד שימת לב.
ההבדל בין התבוננות לשימת לב:
התבוננות: עניין כבד ועמוק, הדורש כלים ויכולות - כיצד להתבונן ובמה.
שימת לב: דבר פשוט הרבה יותר, נגיש ושייך לכל אחד - די בכך שישים האדם לב למה שמתרחש, וממילא תתעורר בליבו אהבה לקב"ה.
לשון הפרק: "ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד" - דרך ישרה, נגישה, קרובה ושייכת לכל אחד ואחד. ראוי לשים לב ללשונות: ספר התניא כולו מבוסס על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד", שכל ענייני קיום התורה והמצוות והעבודה שבלב קרובים הם; וכאן מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר שהדבר "שווה לכל נפש", ולא סתם קרוב אלא "קרוב הדבר מאוד מאוד" - כפל לשון על לשון הפסוק. את הדיוק שבכל ביטוי וביטוי נבאר בהמשך הפרק, שכן קודם שנלמד את ההמשך קשה להבין את החידוש שבכל אחד מהם.
ומהו הדבר הקרוב כל כך לכל אחד? "לעורר ולהאיר אור Vאהבה התקועה ומסותרת בלבו" - אצל כל יהודי כבר קיימת אהבה מסותרת, כפי שלמדנו בפרק י"ח, שכל יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, יש בו אהבה מסותרת לקב"ה. היא "תקועה בליבו" ומצויה בו, אלא שאינה ערנית ואינה מאירה. כל חיפושו של האדם הוא כיצד לעוררה ולהגיע אליה, וכאן מלמד אדמו"ר הזקן דרך שבה יהיה הדבר קרוב מאוד מאוד.
וכיצד תאיר אותה אהבה? "להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה" - שיאיר אור האהבה בליבו של יהודי בעוצמה הגדולה ביותר, בכל תוקפה, כאש בוערת. "בהתגלות לבו ומוחו" - שליבו ירגיש זאת בגילוי, ובמוחו ובתודעתו יהיה הדבר בהיר לחלוטין. ולהיכן מוביל הדבר? "למסור נפשו לה' וגופו ומאודו" - מכוח אהבה זו יהיו לו הרצון והיכולת להתמסר לקב"ה: למסור את גופו, את נפשו ואת רכושו, את כל אשר לו, למען רצון השם, "בכל לב ובכל נפש ומאד" כלשונות הידועים שבקריאת שמע "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", והכל "מעומקא דלבא באמת לאמיתו".
נמצא שכל אחד ואחד יכול להגיע לדרגה כזו של אהבה לענייני אלוקות, והדבר קרוב אליו מאוד מאוד. מתעוררת אפוא השאלה: כיצד עושים זאת? היכן הכפתור שבלחיצה עליו מתעורר העניין מיד?
"ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה" - העניין קרוב בכל שעה ושעה: בכל שלב ביממה שבו ישים האדם לב לנקודות שיתבארו כאן, יצליח לעורר בליבו את אותה אהבה. ובפרט בשעת התפילה, בקריאת שמע ובברכותיה - "יוצר אור" ו"אהבת עולם" - שאם יחשוב שם בנקודות האמורות, הרי הזמן והמילים שהוא אומר מכוונים במיוחד לעוררה, "כמו שיתבאר" בהמשך.
כיצד מגיעים לכך? אומר אדמו"ר הזקן: "והוא כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם'". די בשימת לב לנקודה זו שאמר שלמה המלך במשלי: כשם שהמים משקפים את הפנים הנראות בהם, כך לב האדם אל האדם - השתקפות.
[ראוי לשים לב לדיוק: לשון הכתוב במשלי היא "כן לב האדם לאדם", ואילו אדמו"ר הזקן מוסיף כאן תיבה - "אל האדם". יש מקומות בחסידות שבהם מוסיף אדמו"ר הזקן תיבה זו ויש שאינו מוסיף, הכל לפי ההקשר, ואין אנו נכנסים כאן לטעם הדבר].
עוד יש לשים לב: כבר ראינו בתניא פעמים רבות, שכאשר מביא אדמו"ר הזקן פסוק ומוסיף לאחריו את המילה "פירוש", כבענייננו - סימן הוא שבא לתת בפסוק דגש שונה מן הפירוש הרגיל. נראה אפוא תחילה כיצד מתפרש הפסוק כפשוטו, ולאחר מכן את החידוש שמוסיף אדמו"ר הזקן בהבנתו.
הפירוש הפשוט בפסוק: הפסוק כתוב בספר משלי (פרק כ"ז), ספר שכתבו שלמה המלך, המכיל אוסף של פסוקי חכמה. מטרתו מפורשת בפתיחתו: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה" - כל פסוק במשלי נותן ליהודי הוראה כיצד להתנהג.
לפי זה, המוסר שבפסוק: כשם שהפנים שאדם מראה למים משתקפות אליו בחזרה כבמראה, כך "לב האדם לאדם" - אם עשה לך אדם טובה, החזר לו טובה ואל תהיה כפוי טובה; חייך לזולת - ויחייכו אליך; ואם נהגת עם אדם שלא כראוי, אל תתפלא שהדבר ישתקף אליך בחזרה. זוהי ההוראה: התנהג אל השני באותה מידה שהוא נוהג עמך.
[ומובן שאין הכוונה להשיב רעה תחת רעה, אלא הוראה למוסר ולטוב: שלא יהיה האדם כפוי טובה, אלא ישיב לזולתו את המגיע לו].
אדמו"ר הזקן מוסיף כאן נקודה נוספת ועמוקה יותר, פירוש פנימי לפסוק. ונקדים: שלמה המלך נותן כאן משל - "כמים הפנים לפנים" הוא משל גשמי, ולמשל זה יש נמשל. שתי נקודות למחשבה בעניין המשל:
המשל אמור להוסיף לנו פרט וידיעה שלא היו בידינו בלעדיו. אילו היה הנמשל פשוט וברור מצד עצמו, לא היה כל צורך לתת משל.
כשבני אדם נותנים משל, אין הכרח שכל פרטי המשל יתאימו לנמשל; לעיתים אין המטרה אלא המשמעות הכללית או נקודה אחת בלבד, והפרטים השוליים והנלווים שבמשל אינם מוכרחים להימצא בנמשל. אך בתורה, שהכל בה מדויק, כל מה שהמשל מכיל קיים אף בנמשל, שהרי תורת אמת היא שנתנה את המשל.
לסיכום: בחלק זה פתחנו בפרק מ"ו, המוסיף על אופני ההתבוננות שלמדנו דרך של שימת לב בלבד - דרך פשוטה ונגישה לכל אדם. למדנו את פתיחת הפרק: "ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש וקרוב הדבר מאוד מאוד" - לעורר ולהאיר את האהבה המסותרת והתקועה בלב כל יהודי, עד שתאיר בתוקף כאש בוערה, בהתגלות הלב והמוח, עד מסירת הנפש הגוף והמאוד מעומקא דליבא, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה. הדרך לכך היא שימת לב לפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם", ועמדנו על פירושו הפשוט של הפסוק במשלי כהוראה במוסר, ועל שני הכללים ביחס בין משל לנמשל.
בחלק הבא נעיין, לפי הסתכלות זו, במשל עצמו - מה בדיוק אומר המשל של המים, ומהו הנמשל העולה ממנו.