אנו ממשיכים בפרק מ"ה. כבר בפרק ל"ו ובמקומות נוספים בתניא למדנו כמה וכמה לשונות וביטויים עד כמה העולם הזה נמוך, ואל עולם זה ירדה הנשמה - נשמתו של כל אחד ואחד מישראל. בפרק זה מלמד אדמו"ר הזקן כיצד יעורר האדם רחמים רבים על נשמתו, ומתוך כך יימצא לו הכוח לעבודת השם.
שני שלבים בעוררות הרחמים:
עצם ירידת הנשמה לגוף: אף אם היהודי לא חטא מעולם, ונניח שהוא צדיק מלידתו המקיים תמיד את רצון הבורא - אין מחשבותיו מחשבות של שטות, אין דיבוריו דיבורי שטות, והכול אצלו נקי - עצם היות הנשמה נתונה בתוך גוף גשמי, ירידה גדולה היא לה. הנשמה הייתה במקום עליון כל כך, ועתה עליה להתעסק במקום תחתון כל כך.
"ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו שלא טובים המה" - בלשון עדינה מאוד נוקט אדמו"ר הזקן. כשאדם עושה חשבון מיום שנולד על כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, יזכור שהנשמה הייתה עמו בכולם, שותפה כביכול. אם הנשמה שרויה בגוף החוטא, שיש לו מחשבות שאינן טובות, דיבורים ומעשים שאינם טובים - ירידתה תחתונה עוד יותר: במקום שהייתה בו עליונה, נמצאת עתה במקום שעובר על רצון הבורא. וכמה רחמנות על הנשמה שהסתבכה במקום שהגוף מושך אותה לעבור על רצון הבורא בכל צעד ושעל.
[קיום תורה ומצוות כשלעצמו אינו ירידה אלא עלייה גדולה; כאן מדובר בהתבוננותו של אדם שעדיין אינו מקיים תורה ומצוות ומבקש התעוררות לקיימן. לו אומרים: התבונן תחילה בגודל הרחמנות על הנשמה הנתונה בתוך גוף].
"ומלך אסור ברהטים" למילה "רהטים" כמה פירושים:
רהטים מלשון חבלים - ה"מלך" הוא הקב"ה כביכול, שהרי הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש" והוא קשור עמה, ולפיכך הוא כביכול אסור וקשור בחבלים: לכל מקום שהיהודי מוליך את נשמתו, שם היא הולכת ונגררת אחריו שלא ברצונה. וכשאדם עושה מעשים ודיבורים שאינם טובים, נמצא ה"מלך" אסור באותם חבלים שהאדם קושרו בהם.
רהטים מלשון מרוצת המים - כלשון הכתוב בספר בראשית "ברהטים בשקתות המים", שהם מרוצות המים. ועל פי זה מבאר הזוהר "ברהיטי מוחא" - מרוצת המחשבות שבמוח, הרצות ללא הפסק כזרימת המים בשקתות. ה"מלך", ניצוץ הנשמה שבאדם, קשור באותן מחשבות: כשרצות במוחו מחשבות של שטות ומחשבות של היפך רצון הבורא, אין לנשמה ברירה והיא נגררת אחריהן - כאדם הקשור אל סוס הרץ, שנמשך אחריו לכל אשר תוליכנו הבהמה. וכמה רחמנות עליה.
"כי יעקב חבל נחלתו" עם ישראל נקרא "יעקב", והם נחלתו של הקב"ה - אלא שהקשר ביניהם מתואר כ"חבל": חבל שקצהו האחד קשור למעלה בגג וקצהו השני נמצא למטה, ואפילו בבניין של מאתיים קומות - חבל אחד הוא. כל תנועה שהאדם עושה בקצהו התחתון משפיעה למעלה; ימשוך למטה - מושך הוא את הכול. וכן בנמשל: יהודי כמו חבל, וכשהוא כאן למטה עושה עוונות הוא מושך עמו כביכול את נשמתו ואת שורש נשמתה אל המקומות שאינם טובים. וכך גם להפך: כשמעוררים אותו מלמעלה, ויוצאת בת קול ומכריזה, חש הוא למטה זעזוע ונענוע. וזהו "וכמשל המושך בחבל וכו'". (עניין זה יבוא בהרחבה בהמשך, באיגרת התשובה).
"והוא סוד גלות השכינה" - הקב"ה נמצא כביכול בגלות ומושפע ממעשינו. ומדוע קבע להיות מושפע ממעשינו? זהו "סוד", כך החליט. ומאחר שכך קבע, שהנשמה מושפעת ממעשי הגוף, הרי רחמנות גדולה עליה שהיא נגררת למטה.
"וע"ז נאמר וישוב אל ה' וירחמהו" לכאורה כוונת הפסוק שהקב"ה ירחם על היהודי, אך כאן מתפרש: "וישוב אל ה'" - יחזור בתשובה אל הקב"ה, "וירחמהו" - שירחם הוא על "שם ה'" שבתוכו, על נפשו האלוקית שהיא ניצוץ ממנו יתברך. למה יניחנה שקועה בבוץ? יחזור, כדי שלא תהיה שקועה שם. ואף שאמת שהקב"ה מרחם על היהודי, העבודה כאן היא "לעורר רחמים רבים" על הנפש האלוקית שבתוכו, "על שם ה' השוכן אתנו" - שהרי אף מי שחוטא ונמצא בשאול תחתית, הקב"ה נמצא עמו, ובכל מקום, "כדכתיב: השוכן אתם בתוך טומאתם". אדם טמא מושך עמו כביכול את הקב"ה לשם, ואין רחמנות גדולה מזו.
זו ההתבוננות שקודמת ללימוד התורה ולקיום המצוות - ומיד נראה שהתורה עצמה היא הפתרון והחיבור. אף אם לא הצליח האדם לעורר בלבו אהבת ה' או יראת ה', ילך בקו האמצעי, בדרך הרחמים שהיא מידת התפארת, ויעורר רחמים על נשמתו - וזה ייתן לו כוח.
"וזהו שאמר הכתוב וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" כל הסיפורים שהתורה מספרת על האבות הקדושים אינם סיפורים בעלמא. מי שיערוך את כלל הסיפורים יראה שמכל שנות חייהם לא סופר אלא קצה קצהו: יעקב היה אצל לבן עשרים שנה, ומכל אותן שנים אין בידינו אלא סיכום כללי ולא תיאור יום יום. ואם בחרה התורה לתת דגש, הרחבה ופירוט יתר בסיפורים מסוימים, הרי שהם נוגעים ורלוונטיים אלינו גם היום - עניין נצחי. התורה אינה ספר היסטוריה, אלא ספר שבא ללמדנו ולהורות לנו הדרכה.
ועוד: אין להסתכל על האבות במשקפיים של בני אדם כמונו. "האבות הן הן המרכבה", כפי שמובא בתניא כמה פעמים - קדושי עליון היו. אמנם היה להם גוף גשמי, והסתובבו כאן בעולם הזה, ואנו יודעים בדיוק את מקומות הליכתם - אך אנשים מיוחדים היו, ואף הצד המשותף הזה אינו משותף לגמרי.
אף הלומד חומש עם רש"י בפשוטו של מקרא, ולא בקבלה ובחסידות, מוצא כבר כאן ראייה לרחוק: רש"י אינו מתייחס ל"וישק" אלא לבכייה - מפני שבא בידיים ריקניות, ויותר מזה, מפני שראה שלא תיקבר עמו (רחל נקברה בקבר רחל ולא במערת המכפלה). מכאן שאין מדובר בשיח סתם, אלא בדברים שמאחוריהם עומק.
ונוסיף דוגמה: כשבא אליעזר בשליחות אברהם להביא את רבקה ליצחק, נתן על ידיה "שני צמידים... עשרה זהב משקלם", ופירש רש"י במקום: "שני צמידים" - רמז לשני לוחות "צמודים", "עשרה זהב משקלם" - רמז לעשרת הדיברות. רש"י בפשוטו של מקרא מלמדנו שאין אלו מתנות בעלמא, אלא רמזים לדברים עתידיים - על אחת כמה וכמה בפעולה שעשה יעקב אבינו.
הרי הפעולה עצמה תמוהה: בראייה ראשונה נותן לה נשיקה - היכן הצניעות, היכן ההנהגה הראויה? [ובדרך ההלצה אומרים: יעקב אבינו ראה שיבואו יהודים לאחר כמה דורות ויקראו סיפור זה ויפרשוהו שלא כראוי, בצורה אנושית ואף גסה - ועל כך בכה]. ומהו הפירוש הפנימי של הדברים?
"כי רחל היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות". [וכידוע, רחל ולאה מסמלות דרגות בעם ישראל, ומכאן "תיקון רחל" ו"תיקון לאה" שבתיקון חצות].
"ויעקב - במדתו העליונה שהיא מידת הרחמים שבאצילות". כשם שאברהם הוא חסד ויצחק גבורה, יעקב הוא קו האמצע, מידת התפארת והרחמים, "הוא המעורר רחמים רבים עליה". יעקב רואה את עם ישראל ומעורר רחמים על היהודי הנמצא בעולם גשמי שכזה - ואין זה סיפור שהיה לפני אלפי שנים, אלא עניין אקטואלי גם עתה: בכל עת מעוררת מידת יעקב רחמים רבים על רחל.
"וישא את קולו" - נשא את קולו כלפי מעלה, "למעלה למקור הרחמים העליונים הנקרא אב הרחמים ומקורם".
"ויבך - לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל, לעלותן מגלותן ולייחדן ביחוד העליון, אור אין סוף ברוך הוא".
ראוי להבחין: בסדר עשר הספירות מידת הרחמים היא התפארת (חסד, גבורה, תפארת), ויש הרחמים כפי שהם במקורם העליון, שלמעלה מעשר הספירות. וכמוכר בתפילה: בעת רצון אומרים "אב הרחמים", ובזמנים רגילים "אב הרחמן" - בעשרת ימי תשובה אומרים בכל יום "מי כמוך אב הרחמן", ובמנחה של שבת "מי כמוך אב הרחמים". "אב הרחמים" הוא מקור הרחמים, נעלה הרבה יותר, ואילו "אב הרחמן" הוא תואר לדרגה שלמטה. ויעקב אבינו, שהוא מידת הרחמים שלמטה, נושא את קולו לעורר ולהמשיך מן הרחמים העליונים ממש.
לאחר שעורר האדם רחמים על נשמתו - וכי אבודה היא? לא. "וישק" מלמד כיצד מקשרים את רחל חזרה למקורה העליון:דהיינו "בבחינת נשיקין, שהיא אתדבקות רוחא ברוחא" - דביקות רוח האדם ברוח האלוקות. נשיקה כפשוטה בגשמיות: פיו של המנשק מגיע אל פנימיות פיו של המנושק; וכלפי היהודי והקב"ה - מחבר האדם את פנימיותו לפנימיות האלוקית. בשעה שיהודי לומד תורה, פיו אומר את דברי התורה והוא מחברם אליו - הרי הוא מנשק כביכול את הקב"ה.
ומניין שאפשר לקרוא לזה נשיקה? מפסוק מפורש בשיר השירים: "כמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו". ופירש שם רש"י, שיגלה לנו את סודות התורה וטעמיה - זו הנשיקה, גילוי הפנימיות על ידי דיבור התורה.
"דהיינו התקשרות דבור האדם בדבר ה' זו הלכה" - הלומד הלכות לומד את הרצון האלוקי, ומיד הוא דבק בבורא בדבקות של נשיקה.
"וכן מחשבה במחשבה" - מחבר את מחשבתו למחשבת הקדושה, התורה והמצוות.
"ומעשה במעשה" - מחבר את מעשהו למעשה שהקב"ה רוצה, "שהוא מעשה המצות, ובפרט מעשה הצדקה וחסד".
ומדוע דווקא צדקה וחסד? "דחסד דרועא ימינא", כלשון 'פתח אליהו' - החסד הוא צד ימין האלוקי כביכול, והאדם המשקיע את כספו בצדקה מתחבר ל"דרועא ימינא", והימין משפיע על כל הגוף, "והוא בחינת חיבוק ממש, כמו שכתוב: וימינו תחבקני". ואילו "ועסק התורה בדבור ומחשבת העיון הן בחינת נשיקין ממש".
נמצא שיעקב אבינו נותן בפסוק זה הדרכה לכל יהודי עד היום: לפני שאתה מתחיל ללמוד תורה, התבונן במה שמתרחש כאן - יעקב, שהוא מידת הרחמים, מבקש להעלות את היהודי; עורר רחמים על נשמתך, ומשם תן "נשיקה" בתורה, והתרוממות זו תחבר אותך חזרה אל שורש העניין.
וסיום הפרק: "והנה על ידי זה יכול לבוא לבחינת אהבה רבה בהתגלות לבו, כדכתיב: ליעקב אשר פדה את אברהם, כמו שכתוב במקום אחר" - האדם פותח ברחמים, ובסופו של דבר מתעוררת בו גם אהבת השם.
הפסוק "כה אמר ה'... ליעקב אשר פדה את אברהם" תמוה: היכן מצינו שיעקב פדה את אברהם אבינו? בפשוטו יש לשנות את מיקום המילים, כאילו נאמר: "כה אמר ה' אשר פדה את אברהם - ליעקב", כלומר ה' המדבר אל יעקב הוא זה שפדה את אברהם.
אך המדרש מבאר טעם מעניין ללשון זו: זה שאברהם אבינו נפדה מאור כשדים וניצל מכבשן האש, היה בזכות יעקב. משל למלך שרצה להשליך אדם לכבשן האש. באו וטענו לפניו טעמים שונים להצילו, ואמר: אין טעם משכנע אותי. עד שבא הסניגור ואמר: רואה אני בראייה עתידית שאדם זה עתיד להתחתן, ובתו עתידה להינשא לבן המלך. אמר המלך: אם כן, וכי נשרוף אדם זה ונעצור את הדבר? הוציאוהו. כך אברהם נפדה בזכות יעקב, שממנו עתיד לצאת יעקב וכל עם ישראל - ולכן נאמר "ליעקב אשר פדה את אברהם", שיעקב הוא הסיבה והמקור לפדיון.
ובפנימיות התורה מבארים כך: אברהם הוא חסד, ומידת החסד היא אהבה. אדם שאהבתו תקועה, שאינו מצליח לעורר בלבו אהבת ה' - אהבתו כמי שנמצא בתוך כבשן האש, סגורה במסגר ובריח. וכיצד יפדה את ה"אברהם" שבו? "ליעקב אשר פדה את אברהם" - ייקח את מידתו של יעקב, מידת הרחמים, יעורר רחמים על נשמתו, ויראה שרחמים אלו פודים את אהבתו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כיצד מעורר האדם רחמים רבים על נשמתו - עצם ירידתה אל הגוף, ובפרט זכירת כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו "שלא טובים המה". ביארנו את "מלך אסור ברהטים" בשני פירושים: חבלים, ומרוצת המחשבות ("רהיטי מוחא"); את "יעקב חבל נחלתו" ואת "סוד גלות השכינה"; ואת "וישוב אל ה' וירחמהו" - שירחם על "שם ה'" "השוכן איתם בתוך טומאותם". לאחר מכן עמדנו על הפסוק "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך": יעקב הוא מידת הרחמים המעוררת רחמים על רחל, כנסת ישראל ומקור כל הנשמות, "וישא את קולו" אל "אב הרחמים ומקורם", ו"וישק" הוא בחינת נשיקין - חיבור פנימיות האדם בפנימיות האלוקית בדיבור, במחשבה ובמעשה, ובפרט בצדקה ובחסד שהם בחינת חיבוק. ולסיום - "ליעקב אשר פדה את אברהם", שמידת הרחמים היא הפודה את האהבה.
פרק מ"ה הוא פרק העומד בפני עצמו, שכל עניינו לקחת את מידת הרחמים ולבוא על ידה לאהבת השם, ואין לו המשך בפרק שלאחריו. בחלק הבא נפנה, אם ירצה השם, אל הפרק הבא בליקוטי אמרים.