בפרקים הקודמים למדנו דרכים שונות לעורר את אהבת ה' בלבו של האדם. בפרק מ"ה - פרק קצר יחסית - מלמד אדמו"ר הזקן דרך נוספת, עבור מי שלא הצליח להגיע לאהבה באותן דרכים, ובכל זאת מבקש לעסוק בתורה ובמצוות מתוך חיות ומתוך ידיעת חשיבותם ולא באופן יבש.
וזו לשונו: "עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצות לשמן" - המטרה היא להגיע לעסק של תורה ומצוות "לשמן", לשם שמיים ובחיות פנימית. ומהי אותה דרך? "על ידי מדתו של יעקב אבינו עליו השלום שהיא מדת הרחמים".
בסדר המידות באה התפארת לאחר החסד והגבורה, ובכך מלמד אדמו"ר הזקן שניתן להגיע אל רגש האהבה גם דרך התפארת: מי שלא פתח בדרך החסד, או שלא הצליח בה, יגיע אל הרגש דרך מידת התפארת. וכידוע, שלושת האבות הם כנגד שלוש מידות אלו, וכל זה מיוסד על הפסוקים שבתורה:
אברהם: כנגד מידת החסד - אהבה.
יצחק: כנגד מידת הגבורה - יראה.
יעקב: כנגד מידת התפארת - רחמים.
מהו הקשר בין תפארת לרחמים?
התפארת עניינה שילוב של חסד וגבורה כאחד. "תפארת" היא לשון דבר מפואר, דבר יפה: החסד הוא בבחינת צבע לבן, והגבורה בבחינת צבע שחור. על הלבן לבדו אין אומרים שהוא מפואר, וכן על השחור לבדו; אך תמונה שיש בה שילוב יפה והרמוניה מושלמת של הלבן והשחור יחד בסדר מדויק - עליה אומרים שהיא מפוארת. התפארת כוללת אפוא בתוכה גם את הלבן וגם את השחור, גם את החסד וגם את הגבורה.
ובאותיות אחרות, שילוב זה הוא עניין הרחמים:
מידת החסד: מסקנתה היא - תן. תן בלי גבול ובלי עצירה, שהרי אין דבר שיעצור בעדך; החסד כולו אור ירוק.
מידת הגבורה: מסקנתה היא - אל תיתן. ואם לתת, הרי זה במידה, לפי חשבון ולפי מה שמגיע לו, אך לא נתינה בלא חשבון. משנמצא חיסרון כלשהו - מיד עוצרים.
מידת התפארת: לוקחת בחשבון את שתיהן. היא אומרת לחסד: צודק אתה, צריך לתת; ואומרת לגבורה: צודק אתה, יש בו חיסרון - ובכל זאת יש לתת, מפני שרחמנות עליו.
הרחמים אינם מתעלמים מן החסרונות: החסד מתעלם מהם ואומר לתת בלא חשבון, והגבורה צועקת שאינו ראוי ואינו זכאי - ואילו התפארת מתחשבת בשתיהן גם יחד: אף שהדין עמו, בסופו של דבר מרחמים עליו ונותנים לו. לכן נקראת מידת התפארת מידת הרחמים.
אומר אדמו"ר הזקן שעל האדם להשתמש במידת הרחמים, ובכוחה יוכל לקיים תורה ומצוות. כיצד? "לעורר במחשבתו תחלה" - עוד קודם שהוא ניגש לתורה ולמצוות, בשעה שעומדות לפניו מניעות ועיכובים ופיתויים רבים, עליו לעורר תחילה במחשבתו "רחמים רבים לפני ה'". ועל מי הרחמנות? "על ניצוץ אלקות המחיה נפשו" - רחמנות על הנשמה שלו, לא על גופו ולא על תאוותיו.
ולכאורה, מה מקום לרחמנות על הנשמה, שהרי בכל יום אומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא"? על כך מאריך אדמו"ר הזקן בכמה וכמה שורות ומבאר שהרחמנות עליה גדולה מאוד: "אשר ירד ממקורו חיי החיים אין סוף ב"ה" - הנשמה ירדה ממקורה העליון.
משל לבן מלכים שגדל בארמון אביו וקיבל את כל טוב העולם, ויום אחד נאמר לו שעליו לעזוב את המקום בעל כורחו, והוא מושלך למקום פרימיטיבי שאין בו לא מים ולא חשמל ולא כלום, ועליו להסתדר כדרך שהסתדרו לפני אלפיים שנה. תסכולו אינו רגיל. אך המרחק שבמשל הוא מרחק בין מקום גשמי אחד למקום גשמי אחר, ואילו המרחק בין הנשמה כפי שהיא במקורה ובין המקום שאליו הגיעה הוא מרחק בין מצב רוחני עליון למצב גשמי תחתון ופרימיטיבי - מרחק גדול לאין ערוך.
משל נוסף: אדם שכלי, המבין רק בעניינים שכליים, שהוכנס לחבורת אנשים טיפשים ובלתי הגיוניים. הקושי והתסכול שלו גדולים מקושיו של מי שהושלך למקום פרימיטיבי מבחינה פיזית, שכן התסכול שבהימצאות בין אנשים שאינם מבינים כלל במה מדובר הוא תסכול נפשי. בקושי נפשי גדול מאוד שכזה נמצאת הנשמה.
ומנין ירדה? "ממקורו חיי החיים, אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב". שלושת ביטויים אלו חוזרים ומופיעים בתניא פעמים רבות, ובפרקים הבאים נאריך בעזרת השם בביאור "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין".
ראוי להדגיש שאין מדובר במרחק פיזי. "פיזי" שייך לומר רק על דבר גשמי, ודווקא כשהמרחק אינו פיזי הוא גדול הרבה יותר. כמה רחוקה הטיפשות מן השכל? אין זו מדידה של שטח כלל, אלא מרחק רוחני שאינו נמדד במושגי מקום. כך גם ירידת הנשמה: אין היא מרחק גשמי, שהרי הנשמה אף לאחר צאתה מן הגוף אינה נמצאת אי שם למעלה, אלא באותו מקום עצמו - אלא שאז היא בלא הגבלות הגוף, בלא החומריות, הגסות והנמיכות שהייתה תפוסה בהן מחמת הגוף. זהו עניין מופשט לגמרי, ולכן קשה לקלוט אותו במונחים גשמיים, אך יש להתבונן בו.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק" - הנשמה התלבשה במקום הרחוק בתכלית מן המלך. ומהו "משחא דחויא"? בתרגום מילולי: "משכא" - עור, "חויא" - נחש.
בספרי קבלה יש מקומות שביארו ביטוי זה באופן אחר. כפי שלמדנו כבר בפרקים ו', ז' ו-ח', יש בעולם דברים שהם רוע מוחלט - שלוש הקליפות הטמאות לגמרי, ויש דברים שאינם רוע מוחלט - קליפת נוגה, שיש בה גם מעט אור. לפי אותם מקומות, שלוש הקליפות הטמאות, שהן הרוע המוחלט, נקראות "נחש" - הנחש עצמו, הנחש הקדמוני שכל עניינו היה להכניס זוהמה בעולם ולהחטיא את חוה ואת אדם הראשון נגד רצון הבורא; ואילו קליפת נוגה, שאינה רע מוחלט ויש בה מעט טוב, נקראת "משכא דחויא" - לא הנחש עצמו, אלא עורו בלבד, החלק החיצוני שבו.
אך אין זו כוונת אדמו"ר הזקן כאן. ביאור זה בא להורות על עליונותה של קליפת נוגה ביחס לדברים הנמוכים ממנה, ואילו כאן אין אדמו"ר הזקן בא לתת מעלה כלשהי לגשמיות, אלא אדרבה - להדגיש עד כמה המקום שאליו ירדה הנשמה נמוך וירוד.
אלא כוונתו כאן: "ונתלבש" - הנשמה נכנסה לתוך לבוש, הוא הגוף, העוטף אותה כעור העוטף את האדם. ובאיזה לבוש? "דחויא" - לבוש השייך לנחש, לבוש נמוך. הנשמה התלבשה אפוא במקום הרחוק בתכלית מ"אור פני המלך", לפי שהעולם הזה השפל הוא תכלית הקליפות הגסות, תכלית הגסות והנמיכות שיש.
לסיכום: בפרק מ"ה מלמד אדמו"ר הזקן דרך נוספת לעסוק בתורה ובמצוות לשמן - דרך מידתו של יעקב אבינו, מידת התפארת שהיא מידת הרחמים, המשלבת את החסד והגבורה ונותנת אף למי שיש בו חיסרון מפני הרחמנות עליו. על האדם לעורר במחשבתו תחילה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ האלוקות המחיה את נפשו, שירד ממקורו חיי החיים ונתלבש ב"משכא דחויא" - בלבוש הגוף שבעולם הזה, הרחוק בתכלית מאור פני המלך.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בביאור עומק הרחמנות על הנשמה ובהמשך דרכה של מידת הרחמים בעבודת ה'.