בחלק הקודם עמדנו על שתי בחינות האהבה הקיימות בטבעה של נפש כל יהודי - 'נפשי אויתיך' ו'כברא דאשתדל בתר אבוי'. כעת מבאר אדמו"ר הזקן את יתרונה של האהבה הנולדת מן ההתבוננות בשכל על פני שתי בחינות אלו.
כאשר האדם אינו מגיע לאהבה שטרח בשכלו להשיגה, אלא נסמך על האהבה הקיימת בו בטבע, הרי כשבאות טרדות הפרנסה ושאר ענייני העולם אומר הוא לעצמו: אין בכך רע, לעת עתה הדבר נרגע, ומחר אעורר אותו מחדש, שהרי האהבה קיימת בי ואין לי אלא לדבר עליה. בדרך זו לא יהיו לאדם הכוחות והעוצמה להישאר באהבה בקביעות.
[לכאורה יש כאן שאלה מתבקשת:
השכל הוא 'קר' והלב 'חם' - שני כלים שונים הם, ולכאורה קיימת סתירה בין האהבה הרגשית לאהבה השכלית, ויש צורך לחבר ביניהן. אך אין הכוונה כאן ל'אהבה של שכל', שהרי השכל אינו אוהב אלא מבין, כי אם לאהבה הנולדת מן השכל. ומשנולדה האהבה מן השכל, היא נמצאת בדרגה גבוהה לאין ערוך מן האהבה הבאה באופן טבעי. כפי שהורחב בפרקים הקודמים: רגש הבא מפני שהוא קיים בטבע האדם, לעומת רגש הבא מכוח התבוננות שפעלה עליו - אלו עוצמות שונות לחלוטין.
כמבואר במאמרי החסידות בהבדל שבין אדם לבהמה: מידותיה של הבהמה הן מידות טבעיות, ואילו מידותיו של אדם - כשהוא מתנהג כאדם - הן מידות שכליות, שהשכל פועל עליהן ושולט בהן. לפיכך ניכר במידותיו, בהתנהגותו וברגשותיו שהם בדרגה גבוהה יותר לגמרי].
על אהבה זו נאמר שאף "מים רבים לא יוכלו לכבות ונהרות לא ישטפוה וכו'", ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי יש יתרון ומעלה לבחינת האהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה והדעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, על שתי בחינות האהבה הנ"ל כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת כו'".
מעלה גדולה יותר ואש עזה יותר יש ברגש הבא מכוח התבוננותו העצמית של האדם. ובמה מתבונן? בהפלאת הבורא: כמה הוא מופלא ממנו, כמה אין בכוחו לתפוס ולהשיג זאת, וכמה הוא חפץ להשיג את מה שאין בידו. וכאשר האדם רוצה להשיג דבר שהוא מרגיש כי חסר לו, בא הרגש באש ובצימאון.
אש וצימאון שורש אחד להם: האש מייבשת כל דבר, והצימאון אף הוא יובש. ומתי חש האדם צימאון? כאשר חסר לו. ההולך במסע במדבר ואין עמו מים, החיפוש והצימאון אינם מניחים לו מנוחה; אך מי שנושא על גבו תרמיל ובו ליטרים של מים יכול להלך קילומטרים נוספים ואף לא יחוש צמא, שכן המים מצויים אצלו, ומשום כך אינו מרגיש את התשוקה והצימאון.
כך גם בענייננו: מי שמרגיש שאהבת השם כבר קיימת אצלו בטבע ואין עליו אלא לעורר את הקיים, אף כשיעורר אותה לא תהיה זו אהבה של צימאון אלא אהבה שלווה, וכל מכשול של טרדה עלול לכבותה. אך מי שחש צימאון ורצון - ההפך הוא הנכון: ריבוי ההפרעות אינו שובר אותו, אלא מגביר את חיפושו ומוסיף בעיניו בערכם של המים.
"כיתרון ומעלת הזהב על הכסף" מעלת הזהב על הכסף אינה בשוויו בלבד. אילו כל מעלתו הייתה בשווי, היה ניתן להוסיף כסף עד שיגיע לשוויו של הזהב ואף יעלה עליו. מעלת הזהב היא איכותית: מפני שאינו מצוי הרבה בטבע, ומפני בוהקו, יופיו ותכונותיו. הזהב איכותי אף כשהוא מעט, וכל פירור של זהב - זהב הוא.
כך בנמשל. אם יעורר האדם את האהבה הטבעית, הרי היא באה בעוצמות גדולות, שכן זה טבע שהטביע בו הקב"ה; ואילו האהבה השכלית שיצור בכוח התבוננותו - לאיזו דרגה יגיע, מה יבין וכמה יימשך? מבחינה כמותית אפשר שיש מעלה גדולה יותר באהבה הטבעית של 'נפשי אויתיך' ו'כברא דאשתדל', שהיא עוצמה טבעית אלוקית, ומה שהאדם יוצר בעצמו מעט הוא. אך זהו יתרון הזהב על הכסף: הרבה כסף שווה אמנם הרבה מבחינה כמותית, אך מעט הזהב אינו מאבד מאיכותו בשל מיעוטו, שהרי זהב הוא. וכן כאן: אהבה כאש לעומת אהבה שלווה - אף אם האהבה השלווה גדולה עד מאוד, מעלת האהבה שכרשפי אש עליה היא מעלה איכותית, כמעלת הזהב על הכסף.
ראוי לציין כי בכוח האדם, אם יתאמץ, לעורר גם את הדרגות של 'נפשי אויתיך' ו'כברא דאשתדל' באופן של רשפי אש - כאשר ירגיש שהקב"ה הוא אב, לא באופן שהוא מצוי וקרוב אצלו, אלא בהפלאה כזו שהוא מבקש להגיע אליה. אלא שבדרך כלל האהבות שדובר בהן קודם באות מתוך הרגשה שהדבר כבר קיים אצלו, ולפיכך אינן כאש.
מעלות רבות יש באהבה הבאה מן ההתבוננות, וזו מעלה אחת מהן. אולם אדמו"ר הזקן מוסיף טעם נוסף לכך שעל האדם להתבונן: לא רק מחמת האהבה החזקה שתצא מכך, אלא עוד לפני שיצאה ממנה אהבה - עצם הדבר שיהודי מתבונן בגדלות השם הוא כבר הרווח, והאהבה שתיוולד מזה היא כתוספת. ובלשונו: "וגם כי זה כל האדם ותכליתו" - כל מה שנברא האדם בעולם הזה, וכל מה שנתן לו הקב"ה שכל להבין, הוא "למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו איש איש כפי אשר יוכל שאת". הקב"ה חפץ שהיהודי ישב ויתבונן וידע את בוראו, ויכיר ביוקר גדולתו - כל אחד כפי כוחו.
לפיכך, אף אם רמת התבוננותו של האדם נמוכה והוא מגיע להשגות קטנות בלבד - זה מה שביכולתו, וזהו הזהב שלו, וזה מה שהקב"ה מבקש ממנו. ואף אם לא תצא מכך אהבה כלל, מפני שיש לו סתימה בין המוח ללב ואין ההבנה מחלחלת אל הרגש ונשארת בהבנה בלבד - גם זו מעלה גדולה, וגם זה רווח.
"כמ"ש בר"מ פ' בא בגין דישתמודעון ליה וכו' וכנודע" וראיה לכך מן הזוהר בפרשת בא. אחת השאלות שמתחבטים בה מאז בריאת העולם היא: מדוע נברא העולם? תשובות שונות נאמרו בה - בזוהר, בכתבי הקבלה, במדרש ובתורת החסידות, כמובא בתחילתו של 'המשך תרס"ו' הידוע. ותשובת הזוהר היא: "בגין דישתמודעון ליה" - הקב"ה חפץ שיֵדעו אותו; רצונו שיהיו נבראים קטנים ונמוכים, והם יידעו את בוראם. שאם לא היה בורא את העולם, היה הוא לעצמו, ואילו רצונו היה שיהיו נבראים זרים שיֵדעו אותו. נמצא, אם כן, שכאשר האדם יודע את הבורא על ידי ההבנה והלימוד, הוא מקיים הלכה למעשה את תכלית בריאתו.
בזה חותם אדמו"ר הזקן את הפרק: אחר כל המעלות שנתבארו בחלקו הראשון בדרגות האהבה הקיימות בטבעו של כל אחד, ואף שהוערכו בהן מעלות גדולות ביותר, מעלה גדולה מהן היא שיתבונן האדם בעצמו - ואף אם יגיע לדרגות נמוכות, ואף אם לא יגיע לדבר, הרי עצם ההתבוננות ממלאת את התכלית. ובלשון שנקט אדמו"ר הזקן, 'לטרוח בשכלו' - מטרה בפני עצמה היא.
סיכום הנושא הכללי:
בנקודה זו נחתם נושא חשוב וארוך, המשתרע על פני כמה וכמה פרקים, וראוי לסכמו. ספר התניא מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אחת השאלות שאדמו"ר הזקן שואל באחד הפרקים היא שסדר הדברים בפסוק אינו מובן: "בפיך" הוא דיבור, "ובלבבך" הוא מחשבה ורגש, ו"לעשותו" הוא מעשה - שלושת הלבושים של האדם: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה הסדר צריך להיות מלמעלה למטה ('בלבבך', 'בפיך', 'לעשותו'), או מלמטה למעלה ('לעשותו', 'בפיך', 'ובלבבך'), ומדוע נוקט הפסוק בסדר זה?
אחד ההסברים בתניא הוא שהתורה באה לומר שעל היהודי להגיע לדרגה של "ובלבבך" - דרגה שתביא אותו אל "לעשותו", שתניע אותו לעשייה בפועל. שהרי להגיע לרגש בדרגה גבוהה אין זה קרוב לכל אחד, והפסוק מבקש לומר מה קרוב לכל אדם: לכל הפחות "בפיך" - את הדיבור יכול כל אחד; ומן "ובלבבך" - לכל הפחות אותה מידה המביאה ל"לעשותו", שיהיה הרגש חזק דיו לעורר את האדם ולהתחיל לעשות.
ומדוע חשוב שהרגש ילווה את העשייה, והרי לכאורה די בעשייה לבדה? כפי שהורחב בפרקים הקודמים, עשייה בלא רגש היא עשייה בלא נשמה, וחסר בה עניין ה'לשמה'. התורה צריכה להיות "תורה לשמה", לשם השם, ו'לשמה' פירושו בחיות ובפנימיות.
ואיזה סוג רגש נדרש? בסדר המידות שבנפש האדם בא חסד ולאחריו גבורה: לעולם החסד שייכת האהבה, ולגבורה - היראה. לפיכך על האדם לעורר בקרבו אהבת השם ויראת השם, ועל כן עסקנו באריכות בדרגות השונות שבאהבה ובדרגות השונות שביראה: אהבה זוטא ואהבה רבה, יראה תתאה ויראה עילאה, והאהבה הטבעית.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי האהבה הנולדת מטרחת השכל עולה על האהבה הטבעית, שכן המסתמך על הקיים בטבעו אין בכוחו להתמיד בה, וכל טרדה מכבה אותה; ואילו אהבה הבאה מהתבוננות בהפלאת הבורא באה מתוך צימאון, ועליה נאמר ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - כמעלת הזהב על הכסף, מעלה איכותית ולא כמותית. כמו כן למדנו שעצם ההתבוננות היא רווח בפני עצמו, אף אם לא נולדה ממנה אהבה, שכן "זה כל האדם ותכליתו למען דעת את כבוד ה'", וכדברי הזוהר "בגין דישתמודעון ליה". לבסוף סיכמנו את הנושא הכללי המשתרע על פני פרקים רבים: דיוק הסדר "בפיך ובלבבך לעשותו", הצורך ברגש המחיה את העשייה, ודרגות האהבה והיראה שנתבארו.
בחלק הבא נמשיך בעניין זה, שהמשכו מתבאר גם בפרק הבא.