בשיעור הקודם עצרנו בסיומו של פרק מ"ד, בדף ס"ד עמוד א' (עמוד 127), בקטע הפותח במילים "ולא עוד". נקדים חזרה תמציתית על הנלמד, ומשם נמשיך הלאה.
בפרק זה למדנו על שתי מדריגות של אהבה הקיימות באופן טבעי אצל כל יהודי ויהודי, ובהן משתלבות יחד שתי הבחינות של אהבת עולם ואהבה רבה: המדריגה האחת נקראת אהבת "נפשי אויתיך", והמדריגה הגבוהה ממנה נקראת "כברא דאשתדל בתר אבוה ואימיה". על שתיהן, ועל ההבדל שביניהן, הרחבנו בשיעורים הקודמים.
השילוב שבהן נעוץ בשני צדדים: מצד אחד הן קיימות בטבעו של היהודי, ואינן תלויות בעבודת האדם כלל - ובזאת הן משתוות לאהבה רבה, הבאה במתנה מלמעלה. מצד שני, מוטל על האדם להתבונן בהן, לדבר בהן ולהיות רגיל בכך על פיו ולשונו, ואז תתעורר האהבה ותבוא אצלו לידי גילוי.
עוד למדנו בפרקים הקודמים כי אהבה הנולדת מכוח ההתבוננות מרוממת יותר מאהבה הבאה בדרך הטבע: האהבה השכלית עולה עד עולם הבריאה, ואילו האהבה הטבעית עולה לעולם היצירה. בנקודה זו סיימנו את השיעור הקודם.
אדמו"ר הזקן מוסיף כי מעלתן של אהבות אלו גדולה אף מזו: "ולא עוד אלא שב' בחינות אהבות אלו הנזכרות לעיל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה". מאחר ואהבות אלו טבועות בעצם טבעו של כל יהודי, הרי הן כלולות מבחינת אהבה רבה, הגדולה ומעולה מבחינת האהבה והיראה השכליות הבאות כתוצאה מהתבוננות השכל. ומשום כך, אף שעבודתו של המעורר את האהבה הטבעית עולה לעולם היצירה, והאהבה השכלית עולה לעולם הבריאה - מצד היותן כלולות מאהבה רבה שייכות הן אף לעולם האצילות, ואילו "אשר האהבה נקראה לעיל בשם 'אהבת עולם'" היא האהבה השכלית.
"רק שאף על פי כן", למרות כל המעלות הללו שבאהבה הטבעית הקיימת אצל כל אחד ואחד, אין לאדם להסתפק בעוררות האהבה הקיימת בו בלבד ולומר לעצמו "די לי בכך שאהיה רגיל בעניין זה על פי ולשוני", אלא "צריך לטרוח בשכלו ולהשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנזכרת לעיל, הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה" - כפי שלמדנו בפרק מ"ג ובפרקים שקדמו לו. על האדם להתאמץ ברעיונותיו השכליים ולהתבונן בעניינים שהוא מסוגל להשיגם, עד שיעוררו בו התקרבות, רגש, משיכה, התלהבות וחום לענייני קדושה:
בגדלות השם ובהפלאה האלוקית.
ב"מה רבו מעשיך ה'".
בהתחדשות הבריאה בכל רגע ורגע.
בהשגחה פרטית.
[אברהם אבינו אכן הגיע בכוח התבוננותו לדרגות נשגבות ביותר, אך אנו עוסקים כאן בדרגות שבהישג ידו של כל אדם].
ולכאורה יש לשאול: מה מעלתה של אהבה שהאדם עמל והגיע אליה בכוח עצמו, על פני עוררות האהבה הגדולה הקיימת בו כבר במתנה? הרי במתנה זו כבר נעשתה עבורו רוב הדרך, ואין עליו אלא לעורר את הקיים, ובהתבוננותו העצמית לא יגיע אולי לעוצמה כזו כלל.
על כך עונה אדמו"ר הזקן: הטורח בשכל נדרש "כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה".
משל לשני אנשים:
האחד - אומרים לו שהוא כבר רשום במערכת, כבר קיבל כרטיס, כבר נמצא בפנים וברשימה, ואין עליו אלא להתבונן במה שקיבל, לדבר בכך ולחוש שייכות. גם אם יאהב וייקר את מעלתו, לא יעורר זאת בהתלהבות וביציאה מן הגדרים, שהרי הוא יודע שהדבר כבר בידו.
השני - אומרים לו שיש חבורה נפלאה שאין הוא מצוי בה, ואולי יזכה להיכנס אליה: יתחיל ללמוד על אודותיה, להתבונן בה, להבין את יוקרה ואת ההפלאה שבה, וכאשר ייראה עליו שהוא משתוקק אליה בכל מאודו - אפשר שיכניסוהו פנימה. אהבתו לעניין תהיה אש: הוא מבין שאין הדבר בידו, ולכן ישתוקק ויעשה הכול כדי להגיע אליו.
ועל דרך זה בנמשל: כאשר אומרים ליהודי שבטבעו, מצד היותו בן אברהם יצחק ויעקב, קיימת בו אהבה לבורא - בדרגת "נפשי אויתיך" או בדרגת "כברא דאשתדל" - ואין עליו אלא לעורר את החבוי בו, לדבר בו ולהתבונן בו, גם כשתתעורר בו אהבה לא תהיה זו אהבה כאש. שהרי הקב"ה קרוב אליו, הוא נפשו וחייו והוא אביו, והדבר מצוי בתוכו; משיכתו היא כמשיכת בן האוהב את אביו הנמצא לידו, ולא כזו של בן שאביו רחוק ממנו והוא מבקש בכל כוחו להגיע אליו.
וזהו ההבדל שבין מים לאש: המים הם משל לאהבה הזורמת בשקט ובפשטות, והאש היא ההתלהבות והחיות. לפיכך אין לאדם להסתפק באהבה הטבעית ובעוררותה, אלא לטרוח בשכלו ולהתבונן בעניינים עמוקים יותר, וההתבוננות הזו תגדיל את מדורת אש האהבה בעוצמה כזו "עד שמים רבים לא יוכלו לכבות וכו'" - 'מים רבים' הם כינוי לטרדות הפרנסה ולכל מיני ענייני העולם, ואף הם לא יצליחו לכבות רגש זה, שהוא כאש שאינה מניחה לשום דבר לעצור אותה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי שתי בחינות האהבה הטבעית - "נפשי אויתיך" ו"כברא דאשתדל" - כלולות מבחינת אהבה רבה, הגדולה ומעולה מן האהבה והיראה השכליות, ומצד זה שייכות הן אף לעולם האצילות. ואף על פי כן על האדם לטרוח בשכלו ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הבאה מהתבונה ודעת בגדולתו של הקב"ה, שכן דווקא ההתבוננות העצמית מגדילה את מדורת אש האהבה ברשפי אש ובלהבה העולה השמימה. האהבה הטבעית דומה למים הזורמים בשקט, ואילו האהבה הבאה מהעמל השכלי היא אש שמים רבים - טרדות הפרנסה וענייני העולם - אינם יכולים לכבותה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונעמיק בביאור מעלתה של האהבה הבאה מכוח ההתבוננות.