בפרק זה משלים אדמו"ר הזקן עניין שנתבאר באריכות בפרקים ל"ח-ל"ט, ולפיכך לא נאריך בו כאן. עם זאת, לצורך הבנת השורות הבאות נחזור עליו בקצרה: למדנו שהרגש מעורר ומכניס אנרגיות רוחניות אל תוך העשייה, ובכך מרומם את המצווה המעשית לדרגות גבוהות. בפרק ל"ט נכנס אדמו"ר הזקן לפירוט - לאן בדיוק מתרוממת העשייה ולאן היא מגיעה.
כידוע בתורת הקבלה, ובהרחבה בתורת החסידות, מדובר באופן כללי על קיומם של ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אף שנאמר בשיר השירים "ועלמות אין מספר", כלומר שקיימים עולמות אין ספור, באופן כללי מדובר על ארבעה. לא נרחיב בעניין זה, שכן כאן הוא מופיע בקצרה בלבד, אלא נעמוד על הנדרש להבנה בעולמות השייכים אלינו, מלמטה למעלה.
עולם העשייה כשמו כן הוא: יהודי המקיים מצווה מעשית ועושה אותה בפועל, אף אם עשה זאת בלי שום כוונה ובלי שום רגש - הרי קיים את המצווה, אלא שעשייתו נשארת בעולם העשייה. כאשר הוא מכניס בה רגש, מתרוממת המצווה למעלה מזה.
בעולם הרגשות ישנן שתי אפשרויות: רגש טבעי - התעוררות הטבע הקיים בנפש, ורגש הבא על ידי התבוננות - רגש שכלי. להמחשת ההבדל: אף לבהמה יש רגשות וגם לאדם יש רגשות, ומה ביניהם? רגשותיה של הבהמה הם רגשות בלי שכל, טבע מוטבע שאין בו שינוי - העורב אכזרי והנשר רחמני, וכך היא התנהלותם הטבעית. גם באדם קיימים רגשות טבעיים, אך הוא מסוגל לרגש גבוה יותר: רגש הבא מתוך התבוננות - רגש שכלי, שהוא מדרגה גבוהה בהרבה.
אף המלאכים דומים בעניין זה לבהמות ולחיות, ואין זה כינוי מעליב: יחזקאל הנביא ראה במרכבה העליונה ארבע פנים, וביניהן פני שור - בהמה, ופני אריה - חיה, והם נקראים "חיות הקודש". מוגבלותם היא בכך שאהבתם ויראתם טבעיות. לעומתם, נשמת האדם גבוהה מן המלאך, והוא יכול להגיע לרגש הבא מתוך התבוננות, וממילא לרומם את עבודתו לעולם גבוה יותר ממקומם של המלאכים: רוב המלאכים מקומם בעולם היצירה, וישנם מלאכים גם במדרגות גבוהות מזו, אך אלו נדירים.
מכאן חלוקת הדברים בעולמות:
עולם העשייה: אדם המקיים את המצווה במעשה בלבד, ללא רגש וללא כוונה - נשאר בעולם העשייה.
עולם היצירה: אדם המקיים מצווה ומעורר בה רגש טבעי - מרומם את עשייתו לעולם היצירה.
עולם הבריאה: אדם המעורר את הרגש על ידי התבוננות והעמקת המחשבה - מרומם את עשייתו לעולם הבריאה.
בכל זה הארכנו בפרק ל"ט, וכאן הזכרנו רק כדי הצורך. כעת ניגש ללשונו של אדמו"ר הזקן:
"והנה ב' בחינות אהבות אלו, אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו" - שתי דרגות האהבה שלמדנו בחלק הקודם: הדרגה של "נפשי אויתיך", והדרגה של בן המשתדל עבור אביו. אהבות אלו הן ירושה מאבותינו, והן כמו טבע בנפשנו. אם כן, לכאורה כאשר האדם מעורר אותן - אין בכוחן לרומם את המצווה אלא לעולם היצירה בלבד, שהרי אהבה טבעית היא.
"וכן היראה הכלולה בהן, שהיא לירא מליפרד ח"ו ממקור חיינו ואבינו האמיתי ב"ה" - בתוך אותה אהבה טבעית כלולה גם יראה, שכן אין האדם רק נמשך לקיים את המצווה, אלא גם אינו רוצה להתנתק ממנה: הרצון להימשך אל המצווה הוא האהבה, והתחושה שאין הוא רוצה להיפרד היא היראה.
"אעפ"כ אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו, ואז מקומן ביו"ד ספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן ובסיבתן" - כאשר לא הצליח האדם לעורר את הרגש בגלוי, אלא רק דיבר וחשב בעניין והדברים נשארו במוחו ובמחשבתו ובתעלומות לבו, ואף ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" - הדבר נשאר בגדר הטבעי שלו ולא בתחושה וברגש ממש. זהו הנקרא דחילו ורחימו טבעיים, שמקומם בעולם היצירה, ולשם הם מעלים עמם את התורה והמצוות הנעשות מחמתם.
"אבל כשהן בהתגלות לבו נקרא רעותא דלבא בזוהר" - אם הצליח היהודי להגיע לרגש גלוי בלבו, לתחושה של בן אל אביו, ויותר מזה: כאותו משל שהובא בחלק הקודם מדברי הרבי ליהודי ביחידות, בן שלא ראה את אביו והוא משתוקק פשוט לחבקו - ומתוך כך הוא הולך ללמוד תורה מתוך השתוקקות שכזו. הרי אז אין זה רק התעוררות הדבר הטבעי, אלא הוא הצליח להתבונן ולהגיע לתחושה גלויה בלב.
ומהו "רעותא דלבא"? "רעותא" בארמית פירושה רצון, כלשון "יהא רעוא קדמך" שאומרים ב'בריך שמיה', שתרגומו "יהי רצון מלפניך". "רעותא דלבא" היינו רצון הלב - הלב רוצה. כשהדבר קיים בלב בטבע בלבד, אין האדם חש שהוא רוצה; וכשהוא רוצה - הרי זה סימן שהעניין פעיל ומתעורר בו, וכך נקרא הדבר בזוהר.
"ומקומן ביו"ד ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן" - כשהגיע האדם לרגש גלוי, מרומם הוא את המצוות שהוא מקיים אל עולם הבריאה. ומדוע עולה הדבר לעולם גבוה כל כך? "מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר בא"ס ב"ה איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ב"ה" - הגעה לרגש גלוי היא דבר קשה מאוד, והדרך אליה היא ריבוי התבוננות שכלית, העמקה, ריכוז ומחשבה מרובה, מעומק הלב, ובאופן תמידי ועקבי שאינו מפסיק ("יתיר ותדיר"), בהתבוננות באין סוף ברוך הוא - איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי. ומכיוון שהדבר בא כתוצאה מהתבוננות, שייך הוא לעולם הבריאה.
ומדוע דווקא עולם הבריאה? "ומודעת זאת מה שכתוב בתיקונים כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה" - "אמא עילאה" בלשון הקבלה היא ספירת הבינה. חכמה ובינה נקראות "אבא" ו"אמא" (כפי שהוזכר כבר בפרק ג'): אבא הוא חכמה ואמא היא בינה, ונקראו כך בפשטות משום שהמידות והרגשות הם ה"בנים", והמולידים את הבנים הם אב ואם. הבינה מרחיבה את העניין, כדרך שהעובר מקבל במשך תשעת חודשים את הרחבת רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.
"שהיא ההתבוננות באור אין סוף חיי החיים ברוך הוא", והיא המאירה בעולם הבריאה - "וכמאמר אליהו: בינה לבא, ובה הלב מבין", כלשון אליהו הנביא ב'פתיחת אליהו'. הלב מתחבר אל ההבנה של העניין על ידי העמקת הדעת.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את עניין הלבושים: אף שהאהבות שהזכרנו - "כי הוא חיינו", "נפשי אויתיך" ו"כי הוא אבינו" - הן ירושה מאבותינו וכמו טבע בנפשנו, בידי האדם לרומם אותן ולהפכן לרגשות שכליים. נשארו האהבות בגדר טבעיות, או שנשארו במוח ובמחשבה בלבד - מקומן, ומקום התורה והמצוות שהן לבושי הנפש הבאות מחמתן, בעולם היצירה; התרוממו לרגש גלוי מתוך התבוננות עצומה ותקיעת המחשבה בחוזק - מעלות הן את התורה והמצוות לעולם הבריאה, שבו מאירה "אמא עילאה" היא הבינה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ובהשלמת ביאור העניין.