בחלקים הקודמים, בפרקים ל"ט ומ', עסקנו בחשיבותו של הרגש בקיום התורה והמצוות. בטרם נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"ד, נחזור בקצרה על השאלה שהוא שואל בפרק מ'.
השאלה שבפרק מ': לכאורה, התורה שהאדם לומד אינה חוכמתו שלו אלא חוכמת הבורא, והמצווה שהוא מקיים אינה רצונו שלו אלא רצון הבורא. אם כן, מה יכול רגשו האישי של האדם, בין שהוא קיים ובין שאינו קיים, לשנות בעניין? שורת הדין היא שהמצווה התקיימה: הקב"ה רצה שהמצווה תיעשה, והיא נעשתה בפועל. מדוע, אם כן, אמרו שתורה ומצוות ללא רגש הן כגוף בלי נשמה? ואפילו יקיים אדם את המצוות כל ימיו בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", הרי העניין התקיים. הדבר אמת כפי שהוא מצד עצמו, ומה יכול האדם לשנות בו, עד שייחשב המעשה כדבר מת או כדבר חי?
תשובת אדמו"ר הזקן: לא נחזור על אריכות דבריו, אלא על עיקר הנקודה: כל דבר הקיים בעולם הזה, אף שהוא מצווה והוא רצון הבורא, כיוון שהוא גשמי - החיות האלוקית שבו מצומצמת ביותר. וכאשר האדם מכניס בו רגש וחיות, המעשה מתרומם.
שני משלים ממחישים כיצד החיות והרוממות מפחיתות מן התפיסה הגשמית:
אדם חי ואדם מת: הגמרא במסכת גיטין אומרת שאדם חי קל יותר מאדם מת, וכך הוא גם במציאות. הגוף המת חסר חיות ולפיכך משקלו ניכר, ואילו החיות שבאדם החי גורמת שהחלק הגשמי והפיזי יאבד ממשקלו ומעניינו.
השולחן שבתערוכה: אדם הנכנס לתערוכה ורואה בה עשרים שולחנות פשוטים ומגושמים, ולצידם שולחן אחד גדול וכבד, אך עשוי ביופי מרהיב ובחיטובים נאים. ייתכן שהשולחן היפה כבד וגדול מכולם ותופס מקום רב יותר, אך משום יופיו כלל אינו שם לב לנפחו, למשקלו ולכובדו, אלא ליופיו בלבד.
מעשים בכל יום מוכיחים זאת: ככל שהדבר מרומם יותר מן הגשם שבו, פחות נתפסת מגושמותו.
מכאן, כאשר אדם מקיים מצווה בלי רגש ועושה רק את הצד הגשמי שבה, המעשה נשאר גשמי; אמנם זהו רצון אלוקי, אך הוא מצומצם. ברגע שהכניס בה רגש, אהבה ויראה, המעשה מתרומם ונעשה רוחני, ועולה לעולם היצירה או לעולם הבריאה, כפי שנתבאר בהרחבה בפרק ל"ט, ואדמו"ר הזקן חוזר ומזכיר זאת בסיום הפרק.
אדם המרגיל את מחשבתו שהקב"ה אבינו, מעמיק בכך את נפשו ומקיים מצוות כתוצאה מהתבוננות זו - אם ישאל את עצמו האם היה כאן רגש, יתברר לו שלא הרגיש, אלא רק חשב על כך. אם כן, לכאורה המעשה שנעשה כתוצאה מאותה מחשבה לא התרומם, שהרי המחשבה אינה מרוממת, והרגש הוא המרומם.
על כך ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "ועל זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" - מושג המופיע בגמרא, וכבר הובא בתניא בפרק כ"ז.
בפשטות מבינים את מאמר חז"ל כך: אדם חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, והקב"ה מחשיב לו כאילו עשה. אך אם זו הכוונה, הניסוח אינו מדויק: היה צריך לומר "חשב ולא עשה - נחשב לו כאילו עשה". הפירוש הפנימי הוא על פי דיוק הלשון "מצרפה למעשה" המלמדת שהייתה כאן מחשבה והיה גם מעשה, ומה שחסר הוא החיבור והצירוף ביניהם.
וזהו בדיוק עניינו של אותו יהודי שעליו מדובר: מעשה היה לו, ומחשבה טובה הייתה לו - שהקב"ה אבינו והוא אביו, וברצונו לעשות למענו - אלא שלא הצליח להוריד את הדבר אל הלב. ומשאין רגש, אין מי שירומם את המעשה. על כך אומרים חז"ל שהקב"ה עצמו עושה את הצירוף: הוא מחבר את המחשבה הטובה אל המעשה, והמעשה נעשה מעשה חי.
מהי אותה "נחת רוח" שמבקש האדם לעשות לבורא?
שמחת המלך בבנו: "והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל" - הנשמה שבתוך הגוף נתונה כל העת בבית האסורים, שכן הגוף, היצר הרע והנפש הבהמית כובלים אותה באזיקים ואינם מניחים לה להתרומם. וכאשר מצליח יהודי ברגע מסוים לקיים מצווה או ללמוד תורה, מביט עליו הקב"ה כעל בנו היוצא עתה מבית האסורים, וזוהי שמחה וזוהי נחת רוח.
"או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל": כפי שנתבאר באריכות בפרק ל"ו, רצונו של הקב"ה שהעולם הזה התחתון יהיה דירה לו. והעולם נעשה דירה על ידי שיהודים מקיימים עוד מצווה ועוד מעשה. לפיכך אומר האדם: ברצוני לקיים מצוות כדי לעשות נחת רוח לאבי, שהרי רצונו שתהיה לו כאן דירה, ואני אעשה לו את הדירה.
והנה נתבאר שישנן שתי האהבות שבטבע כל יהודי:
"נפשי אויתיך": הקב"ה הוא הנפש והחיים של האדם, ולפיכך הוא מתאווה אליו.
אהבה כבן אל אביו: אהבה גבוהה יותר - שהקב"ה הוא אבי, ועד כדי נכונות למסור את הנפש למענו.
ביחס לאהבה השנייה נתבאר כיצד מגיעים אליה כשאינה בגילוי: לדבר בכך, להשמיע לאוזניו, להתבונן בעניין ולקיים מתוך כך מצוות, והקב"ה יצרף את המחשבה הטובה למעשה.
ומה באשר לדרגה הראשונה, "נפשי אויתיך"?
לכאורה, מה קל יותר לעורר בלב על ידי הדיבור והקול: את דרגת "נפשי אויתיך" או את התחושה של בן אל אביו? הרי למדנו שאהבת הבן לאב היא הגבוהה מבין השתיים, ולפי ההיגיון הפשוט קל יותר לעורר דווקא את הדרגה הנמוכה יותר, "נפשי אויתיך".
אך בתניא הסדר הפוך. אדמו"ר הזקן פותח בכך שעל ידי אמירה בקול יעורר האדם את הרגש שהקב"ה אבינו, ורק לאחר מכן כותב בלשון של חידוש: "והנה גם לבחינת נפשי אויתיך נראה לי שקרוב הדבר מאוד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין". אותה טכניקה ממש, אלא שהיא מוצגת כחידוש: גם לדרגה זו אפשר להגיע, והיא פשוטה, קלה ונגישה.
ולא עוד, אלא שמיד מוסיף הסתייגות: "אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו, אף על פי כן יוכל לעסוק בתורה ומצות לשמן על ידי ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה כו'" - כלומר, אם לא יצליח לעורר את הרגש, לכל הפחות יצייר את העניין במחשבתו, ודי בכך. ואילו כשדיבר על הרגש של בן אל אביו לא נתן כל הסתייגות, אלא קבע שיתבונן בכך והדבר יבוא.
לכאורה זו שאלה חזקה בסגנון הדברים: מדוע דווקא הדרגה הנמוכה יותר קשה לעוררה?
הרבי כתב על כך הערה קצרה, ובה ביאר את הדברים בפשטות: התחושה של בן אל אביו היא תחושה רוחנית, ואילו התחושה שהנשמה מחיה את הגוף היא תחושה גופנית. האדם מרגיש בגופו שהוא חי, מרגיש כשכואב לו הראש ומבקש שתשוב אליו צלילותו, וכל התחושות הקשורות לרצון שהנפש תשרה בגוף הן תחושות גופניות ממש.
ועל כן: לעורר רגש רוחני קל יותר - די בכך שידבר על העניין, יחשוב בו ויתחבר אליו. אך לעורר תחושה גופנית ממש, שירגיש שהקב"ה מחיה אותו ושרצונו להתחבר אליו באותה מידה שבה הוא רוצה להמשיך לחיות ושלא יכאבו לו ידו או ראשו, עד שיחוש "אני הולך עתה ללמוד תורה, כי בלעדי זה אני מאבד חלק מחיי" - זוהי דרגה גבוהה בהרבה וקשה בהרבה. אדם יכול לחוש תחושות רוחניות שונות, אך לחוש זאת בגופו ממש - זה עניין אחר לגמרי.
לפיכך, מצד עצם הדרגה, "נפשי אויתיך" נמוכה יותר מאהבת בן לאב, שכן ב"נפשי אויתיך" האדם שומר על עצמו, ואילו אהבת בן לאב היא מסירות נפש. אך מצד העוררות, קל יותר להגיע לרגש הרוחני מאשר לתחושה הגופנית, ומשום כך הציג אדמו"ר הזקן את העניין הראשון כפשוט יותר ואת השני כקשה יותר.
*
בזה סיימנו לבאר את הדרגות הקיימות בטבעיותו של כל יהודי: הדרגה הנקראת "נפשי אויתיך" והדרגה של בן אל אביו. שתיהן קיימות בטבעו, וכל שעליו לעשות הוא לעורר אותן. הדרך הטובה והמקסימלית היא ההתבוננות; ומי שלא הצליח להתבונן, לכל הפחות ירגיל את קולו ואת דיבורו.
וכוחו של ההרגל גדול: אדם הרגיל לומר על כל דבר "ברוך השם" ו"אם ירצה השם", מחזק בכך את אמונתו ואת התחברותו לעניין, וכשקורה דבר מה הוא יודע מיד למי לפנות, שכן עצם הדיבור מרגיל את האדם, וההרגל נעשה טבע. כך גם מי שירגיל עצמו לומר "זה אבינו", "למען אבא שלנו" - הדבר יפעל עליו במשך הזמן.
מחשבה זו נותנת כוח להתגבר על הקשיים: לקום באמצע הלילה וללמוד תורה, ללכת לקיים מצווה או להתפלל במניין. גם כשאומר האדם "אין לי חשק", הרי זה אבי, ולמען אבי אעשה הכול כדי שתהיה לו נחת רוח. וכך אף בנוסחאות התפילה שבהן אומרים "לעשות נחת רוח ליוצרנו" - עצם האמירה מעוררת את העניין.
וכפי שנאמר בשורה שלמעלה, "וקולו לעורר כוונת לבו" - הדיבור והקול מעוררים. כך נראה במציאות: בספרי מוסר כתוב שאדם הכועס ומבקש להרגיע את כעסו, עצתו לשתוק ולא לדבר, שכן משעה שמתחיל לדבר על מה שמכעיס אותו, כעסו רק גובר ונעשה לאש להבה. הרי שהדיבור מעורר את הרגש. וכשם שהוא בעניין הכעס, כך בעניין האהבה, וכך בכל עניין ועניין - אף מילה טובה פועלת באותו כיוון. כשאדם מדבר בדברי אהבה ומעורר בקולו את העניין, הקול מעורר את הכוונה ומחבר אותו לעניין בצורה אמיתית הרבה יותר.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שאלת אדמו"ר הזקן בפרק מ' - מה מוסיף רגשו האישי של האדם למצווה שהיא רצון הבורא - ועל תשובתו: המעשה הגשמי נותר מצומצם, והרגש הוא המרומם אותו. ראינו שמי שהתבונן ולא הצליח להוריד את הדברים אל לבו, "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" - הקב"ה מחבר את המחשבה הטובה אל המעשה והופכו למעשה חי. עמדנו על שני עניינים של נחת רוח (שמחת המלך בבנו היוצא מבית האסורים, והדירה בתחתונים), על שתי האהבות הטבעיות - "נפשי אויתיך" ואהבת בן לאב - ועל ביאור הרבי מדוע דווקא "נפשי אויתיך", הנמוכה יותר, קשה יותר לעוררה: משום שהיא תחושה גופנית ולא רוחנית. לבסוף למדנו על כוחם של ההרגל, הדיבור והקול לעורר את כוונת הלב.
בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק.