אנו נמצאים בפרק מ"ד בליקוטי אמרים, בדף ס"ג עמוד ב' (עמוד 126), בשורה הראשונה ממש. מכיוון שאנו עומדים בעיצומו של עניין, נקדים תקציר של מה שלמדנו בפרקים הקודמים ובשיעור הקודם, ומשם נמשיך הלאה.
אנו עוסקים בעניין אהבת השם: על כך שיהודי צריך לעורר בליבו אהבה, באופן שאהבה זו תעורר אותו לקיום תורה ומצוות. למדנו כי באהבת השם דרגות שונות, ובכללן שתי דרגות עיקריות:
אהבת עולם - אהבה הנוצרת מהתבוננותו של האדם בעולם: אודות היצירה, וההתהוות של כל פרט ופרט בבריאה מן הבורא. התבוננויות אלו נתבארו באריכות בפרקים מ"ב ומ"ג, והן מעוררות בליבו אהבה לקב"ה. אהבה זו נקראת 'אהבת עולם' משום שנוצרה מן העולם, מהתבוננות בענייני העולם.
אהבה רבה - אהבה שהאדם מקבל במתנה מלמעלה: הקב"ה נותן לו את ההתעוררות ואת המשיכה לאלוקות. מתנה זו ניתנת רק למי שקדמה לה שלמות בעבודתו העצמית.
מה נעלה יותר - אהבת עולם או אהבה רבה?
הזכרנו בשיעור הקודם שיש מעלה בזו שאין בזו:
מעלת אהבה רבה: עוצמתה גדולה וכמעט בלתי מוגבלת. משקיבל האדם מתנה מלמעלה, המשיכה הבאה מכוח ההתעוררות שקיבל היא בעוצמות בלתי מוגבלות.
מעלת אהבת עולם: האדם מבין ויודע בדיוק למה הוא נמשך. לעומת זאת, באהבה רבה הוא נמצא בהתעוררות ובהתלהבות, אך אין לו במה לתפוס אותה, שהרי אין היא באה ממנו אלא מהארה שקיבל מלמעלה. ואילו כשהוא מתבונן ומבין בכוחות עצמו ומגיע מתוך כך לאהבה - הוא יודע בדיוק למה הוא נמשך ומה הוא רוצה. אמנם יש בה החיסרון שהיא מוגבלת, שהרי היא יצירתו שלו, אך עם ההגבלה באה מעלה: זהו דבר מסודר ומוגדר.
בפרק מ"ד פותח אדמו"ר הזקן ומבאר שיש אהבה הכלולה משני הסוגים גם יחד: היא דומה לאהבה רבה והיא דומה לאהבת עולם. ובזה עצמו מדובר בשתי דרגות.
אדמו"ר הזקן מביא את הפסוק "נפשי אויתיך בלילה". פירושו: ריבונו של עולם, אתה נפשי, אתה מחיה אותי ונותן לי את כל מה שיש לי - ומכיוון שאתה נפשי, לכן "אויתיך", יש לי תאווה אליך ואני נמשך אליך.
מניין ליהודי היכולת להגיע להרגשה שהבורא הוא נפשו? ירושה היא בידו, מתנה שקיבל מאברהם, יצחק ויעקב. כל יהודי נולד יהודי, ומקבל בתוך נשמתו את העוצמה הפנימית הקיימת בטבע היהודי שבו - היכולת לעורר אהבה לבורא מפני שהוא נפשו.
אולם אם לא יעורר זאת ולא יעשה בשביל כך דבר, תישאר אהבה זו במעמקי ליבו בלבד, ואף לא יהיה מודע לקיומה. כדי שתתגלה אצלו עליו להתבונן בעניין ולעורר אותה (ועוד נראה שההתבוננות אינה הדרך היחידה, ויש גם דרכים קלות יותר).
וכשאהבה זו מתעוררת - למה היא דומה? מצד אחד, ההתבוננות שלו היא שעוררה אותה, ובזה היא דומה לאהבת עולם. מצד שני, אין הוא יוצר דבר, אלא רק מעורר דבר הקיים בו כמתנה מלמעלה, ובזה היא דומה לאהבה רבה. נמצא ששתי המעלות בה: עוצמה גדולה, שהרי היא קיימת מצד הטבע היהודי שבו; ולצידה הגדרה ברורה למה הוא נמשך, שהרי הוא זה שעורר וגילה את הרגש.
במה מתבטאת אותה "אויתיך" למעשה?
הלשון אומרת "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - הקב"ה נמצא בתורה. לפיכך, אם באמת יש לאדם תאווה לבורא והוא מבקש להתחבר אליו - ילמד תורה, שלימוד התורה הוא המחבר את האדם לקב"ה.
המשך הפסוק מדייק גם את הזמן: "בלילה". ניקח לדוגמה את ההרגשה שאדם אוהב את נפשו ואוהב לחיות. מתי הוא מרגיש זאת במיוחד? בשעת קושי - כשהוא חולה, לא עלינו, או כשהוא רואה שהעסק הולך ומצר ואינו יודע מה יהיה. אז מתעורר בו הרצון לחיות בכל עוצמתו, בעוד שבימים כסדרם אינו חש בו.
כך גם בעבודת השם: אם הבורא הוא נפשו ממש והוא מתאווה אליו ומבקש להתחבר אליו - הרי הלילה הוא זמן שינה, ולכאורה יכול היה להמתין לעלות השחר או לנץ החמה, לקום, להתפלל וללכת ללמוד; אך מכיוון שהוא מרגיש ש'נפשי' הוא זה, אין הוא יכול להתאפק, והוא קם באמצע הלילה והולך ללמוד. מי שאינו מרגיש כך - יש לו זמן לימוד וזמן שינה; אבל כשזו נפשו, הרי גם בלילה, אף בשעה שלכאורה הוא פטור ועל פי ההלכה רשאי לישון, יעשה הכול כדי לרוץ אל הדבר.
בהקשר זה מסופר על אברך שנכנס ליחידות אצל הרבי, והרבי עורר אותו על לימוד החסידות. הרבי הסביר לו שכאשר יהודי לומד חסידות, פנימיות התורה - כדוגמת לימוד התניא שלנו - הדבר מעורר אותו ללימוד התורה. הרבי המשיל זאת לבן יחיד שלא ראה את אביו זמן רב, ופתאום מגיעה אליו הידיעה שבעוד זמן מה תהיה לו הזדמנות לפגוש אותו. הוא משתוקק לרגע שבו יוכל לפגוש את אביו ולחבקו - ואין הוא מבקש לקבל ממנו דבר, אין לו שום נגיעה או אינטרס; הוא רוצה דבר אחד: לחבק את אביו ולהיות עמו. יהודי שירגיש שהקב"ה הוא חייו, כך צריכה להיות השתוקקותו ללימוד התורה - כמי שהולך להיפגש עם אביו. וזאת יהודי מקבל מלימוד פנימיות התורה, תורת החסידות.
אותו אברך שאל את הרבי: ובלימוד חסידות די בכך? (שהרי אפשר ללמוד חסידות ועדיין לא להגיע להרגשה זו). ענה לו הרבי: ראיתי יהודים שלימוד החסידות פעל עליהם באופן כזה. כלומר, אכן ייתכן שאדם ילמד חסידות ולא יגיע לכך באופן אוטומטי אם לא יפנים את הדברים; אך הרבי אמר במפורש שראה כיצד לימוד החסידות מביא את האדם להרגשה פנימית זו.
זוהי הדרגה הראשונה, דרגת "נפשי אויתיך בלילה": אהבה שהאדם מגיע אליה מצד הטבע האלוקי שקיבל בירושה מהאבות, ומגלה אותה על ידי שמעורר בעצמו את ההתבוננות בכך שהבורא הוא נפשו.
הדרגה השנייה - "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה": דרגה זו גבוהה ועוצמתית יותר מדרגת "נפשי אויתיך", וגם אותה קיבלנו בירושה והיא קיימת בטבעו של כל יהודי: כבן המשתדל אחר אביו ואמו, הרוצה לעשות למען הוריו ומוכן לעשות עבורם יותר משהוא חושב על עצמו - מסירות נפש ממש.
ההבדל שביניהן: כאשר אדם חושב "נפשי", הרי הוא אומר: אני אוהב אותך מפני שאתה נפשי, אתה שומר עליי, אתה ממלא אותי, אתה החיים שלי. אהבה זו בונה ומשלימה את מציאותו שלו. אך יש דרגה גבוהה מזו, שבה הוא מוכן אף למסור את נפשו, כבן המתמסר עבור אביו ואמו.
גם דרגה זו יהודי יכול וצריך לעורר בליבו, וכשהוא מצליח לעוררה - מצד אחד היא דומה לאהבת עולם, שהרי הוא התבונן בדבר; ומצד שני היא כאהבה רבה, שהרי זו ירושה שקיבלנו מלמעלה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שתי הדרגות שלמדנו בפרק מ"ג - אהבת עולם, הנוצרת מהתבוננות בעולם ומעלתה בהיותה מוגדרת ומסודרת, ואהבה רבה, הבאה במתנה מלמעלה ומעלתה בעוצמתה הבלתי מוגבלת. מכאן עברנו לפרק מ"ד, שבו מבאר אדמו"ר הזקן אהבה הכלולה משתיהן, לפי שהיא ירושה מן האבות שהאדם מעורר אותה בהתבוננותו: דרגת "נפשי אויתיך בלילה", המתבטאת בלימוד התורה ובריצה אליה אף בלילה; ודרגת "כברא דאשתדל בתר אבוהי ואימיה" - מסירות נפשו של בן למען הוריו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כי אין ההתבוננות הדרך היחידה לעורר אהבה זו, אלא ישנן גם דרכים קלות יותר.