בחלק הקודם עמדנו על דרגות 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם'. בחלק זה נעסוק באהבה הבלולה וכלולה משתיהן גם יחד, ובתוכה שתי דרגות: דרגת "נפשי אויתיך", ולמעלה ממנה דרגת "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה".
אדמו"ר הזקן מדבר במצב שבו אוהב הבן את הוריו "יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה" - אין הוא חושב על עצמו כלל, אלא קם ורץ ועושה למענם יותר מאשר למען עצמו. ובנמשל - "כי הלוא אב אחד לכולנו" - הקב"ה הוא אבינו.
אדמו"ר הזקן עצמו כותב באחד ממאמריו שהמשל אינו דומה לגמרי לנמשל. שהרי במשל, בן ואב, ישנם דברים שבהם הבן קודם לאביו אף על פי ההלכה: אדם שאבדה לו אבדה ואף לאביו אבדה אבדה, ואין בידו להשיב אלא אחת מהן - "אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת". ואם כן, כיצד מובא כאן משל הבן לאביו לתאר קשר של "יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה", בשעה שעל פי ההלכה נפשו של הבן קודמת לאביו?
התשובה: אכן אין המשל דומה לנמשל. בגשמיות, אף שהבן נמשך בשורשו מאביו, לאחר שיצא לאוויר העולם הריהו מציאות נפרדת ממנו, ולפיכך יש מקום לכך שהבן קודם לאביו. ואילו בנמשל אין היהודי נפרד מאביו לעולם: הוא חש שהוא אחד עם אביו, אין לו מציאות עצמית, וכל מציאותו היא מציאות אביו - כאילו לא יצא הבן מאביו מעולם, והוא נמצא בשורשו תמיד. הנמשל, אפוא, עמוק הרבה יותר.
לשון זו, "יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה", מקורה ברעיא מהימנא, והיא מתארת את אהבתו של משה רבנו - אהבה שבה אין לאדם מציאות כלל, בבחינת "ונחנו מה", וכל המציאות אינה אלא הקב"ה. כיצד, אם כן, שייכת דרגה זו לכל אחד ואחד?
על כך כותב אדמו"ר הזקן: "ואף כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא" - מי יכול בכלל להתקרב לאלפית ממדרגתו של משה רבנו? ואף על פי כן: "מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור" - טעימה כלשהי, דוגמית קטנה מתחושה זו, מצויה אצל כל אחד ואחד. ו"כמו שכתוב בתיקונים" (תיקוני הזוהר) "דאתפשטותיה בכל דרא ודרא" - התפשטותו של משה רבנו בכל דור ודור, ולשם מה? "לאנהרא לון וכו'" - להאיר לכל אחד מאנשי הדור, שתהיה לו הארה ממשה רבנו.
[כוח זה מגיע בדרך של הארה אל הנסתרות שבנפש; ו'משה' שבכל דור ודור שייך למשה רבנו עצמו - זו אותה נקודה ממש, וכלשונו "דאתפשטותיה בכל דרא ודרא"].
כשקוראים את המשפט ברצף אחד, לכאורה יש כאן סתירה מתחילתו לסופו: בתחילה נאמר שהאהבה הרבה והגדולה הזו מסותרת בלב כל ישראל וירושה היא לנו מאבותינו - אברהם יצחק ויעקב; ואילו כמה שורות לאחר מכן מצטט אדמו"ר הזקן את רעיא מהימנא ותולה זאת במשה רבנו. ממי אפוא קיבלנו אהבה זו?
הרבי עומד על שאלה זו ומבארה בפשטות, בשתי דוגמאות:
אדם שנולד בטבעו איש חסד, ולידו אדם נוסף שאף הוא איש חסד בטבעו. מה מבדיל בין חסדו של זה לחסדו של זה? השכל והחכמה שבמוחו של האדם הם המנווטים את רגשותיו: מי ששכלו נעלה יותר, החסדים שיעשה יהיו מסוג אחד, ומי ששכלו אחר - חסדיו יהיו אחרים.
שני אנשים בעלי טבע של חסד: האחד ניחן גם בטבע של ביטול ואינו עושה מעצמו עניין כלל, והשני אוהב להרגיש את עצמו ולבלוט בכל מקום. שניהם יעשו חסד, אך אין להשוות בין חסדו של בעל הביטול לחסדו של החפץ בבליטה. הטבע אחד, אך המרכיבים הנוספים המנווטים אותו משנים את התוצאה.
כך גם כאן: טבע האהבה של בן אל אביו ירושה היא לנו מאבותינו. אך באיזו דרגה ובאיזו עוצמה יתגלה? אילו נשארה הירושה מאבותינו בלבד, אפשר שהייתה נשארת בבחינת "נפשי אויתיך". משנתווספה אליה הארתו של רעיא מהימנא, נוטל משה רבנו את הטבע שקיבלנו מאבותינו ומעלה אותו לדרגות נעלות הרבה יותר - עד לכוח הנפלא של "כברא דאשתדל", כבן העושה למען אביו בלי לחשוב על עצמו כלל.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל". הכוח קיים בכל יהודי, אלא שהוא נמצא בהסתר. אף ליהודי שאינו יודע מאומה ניתן לומר: טבועה בך הארה שבכוחה למסור נפשך לענייני אלוקות בלי לחשוב על עצמך כלל - לא רק בדרגה הקודמת, שבה אתה מוכן לעשות הכול משום שהדבר משלים את נפשך ("נפשי אויתיך"), אלא אפילו מבלי לחשוב מה יצא לך מזה, כבן המוכן למסור את נפשו עבור אביו יותר מאשר עבור עצמו. הדבר קיים בך, אלא שהוא בהעלם גדול.
"ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו" - כיצד? אומר אדמו"ר הזקן: "לא נפלאת ולא רחוקה היא" - אין אלו דברים השייכים לצדיקים גדולים בלבד - "אלא קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך ".
ובפירוש הדברים: "דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב". ירגיל אדם את עצמו לדבר בכך תמיד - שהקב"ה הוא נפשנו ממש, ויתרה מזו, אבינו ממש - והדיבור יעורר את המחשבה ואת הרגש, עד ש"כשירגיל עצמו כן תמיד הרי ההרגל נעשה טבע".
לסיכום: בחלק זה עסקנו באהבה הכלולה מ'אהבה רבה' ומ'אהבת עולם' גם יחד, ובשתי דרגותיה: דרגת "נפשי אויתיך" - שעם כל מעלתה, עדיין האדם חושב על נפשו שלו; ולעומתה הדרגה הנעלית של "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה" - התמסרות מוחלטת בלי לחשוב על עצמו כלל, "יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה", משום שהקב"ה הוא אבינו ממש. ראינו שהמשל אינו דומה לנמשל, שכן היהודי אינו נפרד מאביו לעולם; שהטבע ירושה לנו מאבותינו ואילו עוצמתו באה מהארת רעיא מהימנא המתפשטת בכל דור ודור; וכי הוצאת אהבה זו מן ההעלם אל הגילוי אינה רחוקה, אלא בהרגל הפה, הלב והמוח, עד שההרגל נעשה טבע.
בחלק הבא נעסוק בשאלה העולה מכאן: אם האדם פועל על עצמו ומרגיל את עצמו, האם אין זו אלא עבודה חיצונית בלבד?