כדי להבין את הדברים, נעמוד תחילה על דברי הגמרא המפרטת בקצרה את עניינם של הלל ושל רבי אליעזר בן חרסום.
הגמרא מביאה שלושה שבדבריהם ובמעשיהם הם מחייבים את כל אדם:
הלל: היה עני מרוד, עד שלא היה לו אפילו כסף לשלם לשומר הפתח כדי להיכנס לבית המדרש, והיה עולה בלילה על גג בית המדרש כדי להאזין לדברי התורה מבחוץ, עד שהגיע למצב של סכנת נפשות: פעם מצאוהו שם כשהוא כמעט קפוא בשלג, והצילוהו. לפיכך, כשיבוא יהודי למעלה וישאלו אותו "מפני מה לא עסקת בתורה?", ויענה "עני הייתי ולא היה לי כלום, וטרוד הייתי כל היום במזונותיי" - יאמרו לו: "כלום עני היית יותר מהלל?". הלל מחייב את העניים, והוא הסמל לכך שאף לעני מרוד אין תירוצים.
רבי אליעזר בן חרסום: היה עשיר גדול בעל עשירות מופלגת, והגמרא מתארת את עושרו, ואף על פי כן היה הוגה בתורה יומם ולילה. וכשיבוא אדם ויטען "טרוד הייתי, נכסים רבים כל כך היו לי, והייתי צריך לדאוג שכל העניינים יתנהלו כראוי" - יאמרו לו: "כלום עשיר היית יותר מרבי אליעזר בן חרסום?".
יוסף: הגמרא מביאה גם את המעשה עם אשת פוטיפר, שכל הבא לטעון שהיה לו קשה ולא היה יכול להתאפק מפני הניסיונות - יאמרו לו: "כלום היה לך ניסיון גדול מזה?".
הרבי שאל בזה שאלה, ועיקר דבריו נוגע לשניים הראשונים: באיזה מצב מדובר באותם עניים ועשירים, שיש צורך שהלל או רבי אליעזר בן חרסום יחייבו אותם?
אם מדובר בעניים ובעשירים שהיו חייבים בלימוד התורה ולא למדו - וכי לשם כך יש צורך בהלל וברבי אליעזר בן חרסום? הרי מצווה מן התורה "והגית בו יומם ולילה", ואדם שהיה יכול ללמוד ולא למד, ישאלוהו בבית דין של מעלה: מדוע לא למדת? הדבר כתוב בתורה, ואין צורך להביא את הלל ואת רבי אליעזר בן חרסום שיבואו לעזרתנו ויתבעו ממנו מדוע לא למד.
ואם מדובר במצב שבו האדם היה פטור מלימוד התורה, פטור אובייקטיבי על פי דין - מה מקום להביא את הלל? הרי פטור היה.
תשובת הרבי: האמת היא שמדובר באדם שהיה פטור מלימוד התורה. הוא היה טרוד באמת בפרנסתו, בעניותו או בעשירותו, וטרדתו הייתה טרדה על פי תורה. אילו היה בא אל הרב, פותחים יחד שולחן ערוך ושואלים: האם אדם כזה, במצב כזה, חייב בלימוד תורה או פטור ממנו? - היו אומרים לו: פטור אתה. חייב אתה ללמוד תורה שעתיים בכל יום, וזהו, וכל השאר - פטור אתה מלימוד התורה על פי כל כללי התורה.
ואף על פי כן אומרים לו: אילו היה הדבר אכפת לך, אילו הרגשת שאלו הם חייך - היית מוצא זמן. פטור היית, נכון, אך היית מוצא זמן, שהרי עובדה היא שלדברים הנוגעים לאדם הוא מוצא זמן. זהו שאומרים "הלל מחייב את העניים" ו"רבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים": הם מחייבים מכוח ההוכחה שאף שהיו טרודים כל כך, מצאו זמן ללמוד תורה ולא אמרו "פטורים אנו, ובכך נגמר העניין".
זהו אותו רעיון הנאמר כאן: יהודי אומר "נפשי אויתיך" - מכיוון שאתה הנפש שלי, ממילא "אף בלילה". אין הוא אומר: בלילה צריך לישון. ואם ייפתח שולחן ערוך: הרמב"ם כותב שעל האדם לישון שמונה שעות בלילה, ואם יביא פתק מרופא שעליו לישון שתים עשרה שעות - על פי תורה הוא צודק, פטור הוא ואף צריך לישון. אך אם "נפשי", אם זו הנפש שלו וזו חיותו, אין הוא רוצה להפסיד את החיבור לחיי נפשו, וממילא "אף בלילה".
[מעלת לימוד התורה בלילה:
ביום חייב האדם ללמוד תורה, ולימודו עלול להיות מתוך יציאה מן החובה בלבד ("חייב הייתי ללמוד, למדתי"). הלימוד בלילה מוכיח שהוא לומד מפני שהדבר נוגע לו, מפני שזה שלו.
בקיצור שולחן ערוך, בסימן הראשון ובסעיפיו הראשונים, נאמר שכל העוסק ולומד תורה בלילה - חוט של חסד משוך עליו ביום, ויש בכך סגולות נוספות. אך מה שנוגע לענייננו הוא שהלימוד בלילה מוכיח את האכפתיות ואת נגיעתו של האדם לדבר.
הרבי מציין במקום אחד שראוי להקפיד על שמונה שעות השינה שכתב הרמב"ם, ואין מי שאומר שאין לשמור על כך. ואף על פי כן: אילו היה אדם נצרך לטוס למקום נחוץ מאוד, דבר הנוגע לו ממש, מה יהיה עם שמונה השעות? הוא לא יישן, מפני שהדבר נוגע לו. זו בדיוק הנקודה: השאלה היא עד כמה הדבר נוגע לאדם].
דרגה זו של "נפשי אויתיך אף בלילה" כלולה משתי הבחינות גם יחד, מאהבה רבה ומאהבת עולם. ואף שבכל אחת מהן יש מעלה וחיסרון, כפי שלמדנו קודם, לאהבה זו יש את שתי המעלות:
מצד אחד, אהבתו מוגדרת מאוד: הוא רוצה ללמוד תורה. זו מעלתה של אהבת עולם, שהיא מוגדרת.
מצד שני, יש בה עוצמות גדולות, שהרי זה דבר שקיבל בירושה מאבותינו ולא יצר אותו בעצמו. זו מעלתה של אהבה רבה, ומשום כך אהבה זו שווה לכל נפש וכל אחד מקבל אותה.
"ואהבה רבה וגדולה מזו" עתה אומר אדמו"ר הזקן שיש דרגה למעלה מן הקודמת: תחושת משיכה של יהודי לבורא הנקראת אהבה, הגבוהה בהרבה מן הדרגה הקודמת. גם היא כלולה משתי הבחינות, אלא שהיא בעוצמות גדולות בהרבה ובדרגות נפלאות יותר, וגם "והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו", כלומר קיימת בירושה אצל כל אחד ואחד. ובשורה האחרונה של העמוד אומר אדמו"ר הזקן שאף על דרגה גבוהה זו "קרוב הדבר מאוד", וכל אחד יכול להגיע אליה.
לכאורה אין בדרגת "נפשי אויתיך" כל חיסרון: האדם מרגיש שהקב"ה הוא נפשו וחייו, ומתוך כך הוא נמשך אליו ורוצה ללמוד ביום ובלילה. ומה יכול להיות יותר מזה? אלא שבסופו של דבר, מדוע "אויתיך"? מפני ש"נפשי", מפני שאלו חייו. הנה כי כן, ברוך השם שהעניינים המעניינים אותו ומושכים אותו אינם אוכל, מוזיקה או דברים חומריים אחרים, אלא האלוקות מושכת אותו. אך מדוע מושכת אותו האלוקות? מפני שזו "נפשי", מפני שהוא מרגיש שהדבר עושה לו טוב וממלא אותו. טוב מאוד הוא הדבר, אך יש דרגה גבוהה ממנו.
אף במסירות נפש: בדרגת "נפשי אויתיך" יכול האדם להיות מוכן אפילו למסור את נפשו, מפני שהוא מבין שהדבר מוליך אותו לחיי נפש גבוהים יותר. גם אז נשאר הוא במסגרת השמירה על נפשו, אלא שהוא מבין שמצב של נפש רוחנית גבוה ממצב גשמי.
מהי אותה דרגה גבוהה? "היא מה שכתוב ברעיא מהימנא", אותו חלק בזוהר המתאר את העניינים הקשורים במשה רבנו ("רעיא מהימנא" בתרגומו: רועה נאמן, הוא משה רבנו), החלק המתאר את דרגתו ועניינו. ובאיזו דרגת אהבה לבורא היה משה רבנו? "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחימ לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה" - כבן המשתדל, מתאמץ ועובד עבור אביו ואמו, ואוהב אותם יותר מגופו, מנפשו ומרוחו: אין הוא חושב על עצמו כלל, אלא על הוריו.
מעשה היה ביהודי ששני הוריו היו אסורים בכלא בארצות הברית על עבירות כספים והלבנת הון. המכיר יודע שבית הכלא שם רחוק מלהיות בית מלון, והשהות בו קשה מאוד, והם היו שם תקופה ממושכת, שנשפטו לזמן רב. בנם כתב פעם מכתב לרבי וביקש ברכה להוריו, שהקב"ה יעורר רחמים ויצאו כבר ממצבם, וכתב בסגנון זה: "איני יכול עוד לשאת שהורי סובלים כל כך".
השיב לו הרבי: אתה כותב כמה קשה לך, ואינך מזכיר כלל כמה קשה להוריך. אתה מבקש שייצאו, ומדוע? מפני שאינך יכול לשאת זאת. ומדוע לא תבקש מפני שלהוריך קשה, ולא מפני שלך קשה? עליהם יש לחשוב תחילה.
אותו אדם לא היה בדרגה שעליה אנו עומדים לדבר, אלא בדרגת "נפשי אויתיך": הוריו הם חייו ונפשו, ואין הוא יכול עוד לשאת את מצבם, ולפיכך רצה שיחזרו. בסופו של דבר, על עצמו חשב.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדברי הגמרא על הלל ועל רבי אליעזר בן חרסום (וכן על מעשה יוסף ואשת פוטיפר), ומביאורו של הרבי כי מדובר באדם שהיה פטור מלימוד התורה על פי דין, ואף על פי כן הם מחייבים אותו, שהרי לדבר הנוגע לאדם הוא מוצא זמן. זהו עניין "נפשי אויתיך אף בלילה", דרגה שיש בה מעלת אהבת עולם (אהבה מוגדרת) ומעלת אהבה רבה (עוצמה שקיבלנו בירושה מאבותינו), ועמדנו על מעלתו המיוחדת של לימוד התורה בלילה. כמו כן עמדנו על חסרונה של דרגה זו, שסופה נעוץ ב"נפשי", ועל הדרגה שלמעלה ממנה - "ואהבה רבה וגדולה מזו", כדרגת אהבתו של משה רבנו המתוארת ברעיא מהימנא: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה".
בחלק הבא נעמיק בדרגה זו של אהבה רבה, ונראה כיצד גם עליה אומר אדמו"ר הזקן ש"קרוב הדבר מאוד" לכל אחד ואחד.