בחלק הקודם עסקנו ב'אהבה רבה', ולמדנו שאין היא מנת חלקו של כל אדם, אלא תלויה בכך שיהיה האדם כלי ראוי לקבלה. כאן, לעומת זאת, מדבר אדמו"ר הזקן על דרגה אחרת, שעליה הוא כותב "והיא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו".
בלשון זו טמונה נקודת התשובה וההסבר כיצד הדברים מתחברים יחד: כל יהודי, מעצם היותו בן אברהם יצחק ויעקב, קיבל בירושה מאבותינו אהבה לבורא. אפשר לומר שהיא טבועה ב'גנים היהודיים' שלו - נולד יהודי, וממילא היא קיימת אצלו.
לאיזו מן הדרגות ראוי לשייך אהבה זו - 'אהבה רבה' או 'אהבת עולם'?
מצד אחד: האהבה קיימת בלי שהאדם השקיע עבורה דבר, כמתנה שקיבל מלמעלה - ומבחינה זו היא בגדר 'אהבה רבה'.
מצד שני: אם לא יעמול בעצמו ללבותה ולעוררה, היא תישאר טמונה ולא ייצא ממנה כלום. ומכיוון שנדרשת בה עבודה - הרי היא דומה ל'אהבת עולם'.
נמצא שאהבה זו כלולה בבסיסה משתי הדרגות גם יחד: יש בה את המתנה מלמעלה, אך התעוררותה בפועל תלויה באדם. ובזה מביא אדמו"ר הזקן, באופן כללי, שתי דרגות.
הדרגה הראשונה - "נפשי אויתיך": דרגה זו מיוסדת על מה "והיינו מה שכתב הזוהר על הפסוק נפשי אויתיך בלילה וגו'". לפי פשוטו של מקרא אומר היהודי: ריבונו של עולם, נפשי מתאווה ומשתוקקת אליך, ודווקא בלילה. ויש לדייק בפסוק שני דיוקים:
מהו "בלילה" דווקא? אם אוהב הוא - הרי אהבתו ביום ובלילה כאחד.
שתי המילים הראשונות אינן נדבקות זו לזו: "נפשי" הוא לשון נסתר, ואילו "אויתיך" הוא לשון מדבר בעדו. היה עליו לומר "אויתיך בלילה" בלבד, או להמשיך כולו בלשון נסתר. כפי שהוא לפנינו יוצא: "הנפש שלי - אני אוהב אותך", ואין מילה נדבקת לחברתה.
מבאר הזוהר שהמילה "נפשי" אינה כפשוטו של מקרא - הנפש שלי - אלא פנייה אל הקב"ה: אתה הוא נפשי, ולפיכך "אויתיך".
ובלשון הזוהר: "דירחים לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא" ('רחימו' - אהבה) - שהאדם אוהב את הקב"ה באהבה כאהבתו את נפשו ורוחו, "כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'" - כשם שהנפש והרוח דבוקים בגוף, והגוף אוהב אותם מאוד.
אדם אוהב לחיות ויעשה הכל כדי לחיות, ומתענג מן החיים בתענוג הנעלה שבתענוגים. הגוף אוהב מאוד את הנפש ועושה הכל כדי שלא תיפרד ממנו - אוכל, מטפל, ואף בולע תרופות מרות, כדי להוסיף בהמשך קיומם של הנפש והגוף יחד. כך על האדם להתבונן שחייו הם הקב"ה: הוא המחייה אותו והוא הנותן לו את הכל, ונמצא שהוא עצמו חייו - וכשם שאוהב האדם את חייו, כך יעורר אהבה לקב"ה, שהרי "אתה נפשי".
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וזהו שכתוב נפשי אויתיך" - זהו החיבור שבין שתי המילים: "כלומר מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתיים, לכך אויתיך". כל האנרגיה של האדם מן הקב"ה, פרנסתו מן הקב"ה וביתו מן הקב"ה; עליו להתבונן שכל כולו, כל מה שיש לו ומה שאין לו - הכל מן הקב"ה, וכל מהותו ומציאותו אלוקות. ומשום כך הוא מתאהב אליו ורוצה להיות מחובר אליו, "פירוש שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו".
מדוע דווקא "בלילה"? יש מושג המוזכר בחסידות: "תענוג תמידי אינו תענוג", וכך הוא גם במציאות. אדם האוהב מאכל מסוים ואוכלו יום יום - מאבד את התענוג שבו. וכן בדברים נעלים יותר, עד לתאוות החיים עצמה, שהיא הנעלית שבכולן: מתי מרגיש האדם את תאוותו לחיים? כאשר הוא חסר, כאשר הוא על הסף. כשהכל טוב וזורם, הוא חי את יומו ואינו מרגיש את תאוות החיים - לא שאין לו אותה, שהרי היא קיימת בו תמיד, אלא שאינה מורגשת. אך ברגע שישנה ירידה בזרימת החיים השגרתית, מתעוררת בו התאווה לחיות.
ואין צורך להגיע לבעיות כדי לראות זאת, אלא בתופעה טבעית הקיימת בכל יום: אדם ההולך לישון בלילה מקווה לקום למחרת בבוקר ולהתעורר ("בידך אפקיד רוחי"). ובלשון התניא: "וכשהוא חלש ומעונה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו" - חולה שיש בו חולשה או עינוי, פתאום מרגיש כמה טוב לחיות וכמה הוא משתוקק לקום ולהתהלך, מה שאינו מרגישו כתענוג בשגרת יומו. "וכן כשהולך לישן מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו". כך הוא בגשמיות: כשיש חסר, מתעורר הרצון להמשכיות הדבר.
וכך אומר היהודי: "כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא חיי החיים האמיתיים" - יש לי תאווה לאור האלוקי שהוא חיי האמיתיים, ולכן "להמשיכו בקרבי": אני רוצה שחיים אלוקיים אלו יימשכו אליי ואכניסם בתוכי, ולהיות מחובר אליו תמיד. וחיבור זה אינו מילים באוויר, אלא יש לו קבלות ותוצאות - הוא נעשה "על ידי עסק התורה בהקציתי משנתי בלילה", שהרי "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", התורה והקב"ה דבר אחד. ולכן "בהקיצי משנתי בלילה" - קם בלילה ועוסק בתורה, גוזל כביכול מן הזמנים שהם שלו ונותנם ללימוד התורה; שהלילה הוא הזמן שבו הולך האדם לישון מצד הטבע, אך מכיוון שהקב"ה הוא נפשי, הוא לוקח מזמן שינתו ועוסק בתורה.
וכהמשך דברי הזוהר שם: "כמו שכתב הזהר שם דבעי בר נש למיקם בכל ליליא מרחימותא דקודשא בריך הוא לאשתדלא בפולחניה עד צפרא כו'" - שצריך אדם לקום בכל לילה, מרוב אהבתו לקב"ה, ולהתאמץ בעבודתו עד הבוקר; להשכים ולהקדיש מזמנו, שהרי הוא נפשי והוא חייו.
דרגה זו נקראת בתניא דרגת "נפשי אויתיך": האדם מעורר את האהבה שקיבל בירושה מאבותינו. וכיצד הוא מעורר אותה? בהתבוננות, וכפי שיובא בהמשך - גם בדיבור: לומר ולחזור ולשנן "אתה הקב"ה נפשי ואתה חיי". עצם הדבר שהאדם אומר זאת וחוזר עליה, מחבר אותו לעניין ומביא אותו לידי קיום בפועל ממש.
בחלק הבא נביא כאן רעיון קצר שאמר הרבי באחת ההתוועדויות: הגמרא במסכת יומא מדברת על שלושה צדיקים המחייבים את כל סוגי האנשים, כאשר יבואו לדין בבית דין של מעלה וישאלו אותם מדוע לא למדו תורה - הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים.
לסיכום: בחלק זה למדנו על האהבה "שווה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו" - אהבה שיש בה מן המתנה שמלמעלה, אך עוררותה תלויה בעבודת האדם, ולפיכך היא כלולה מ'אהבה רבה' ומ'אהבת עולם' יחד. עמדנו על הדרגה הראשונה שבה, דרגת "נפשי אויתיך", ועל ביאור הזוהר ש"נפשי" הוא פנייה אל הקב"ה - אתה הוא נפשי וחיי - כאהבת הגוף את הנפש. ראינו שהחסר הוא המעורר את התאווה לחיים ("תענוג תמידי אינו תענוג"), ולכן "בלילה" דווקא: מתאווה האדם להמשיך בקרבו את אור אין סוף על ידי עסק התורה, וקם בלילה מאהבת הקב"ה לעסוק בעבודתו עד הבוקר.
בחלק הבא נעמוד על דבריו של הרבי בביאור שלושת הצדיקים המחייבים את כל סוגי האנשים, ונמשיך בדרגה הנוספת שמביא אדמו"ר הזקן באהבה זו.