הגענו לפרק מ"ד, שנמצא בדף ס"ב (עמוד 124). נפתח בתזכורת קצרה על הנלמד בפרק הקודם, פרק מ"ג, ותזכורת זו תשמש כהקדמה וככניסה לפרק שלפנינו.
בפרקים מ"א, מ"ב ובחלקו הראשון של פרק מ"ג עסקנו באריכות ביראת השם ובדרגות השונות שבה, ומשם עברנו בשיעור הקודם למושג אהבת השם. הזכרנו כי באהבת השם ישנן שתי דרגות כלליות: 'אהבת עולם', ודרגה גבוהה ממנה - 'אהבה רבה'.
אהבת עולם: אין הכוונה שאוהבים את העולם, אלא שאוהבים את הקב"ה - אלא שהגילוי של אהבה זו הושג באמצעות גדרי העולם. האדם משתמש בשכלו, שהוא אחד הדברים הנפלאים שבגדרי העולם, ומתבונן בעולם ובגדלות הבורא הבורא ומחיה את העולם וכל המתרחש בו בכל רגע ורגע, והתבוננות זו מולידה בו אהבה לבורא. אף אם יגיע לרמת התבוננות עמוקה בהרבה, עד להכרה בגילוי האלוקי שלמעלה מן העולם, ולהרגשה שהעולם בטל ואין ואפס - גם אז נקודת המוצא שלו היא העולם: הוא מתבונן בכוח האלוקי המחיה את העולם וקובע שכל זה אין ואפס. נמצא שבנה נדבך על גבי נדבך על בסיס העולם, ולפיכך נקראת אהבה זו 'אהבת עולם'.
אהבה רבה: גילוי של אהבה לבורא המתגלה אצל היהודי לא מחמת שהתבונן, עמל והגיע למסקנות, אלא כמתנה מלמעלה. הקב"ה נותן לו גילוי של מתנה, שיהיה בו הרגש והמשיכה לאלוקות. [כפי שהזכרנו בפרק הקודם, אין מתנה זו ניתנת "עובר לסוחר": מוכרחת להיות הקדמה של הכשרה, שיהיו כלים ושיהיה למי לתת את המתנה - אך המתנה עצמה באה מלמעלה].
יש מעלה וחיסרון בכל אחת מהדרגות:
חסרונה של אהבת עולם: היא מוגבלת. הלוואי עלינו שנזכה לאהבת עולם, ולא כל אחד מגיע אליה, אך כיוון שהגיע אליה מתוך התבוננות בגדרי הטבע ובגדרי העולם, המקסימום של הרגש שייוולד ממנה מוגבל ביותר. על דרך מה שאומר הזוהר בהבדל שבין בית ראשון ושני לבית שלישי: בית ראשון ושני היו "בניין עד דבר נש" - בניין שבנו אותו בני אדם, ולפיכך לא היה קיים בקיום נצחי; ואילו בית שלישי הוא "בניין עד קודשא בריך הוא", בניין הנבנה מלמעלה, ולכן הוא קיים בקיום נצחי. אף אהבת עולם היא כ"בניין עד דבר נש", בניין שבנה אדם בהתבוננותו ובמסקנותיו, ולכן יש לה גבול, והעוצמות שאליהן תגיע מוגבלות.
מעלתה של אהבת עולם: כאשר האדם אוהב ונמשך, הוא יודע בדיוק על מה ולמה. הדבר מוגדר אצלו: הוא התבונן בדרגה מסוימת ובעניין מסוים, וזה הוביל אותו לאהבה ברורה. הדברים אצלו מיושבים ומסודרים.
מעלתה של אהבה רבה: היא "רבה" - התעוררות שקיבל האדם במתנה מלמעלה, ולפיכך היא בלי מדידות והגבלות. זהו כ"בניין עד קודשא בריך הוא", שנתקבל כמתנה מלמעלה.
חסרונה של אהבה רבה: האדם עצמו אינו חש בה את הסדר ואת המסגרת. יש לו משיכה, התעוררות והתלהבות, אך אין הדברים מוגדרים ומסודרים אצלו כבאהבת עולם.
ניגש ללשון הפרק: "והנה כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה" - כל אחת משתי הדרגות שהזכרנו, אהבת עולם ואהבה רבה, אינה "שטנץ" אחד. כשאומרים 'אהבת עולם' כלולות בה דרגות רבות, ואין להן קץ וגבול, והטעם פשוט: כל אחד ואחד לפי השיעור שלו ולפי המידה שלו.
והדבר תלוי בנתונים האישיים הרבים המשפיעים על התוצאה:
הנתונים הבסיסיים, שאינם תלויים באדם: מאיזו דרגה נשמתו - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ובכל אחת מהן עצמה יש נפש ונפש, נפש ורוח, עד אין סוף.
הנתונים האישיים: איזו רמה שכלית יש לו, לאיזו יכולת התבוננות הוא מסוגל להגיע, לאיזו רמה של ריכוז, לאיזה עומק ולאיזו עדינות המחשבה.
אין שני אנשים זהים זה לזה, וממילא מובן שאין התוצאה שווה אצל כל אחד, אלא היא בהתאם אליו. לפיכך נחלקת כל דרגה לבחינות ולמדרגות לאין קץ ובלי גבול: כמספר היהודים שישנם, כך מספר האופנים שבהם אדם מגיע להבנות, ובמילא להתעוררות הרגש בלב כתוצאה מהן.
"כמו שכתוב בזהק הקדוש על פסוק נודע בשערים בעלה" אדמו"ר הזקן מביא את דברי הזוהר הקדוש על הפסוק במשלי "נודע בשערים בעלה". "בעלה" הוא משל: הקב"ה נקרא כביכול הבעל, בעל בית ישראל, ועם ישראל נקראים בבחינת האישה. בא הפסוק לומר שאנו יכולים לדעת את ה"בעל", את הקב"ה - וכיצד הוא נודע לנו? "בשערים", מלשון שיעורים: לכל אחד יש השיעור שלו והמידה שלו, וכן ה'שער' שלו - הכיוון שלו והדרך שלו, ולפיכך הקב"ה נודע לכל אחד בהתאם לאופן שלו. ואם נשאל כמה דרגות יש באהבת השם, התשובה היא לאין קץ ושיעור, כמספר השערים הקיימים, שאין בהם גבול.
ובלשון הזוהר: "בעלה דא קודשא בריך הוא דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בליביה וכו'" - "בעלה" זה הקב"ה, "דאיהו אתידע" - שהקב"ה ידוע. ויש לדייק: המילה "אתידע" באה לתרגם את לשון הפסוק "נודע"; אך הזוהר מוסיף מילה נוספת - "ואתדבק", דהיינו שהקב"ה אף דבוק בכל יהודי ויהודי, "לפום מה דמשער בליביה" - לפי מה שהוא משער ומעריך בליבו, לפי מה שהוא מסוגל להגיע.
מדוע מוסיף הזוהר את המילה "ואתדבק", והרי הוא בא לבאר את הפסוק "נודע בשערים בעלה", ולכאורה היה לו להיצמד ללשון הפסוק ולתרגם "נודע" - "אתידע"? אלא שהזוהר הולך צעד קדימה: כאשר נודעת ליהודי גדלות הבורא, פועלת ידיעה זו עליו שיתקרב אל הבורא, והקירוב בענייננו הוא האהבה - שאהבה היא קירוב והתדבקות. הידיעה אינה נשארת בגדר ידיעה בלבד, אלא היא הפתח והאמצעי המובילים אל הרגש ואל האהבה. לפיכך כולל הזוהר את שניהם: "אתידע", ובכלל זה "ואתדבק", שהוא התוצאה הכלולה בידיעה - האהבה הנולדת מן הידיעה, וכל זאת אצל כל אחד ואחד לפי מידתו.
עניין זה מרומז, כמובא באחד הספרים, גם בדברי דוד המלך בתהילים (פרק קל"ה): "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלוקים". ולכאורה מה מוסיפה כאן המילה "אני", הרי באומרו "ידעתי" כבר כלול ה'אני'? ומבארים: "אני ידעתי" - אף אחד בעולם אינו יודע כפי שאני יודע, וגם אני איני יודע את מה שהוא יודע. ה"ידעתי" הוא אישי, וכל אחד ואחד יודע בהתאם לרמתו ובהתאם לרגשו.
כך הדבר אף בדברים גשמיים: כשאדם אומר "הרגשתי הרגשה נפלאה" - האם ניתן לשער מה בדיוק ההרגשה שהרגיש? כל אחד מרגיש בהתאם לנתוניו, להרגליו, לידיעותיו ולמוסכמות שלו; הדבר תלוי בגורמים רבים, ולבסוף הוא אומר "הרגשתי כך וכך", אך השני ירגיש אחרת. שניים יכולים לאכול את אותו מאכל ולכל אחד תהיה תחושה שונה, או לשמוע את אותה מוזיקה ולהגיב באופן שונה. כך גם בדברים רוחניים, ועל אחת כמה וכמה שככל שהדבר מופשט ורוחני יותר, התפיסה של כל אחד היא אישית ביותר.
לפיכך, כל דרגות האהבה שדיברנו עליהן הן אישיות מאוד. באהבת עולם הדבר ברור, שהרי היא נבנית בעבודה עצמית של התבוננות והתעמקות באופן אישי. ואף באהבה רבה, שהיא מתנה מלמעלה, ולכאורה היה לה להיות שווה אצל כולם - אין הדבר כן, כי גם מתנה הבאה מלמעלה מתקבלת בכליו של האדם ומתלבשת בהם, והדבר תלוי במצבו, ביחסו אל העניין ובאופן שבו הוא חש אותו.
מכיוון שכל דרגות האהבה הקיימות שונות מאדם לאדם, "ולכן נקראים דחילו ורחימו" - שהוא תרגומם של יראה ואהבה, עולם הרגש - בלשון הפסוק "הנסתרות": "הנסתרות לה' אלקינו". ומדוע נסתרות? משום שאין אדם יודע לשער את הרגש הקיים אצל זולתו, ולעולם לא ידע לשערו, שכן לעולם לא יהיה הוא זולתו - אתה הוא אתה והוא הוא הוא, ואינך יכול לדעת בדיוק מה מתרחש אצלו וכיצד הוא חש את הדבר. רק "לה' אלוקינו", היודע אצל כל אחד ואחד מה מתרחש בקרבו. [ואף שצדיקים גדולים אפשר שיודעים, שכלולים הם ב"לה' אלוקינו", מכל מקום הדבר מצד עצמו נסתר ופנימי, ואינו בגדר דבר גלוי].
ומה כן גלוי? "ותורה ומצות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'", והכוונה לקיום המצוות המעשיות: הנחת תפילין, קביעת מזוזה וכיוצא בזה. התפילין שמשה רבנו מניח הם באופן עקרוני אותם תפילין שמניח האדם הפשוט. אין מדובר בכוונות שיש לו בהנחתן ולא במחשבות וברגשות, אלא בדבר הפיזי, הגשמי, בעשייה עצמה - ובמעשה אין הבדל ביניהם. העשייה היא דבר גלוי, שניתן לראות אם נעשתה אם לאו. וטעם הדבר: "כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו" - לכל עם ישראל תורה אחת ומשפט אחד, ובדברים מעשיים אין הבדל בין אדם לאדם "בקיום כל התורה והמצוות בבחינת מעשה. מה שאין כן בדחילו ורחימו, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב כנ"ל" - עניין הרגש הוא תוצאה של הידיעה, והידיעה היא אצל כל אחד ואחד לפי שערו ולפי מה ש"משער בליביה".
לאחר כל האמור מגיע אדמו"ר הזקן לנקודה שבה עוסק הפרק: "אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות" - קיימת דרגת אהבה אחת שהיא בלולה וכלולה מכל הדרגות הקיימות, דהיינו שיש בה גם "אהבה רבה ואהבת עולם", שתיהן יחד. ולכאורה כיצד ניתן לחבר ביניהן, והרי אהבת עולם היא אהבה שהאדם יצר בעבודתו, ואהבה רבה באה כמתנה מלמעלה? אלא שישנה אהבה אחת הקיימת באופן כזה שהיא כלולה מכל בחינות ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שתי הדרגות הכלליות באהבת השם - אהבת עולם, הנבנית בהתבוננות מתוך גדרי העולם, והיא מוגדרת ומסודרת אך מוגבלת כ"בניין עד דבר נש"; ואהבה רבה, הבאה כמתנה מלמעלה, שהיא בלי מדידות והגבלות אך חסרה סדר ומסגרת. למדנו בפתיחת פרק מ"ד כי כל אחת משתי הדרגות נחלקת לבחינות ולמדרגות לאין קץ, "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה", כדברי הזוהר על "נודע בשערים בעלה" - "אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בליביה", שהידיעה מולידה את האהבה, וכל אחד לפי שערו ומידתו. מטעם זה נקראים דחילו ורחימו "הנסתרות לה' אלוקינו", לעומת המצוות המעשיות שהן "הנגלות", שבהן "תורה אחת ומשפט אחד לכולנו".
בחלק הבא נעסוק באהבה האחת הכלולה מכל הבחינות והמדרגות, ובשתי הדרגות שאדמו"ר הזקן מתאר בה.