לאחר שלמדנו את שני סוגי האהבה - 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם' - נסכם את ההבדלים שביניהן.
סיכום ההבדלים בין 'אהבה רבה' ל'אהבת עולם':
במקורן: 'אהבה רבה' היא מתנה מלמעלה, ואילו 'אהבת עולם' באה כתוצאה מהתבוננות ומעבודה עצמית.
בתוכנן: 'אהבה רבה' היא אהבה בתענוגים, ואילו 'אהבת עולם' היא אהבה לתענוגים.
*
קודם לכן התבאר שדרך 'אהבת עולם' היא שהאדם מפשיט את אהבתו מן הלבושים החומריים ומלביש אותה בלבושים אלוקיים. מה, אם כן, באדם שאהבתו אינה מלובשת במאום, שהוא אדיש לחלוטין ואינו מתרגש מדבר - לא מגשמיות ולא מרוחניות? על כך מוסיף אדמו"ר הזקן: "וגם מי שאין מדת האהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני".
[קשה עד מאוד לתקשר ולחיות ביומיום עם אנשים קרים כאלה, שאינם מגלים רגש של אהבה לשום דבר; זו בעיה בפני עצמה].
ואף על פי כן, קובע אדמו"ר הזקן, אדם כזה "יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, על ידי ההתבוננות הנ"ל כמ"ש לקמן": בממלא כל עלמין ובסובב כל עלמין, ובכך ש'כולא קמיה כלא חשיב', בהתהוות העולם ובחיות המחיה אותו בכל רגע. גם מי שהיה אדיש עד היום, כשיתבונן באופן זה יתעורר בו הניצוץ האלוקי, יבין שיש כאן דבר אמיתי, יאהב אותו ויפעל על פיו. זוהי אף העצה והפתרון למי שנכשל בכך: שיתחיל להתבונן בגדולת השם, ועל ידי כך תתעורר בו האהבה הטמונה בנשמתו.
'אהבה רבה' באה לאחר הקדמת היראה, על דרך "דרכו של איש לחזר אחר אישה". על 'אהבת עולם', לעומת זאת, אומר אדמו"ר הזקן: "והנה בחינת אהבה זו פעמים שקודמת ליראה" - ייתכן שאדם עדיין לא הצליח לעורר בלבו יראת שמים, ודווקא את האהבה לבורא יצליח לעורר, ויגיע אל הבורא מכיוון זה. יש המגיע אל הבורא דרך היראה, ויש המגיע דרך האהבה; ומובן שאם הוא אוהב, בוודאי יקיים את רצון הבורא, כדרכו של אדם האוהב את חברו שאינו נמנע מלעשות למענו את מבוקשו. אלא שבדרך כלל ההתחלה היא מיראה, ואדמו"ר הזקן בא לומר שלעיתים הדבר יכול לקרות גם בסדר ההפוך.
ובמה הדבר תלוי? "כפי בחינת הדעת המולידה כנודע" - שהרי ההתבוננות שבדעת היא המולידה את הרגש, "שהדעת כוללת חסדים וגבורות, שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות".
במוחו של אדם יש באופן כללי שלושה מוחות: חכמה, בינה ודעת, ובאופן פרטי ארבעה - חכמה, בינה, והדעת עצמה המתחלקת לחסד ולגבורה. כפי שלמדנו בפרק מ"א, זו הסיבה שתפילין של ראש מחולקות לארבע פרשיות: כנגד חכמה, בינה ושתי הדרגות שבדעת. מכיוון שבדעת יש חסד וגבורה, בשעת ההתבוננות פעמים מתעורר באדם דווקא צד החסד והוא נמשך אל האהבה, ופעמים מתעורר דווקא צד הגבורה. [חסד וגבורה קיימים בכל עולם ועולם עד לנפש האדם, וכאן מדובר בחסד וגבורה שבנפש האדם].
"ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה" ייתכן אדם רשע ובעל עבירות שיחזור בתשובה דווקא מאהבה ולא מיראה - "מאהבה הנולדה בלבו בזכרו את ה' אלקיו". ואין הכוונה שיש לו אהבה בלבד בלי יראה, שהרי מיד מוסיף: "ומכל מקום היראה גם כן כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחינת קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו חס ושלום, והאהבה היא בהתגלות לבו ומוחו".
אך אין זה הסדר הרגיל של עבודת יהודי, שראשיתה ביראת שמים ומשם הוא מגיע לאהבה, אלא "אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה" - הקב"ה מוליך את הבעל תשובה באופן שיתחיל אצלו דווקא מאהבה. דבר זה קורה, אך הוא נדיר, "כמעשה דרבי אלעזר בן דורדייא".
בגמרא מסופר על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא היה ילד אלא אדם מבוגר שחטא ועבר עבירות כל ימיו, וברגע האחרון, בעקבות המעשה המובא שם בגמרא, התעורר וחזר בתשובה, געה בבכייה ויצאה נשמתו. תשובתו התחילה דווקא מאהבה, ומן האהבה הגיע לתשובה [ולאחר מכן אף הייתה בו יראה גדולה, עד שגעה בבכייה].
בספרי קבלה מסופר מה נתעורר בעלות נשמתו למעלה: אף שחזר בתשובה, הרי הוא 'ערום' - אין לו מצוות כלל, שלא קיים דבר, וכיצד ייכנס לגן עדן? מאידך גיסא היה מי שהיה מלא וגדוש במצוות ואף הוא לא היה יכול להיכנס: יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי ומת כצדוקי. ורבי אלעזר בן דורדיא היה גלגולו של יוחנן כהן גדול; כל ימיו היה רשע ובעל עבירות ובסוף ימיו חזר בתשובה, וחיברו למעלה את שניהם - מצוותיו של יוחנן כהן גדול עם תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא - וזה היה התיקון, שהרי נקודה אחת הם.
מקרה זה הוא בהוראת שעה, "אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם" - הסדר שאינו בדרך מקרה ואינו בהשגחה פרטית מיוחדת אלא מוטל על האדם עצמו - הוא: "צריך להקדים תחילה קיום התורה והמצות על ידי יראה תתאה בבחינת קטנות על כל פנים, בסור מרע ועשה טוב, להאיר נפשו האלקית באור התורה ומצותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה". ראשית יראת שמים, אפילו בדרגה הנמוכה של סור מרע ועשה טוב, ולאחר מכן יאיר בו אור האהבה.
ומסיים אדמו"ר הזקן באופן מעניין: "כי 'ואהבת' בגימטריא ב' פעמים אור" - "אור" בגימטריה 207, ו"ואהבת" 414, נמצא ש"אור" כלול פעמיים במילה "ואהבת": אור התורה והמצוות, "כי נר מצוה ותורה אור", ואור האהבה. כלומר, בהגיע האדם אל האהבה בהכרח קדם לה האור הראשון - יראת שמים בקיום תורה ומצוות - ואז בא האור השני של אהבת ה', ובאהבה זו יש שני אורות. רק בדרך מקרה, בהוראת שעה ובהשגחה פרטית, יכול אדם להגיע ישירות אל אור האהבה בלי שהקדים את האור הראשון; אך הסדר הקבוע הוא קודם היראה - האור הראשון, ואחר כך האור השני, וזה פירוש "ואהבת" בגימטריה ב' פעמים אור, "כידוע ליודעי ח"ן".
לסיכום: בחלק זה סיכמנו את שלושת ההבדלים שבין 'אהבה רבה' ל'אהבת עולם': 'אהבה רבה' היא אהבה בתענוגים, מתנה מלמעלה, הבאה לאחר הקדמת היראה; ו'אהבת עולם' היא אהבה לתענוגים, פרי התבוננות ועבודה עצמית, שלעיתים אף קודמת ליראה - לפי בחינת הדעת המולידה, שבה חסדים וגבורות. למדנו שאף מי שאין אהבתו מלובשת בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב את נפשו על ידי ההתבוננות בגדולת השם; שאפשר לרשע ובעל עבירות לעשות תשובה מאהבה, אך זו הוראת שעה בהשגחה פרטית, כמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא; ושסדר העבודה הקבוע הוא להקדים יראה וקיום תורה ומצוות ורק אחר כך אור האהבה, כרמז שב"ואהבת" - ב' פעמים אור. שתי המדרגות באהבה דומות לשתי המדרגות ביראה: האחת מתוך העולם וההתבוננות בו, והשנייה שלמעלה מן העולם, בגילוי הבא מלמעלה.
בחלק הבא נמשיך בלימוד הפרק הבא בתניא.