בהמשך להתבוננות שעמדנו עליה, נפתח בנקודה נוספת: אף שאין האדם יודע להגדיר את הדבר, יש לו יחס ראשוני אל נקודת המוצא שלו. כך הוא בענייני שירה, כך בענייני חוכמה, וכאן מדובר בענייני אלוקות.
יהודי אוהב את חייו. בראש ובראשונה הוא אוהב לחיות - בלי כל טעם והסבר, הוא אוהב את החיים. מכאן מתחילה ההתבוננות בשלבים:
מי שמשפר את תנאי חייו: אם יש אדם שכל הזמן עוזר לו ודואג שיהיו לו תנאי חיים מצוינים, הוא יעריך אותו מאוד ויאהב אותו, שהרי הוא משפר את תנאי חייו.
מי שהציל את חייו: ואם בא אדם שלא רק נתן לו תנאים טובים, אלא הצילו ממות בטוח, שמר עליו והושיעו - לאדם זה יהיה אסיר תודה כל חייו.
מי שנותן את החיים עצמם: ואם יתבונן - לא במי שהציל את חייו, אלא במי שנותן לו את החיים בכל רגע ורגע, מהווה אותו בכל רגע ורגע ונותן לו את כל אשר לו, הקב"ה - יוכל להתעורר ברגשי תודה, אהבה ומשיכה למי שנותן לו את כל זה.
אמנם התבוננות זו מתרחשת בתוך גדריו של האדם: הוא מתבונן במה שמוכר לו בעולם המושגים שלו, בחייו ובדבר שהוא אוהב, ומגיע להבנה ולהכרה שמי שנותן לו את כל זה הוא מציאות הבורא.
וכפי רמת הבנתו כך רמת אהבתו. כי מהם 'חיים'? גם זו שאלה. אצל אדם אחד חיים הם לאכול טוב ולישון טוב, וגם על זה עצמו הוא יכול להכיר תודה למי שנתן לו זאת. ואם 'חיים' בעיניו הם עניין נעלה יותר, יחסו אל הדבר יהיה נעלה יותר. וכך הוא יכול להתרומם ולהתרומם עד אין סוף.
כל זה נמצא במסגרת אחת, הנקראת בכותרת הכללית אהבת עולם. באהבת עולם יש ריבוי מדרגות, אך הצד המשותף לכולן הוא שנקודת המוצא היא העולם - נקודת מוצא המביאה להתבוננות בכוח האלוקי המהווה ומחיה את הבריאה בכל רגע ורגע.
נראה את הלשון בפנים: "אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב" - האדם מתבונן בגדולת הבורא, ובלשון קצרה זו כלולות שלוש מדרגות נפלאות בהתבוננות:
"הממלא כל עלמין": הבורא מחיה באופן פנימי כל פרט ופרט בבריאה - בדומם באופן אחד, בצומח יותר, בחי עוד יותר, במדבר עוד יותר, וכן אצל כל אחד ואחד, לפי מידת הכוח, האושר והתוכן שיש בחייו.
"סובב כל עלמין": האדם מתבונן כיצד הבורא מקיף ומסבב את כל העולמות בשווה. זו רמה אלוקית נעלית יותר, שבה הוא נמצא בדומם ובחי באופן שווה, ללא שינוי בין זה לזה.
"וכולא קמיה כלא ממש חשיב": התבוננות שכל העולמות אין להם שום חשיבות כלל ביחס לעוצמת הבורא. זו הדרגה הנעלית שבהתבוננות.
ולכל מדרגה יש השלכה על ההשתוקקות: אם הבין האדם שהחיות האלוקית היא הטוב והוא משתוקק אליה, אין השתוקקותו נעצרת ברמה הבסיסית, אלא הוא מבקש לעלות גבוה יותר. וכאשר הוא מבין ש"כולא קמיה כלא חשיב", אין הוא מסתפק ברמה הנמוכה שאותה הוא מבין, אלא רוצה להתחבר למה שנעלה ממנו: עדיין איני מבין זאת, אך רצוני להבין ולהתחבר.
אכן, כדי להתחבר אל החיות האלוקית באמת נדרש להתנתק מן העולם ומענייניו, שכן מי שמונח בענייני העולם אינו יכול להגיע לכך.
בעניין זה אמר אחד החסידים: יש בעולם בעלי תאווה רבים - מתאווים לאוכל, לטיול, למראות וכיוצא בזה. אילו היו בעלי התאווה יודעים את היוקר שיש בתורה ובמצוות, היו עוזבים את כל תאוותיהם ואוחזים בתאווה זו.
ואם כן, מדוע אין הם עושים כן?
משום שכדי להגיע לתאווה זו יש לוותר על כל שאר התאוות. אי אפשר גם זה וגם זה: אין 'גם וגם', אלא או זה או זה. אין אפשרות לחיות בתאוות העולם ובעת ובעונה אחת לרצות להרגיש את התאווה הזו, ובהמשך הדברים יתבאר שזו התאווה הגבוהה ביותר.
אדמו"ר הזקן ממשיך ומבאר מהו "כולא קמיה כלא ממש חשיב": "וכביטול דבור אחד בנפש המשכלת, בעודה במחשבתה או בחמדת הלב, כנ"ל" - עניין שעמדנו עליו באריכות בשיעור קודם ואין צורך לחזור עליו. האדם מתבונן במילה אחת שהוא מדבר: מהו יחסה לכוח הדיבור כולו, מהו יחסה לכוח המחשבה, ומהו יחסה למידות שבנפש - הרי פחיתותה גדולה עד מאוד. ומכאן יתבונן כיצד העולם כולו אין ואפס ממש, שהרי "בדבר ה' שמים נעשו", ודיבור זה עצמו בטל לגמרי.
"אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה":
מהו "תתפשט מלבושיה"? לכל אדם יש אהבה בנפשו, והאהבה מתלבשת בדבר שהוא אוהב, וכל אחד לפי לבושיו: אחד אוהב אוכל ואחד אוהב טיול. מי שמונח בחומריות - אהבתו נמשכת אל החומריות; מי שאהבתו למוזיקה ולשירה - אף שהמוזיקה חומרית היא, הרי זה עניין מופשט ורוחני יותר בעולם הזה; ומי שאוהב שכל ולימוד - מופשט אף יותר. אך ברגע שהאדם מבין היכן מונח הטוב האמיתי, האהבה שבנפשו מתפשטת מן הלבושים שהתלבשה בהם עד כה.
"דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני, לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי לה' לבדו" - זוהי אהבת עולם: האדם הגיע לאהבת הבורא מתוך התבוננות בעולם, ואהבה זו גרמה לו להתפשט מלבושיו. לא תהיה לו אהבה ותענוג לא בדבר גשמי ולא בדבר רוחני, שהרי אהבת מוזיקה ואהבת שכל אהבות רוחניות הן, אלא שרוחניות זו שייכת לענייני העולם ולא לבורא. מכל אלה יתפשט, ולא ירצה אלא דברים המבטאים את רצון הבורא.
ואין הכוונה שהאדם לא יחפוץ מאומה בעולם, יתחיל בסיגופים ותעניות ויברח למדבריות. אם רצון הבורא הוא שיתחתן, יקים בית, יצא לעבוד ויפרנס את משפחתו - יעשה זאת בכל האהבה והשמחה, שכן זה רצון השם. הוא יכול לחיות בתוך העולם ובסדר יומו, אלא שהכול נעשה מפני שכך רוצה ממנו הבורא.
ואמנם רבי שמעון בר יוחאי נהג באופן אחר, אך על כך אמרה הגמרא שהרבה ניסו לעשות כמותו ולא עלתה בידם. זו דרגתו של רשב"י. כוונת אדמו"ר הזקן היא שהאדם לא יחפוץ שום דבר "בלתי לה' לבדו", אלא ירצה כל דבר רק מצד שהבורא רוצה בו, "מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטילים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם, חס ושלום" - אין שום דמיון בין אהבה ותענוג גשמיים לאהבה ולתענוג של האמת.
ומהו הדמיון ביניהם? הדבר מומחש במשל שאומרים בדרך בדיחה, אך לעיתים אנו בדיוק כמותו: אדם הוציא את ידו מן החלון, ולא עלינו עברה עליה מכונית, ומיד צעק: "השעון! השעון!". כל כך הוא מונח בענייני העולם, עד שאינו שם לב כלל שאיבד את ידו. כך אנו: האמת האלוקית מונחת לפנינו, והאדם רץ אחרי כל מיני תענוגי העולם ומונח בהם, ואינו מבין שאין בהם בעצם כלום.
"כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים" איזה ערך יש לאפס לעומת הבלי גבול? ראוי לעמוד כאן על חשבון נאה: מה רחוק יותר - אחד מעשר, או אפס מאחד? אפס מאחד רחוק הרבה יותר, שכן באפס אין כלום, ובאחד יש משהו, אלא שהמשהו קטן, ובעשר הוא הרבה. וכן: מה רחוק יותר - אחד מעשר, או אחד מבלי גבול? ברור שאחד מבלי גבול. ואם כן, אפס מבלי גבול הוא מרחק כפול: האפס רחוק מן האחד ריחוק אדיר, והאחד רחוק מן הבלי גבול ריחוק אדיר.
זהו שאומר אדמו"ר הזקן "אין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים": העולם הזה הוא אין ואפס מול חיים נצחיים, ואין לו שום ערך. ואם כן, מדוע ירוץ האדם וילהט אחרי חומר גשמי כזה, שיש לו ואין לו? מוטב שירוץ אחרי האמת האלוקית, שהיא העניין האמיתי, וכל השאר אין ואפס ממש.
"כמו שכתוב: 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'" - לעיתים מקשרת החסידות פסוק זה לאהבה רבה, וכאן מחבר אותו אדמו"ר הזקן לאהבת עולם. "מי לי בשמים" - אפילו אם תיתן לי שמים, דברים שמימיים, איני צריך אותם. "ועמך לא חפצתי בארץ" - אף אם תיתן לי דבר שהוא "עמך", איני חפץ בו. את מי אני רוצה? אותך בלבד. אל תפתה אותי בשום דבר, שמימי או ארצי - אני רוצה אותך.
"כלה שארי ולבבי, צור לבבי וגו'" - הבשר והלב מתכלים וכלים. ומפני מה הם כלים? משום ש"צור לבבי" - הבורא הוא הצור החזק של ליבו.
"וכמו שכתוב לקמן" וכפי שמציין אדמו"ר הזקן, בפרק מ"ח ירחיב יותר בעניין זה - בביטול שבעולמות ובאין ערוך של העולם ביחס לבורא.
לסיכום: בחלק זה למדנו את גדרה של אהבת עולם - אהבה הבאה מהתבונה והדעת בגדולת הבורא, שנקודת מוצאה היא העולם. עמדנו על שלוש המדרגות שבהתבוננות: "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" ו"כולא קמיה כלא ממש חשיב", ועל כך שככל שההבנה מופשטת ומרוממת יותר, כן מתרוממת האהבה עד אין סוף. ראינו כי התבוננות זו מפשיטה את מידת האהבה מלבושיה, עד שאין האדם חפץ בשום תענוג גשמי או רוחני זולת ה' לבדו - לא בדרך של פרישה מן העולם, אלא בכך שהכול נעשה מפני שזה רצון הבורא. ולבסוף עמדנו על "אין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים", ועל הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי".
בחלק הבא נמשיך בביאור פרק מ"ג ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן.