בחלק הקודם עמדנו על דרגת 'אהבה רבה' ועל שלושת העניינים הנאמרים בה. בחלק זה נראה מדוע אין אדמו"ר הזקן מאריך בביאורה, מדוע היא מחייבת הקדמה שלמה של יראה, ומהי נקודת ההבדל שבין התבוננות המביאה ליראה להתבוננות המביאה לאהבה.
אהבה רבה אינה תלויה בעבודתו של האדם, ומשום כך אין אדמו"ר הזקן מאריך בה. אין בכוחו של אדם להגיע אליה מצד עצמו; כל שביכולתו הוא להכין את עצמו ולהיות ראוי לה. אם יחפוץ הקב"ה ליתן לו מתנה זו - ייתן לו; ואם אינו ראוי לה, לא יקבלנה, ולא יוכל אלא לקרוא בספרים שקיימת מדרגה כזו.
כיצד יֵדע האדם שהוא נמצא במדרגה זו?
כשאדם עוסק בענייני העולם ומונח בתוך תענוגיו, אין הוא שואל את עצמו כיצד הוא יודע: הוא מונח בתוך הדבר, חי בו וטוב לו בו. רק כשמדובר בעניין אלוקי, רוחני ומופשט, מתעוררת השאלה. ובאמת, כשיגיע האדם לעניין זה, ירגיש בוודאי שהוא מונח בתוכו.
מדוע אהבה זו באה דווקא לאחר הקדמה שלמה של יראה?
אי אפשר להגיע אליה בלא הקדמת יראה, וכדי לרמז על כך מובא ביטוי מספרי החסידות, שנלקח מעולם המושגים של הגמרא בתחום אחר לחלוטין ומובא כאן כדימוי בלבד. כידוע, כל המושגים שבתורת הנגלה יש להם משמעות אף בתורת הסוד, וכאן מובאת דוגמה לכך בקיצור נמרץ:
הגמרא במסכת קידושין אומרת: "כנודע על מאמר רז"ל דרכו של איש לחזר אחר אישה", ולומדת זאת מלשון הפסוק "כי יקח איש אישה". מדוע לא נאמר להיפך, "כי תיקח אישה איש"? מפני שדרכו של עולם שהאיש הוא המחפש את אשתו. והגמרא מדמה זאת לאבידה: מי מחפש את מי - האבידה את בעליה, או הבעלים את אבידתם? הבעלים הם המחפשים את אבידתם; ומכיוון שהאישה נלקחה מן האיש והרי היא בבחינת אבידתו, הוא זה ההולך ומחפש אחריה.
במושגי 'איש' ו'אישה' יש בקבלה משמעויות רבות. לעיתים 'איש' הוא הקב"ה ו'אישה' היא עם ישראל, כשם ששיר השירים בנוי כולו על מושגי חתן וכלה. כאן מובאת אחת המשמעויות: אהבה נקראת 'איש' ויראה נקראת 'אישה', וההוכחות לכך נלקחו מדרך הרמז ולא מדרך הפשט:
"שהאהבה נקראת איש וזכר כמו שכתוב זכר חסדו" - 'חסד' הוא אהבה (כידוע: חסד הוא אהבה וגבורה היא יראה), ו'זכר' אינו רק מלשון זיכרון אלא אף מלשון זכר, היפך הנקבה. מכאן שהאהבה, שהיא בחינת חסד, מתייחסת ל'איש' ולזכר.
"ואשה יראת ה' כנדע" - היראה מתייחסת ל'אישה'.
נמצא ש"דרכו של איש לחזר אחר אישה" פירושו: דרכה של האהבה לחזר אחר המקום שבו קיימת יראה. כאשר האדם "שלם ביראה", כלשון שהובאה קודם לכן, האהבה מחפשת אותו והמתנה מגיעה אליו. וזהו הרמז שבלא קדימת יראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה; לא ייתכן במציאות שתהיה לאדם אהבה רבה בלא יראת שמיים.
ומדוע מדגיש זאת אדמו"ר הזקן כל כך? מפני שבהמשך הפרק יעסוק ב'אהבת עולם', ושם אפשר שהאהבה תקדם ליראה. שלושת העניינים שנאמרו באהבה רבה אינם נאמרים באהבת עולם:
אין זו 'אהבה בתענוגים', אלא אהבה לתענוגים.
אינה באה במתנה מלמעלה, אלא ביגיעת האדם.
אין הכרח שתקדם לה יראה; לעיתים הסדר הפוך - תחילה אהבה ולאחריה יראה.
ולפיכך דווקא בנוגע לאהבה רבה נכון לומר את שלושת העניינים הללו.
"ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו" באהבה רבה מתגלה באדם אלוקות שלמעלה מן העולם, בדומה ל'יראה עילאה'. זהו דבר שאינו נתפס בעולם כלל, שהרי העולם צועק תמיד "אני קיים": הוא מוכן לקבל שיש לו בעל הבית, ושיש מי שהוא תלוי בו, אך אינו מוכן לקבל שאין הוא קיים. וכאן נאמר לאדם שיוכל להגיע לתחושה האמיתית שאין הוא קיים, ואין קיימת אלא מציאות הבורא לבדה. דבר כזה אינו יכול לבוא מצד טבעו של העולם.
וזהו שכתב אדמו"ר הזקן "כי אהבה זו היא מבחינת אצילות" - כעין 'דרישת שלום' מעולם האצילות. אחד הפירושים בשם 'אצילות' הוא מלשון 'אצלו': אצל הבורא, קרוב אליו, כחלק ממנו ומאוחד עמו, והוא הנעלה שבעולמות. וכלשון הזוהר בארמית "דלית תמן קיצוץ ופירוד חס ושלום" - בעולם האצילות אין שום תחושה של פירוד מן הבורא, והוא הנקרא עולם האחדות.
במילים אחרות: כל זמן שהאדם מרגיש את מציאותו, את ה'אני' שלו, את האגו שלו ואת האכפתיות לענייניו בצורה זו או אחרת, לא ייתכן שיתגלה אצלו דבר שהוא הארה מדרגת אצילות, שכן זהו דבר והיפוכו. גילוי של אהבה רבה מחייב שיראת השמיים תהיה מושלמת - שיהיה האדם בטל לחלוטין עד כמה שהוא מסוגל, ואז נעשה כלי לקבלת ההארה. אך אם אין כליו נקיים וזכים לגמרי, לא ייתכן שיזכה לגילוי עליון זה. לכן מוכרחת אהבה זו לבוא דווקא לאחר הקדמת היראה.
אדמו"ר הזקן אינו מאריך בעניין זה, משום שאינו תלוי בעבודתנו: מה שתלוי בעבודתנו הוא לדאוג ליראת שמיים מושלמת, אך גילוי האהבה רבה עצמו הוא מתנה מלמעלה. זו מדרגתם של יחידי סגולה ושל צדיקים, ואינה דבר השייך לכל אחד ואחד.
יראת שמיים פירושה יראה ממה שהבורא רוצה, והיא כוללת פחד, יראה ובושה. וכפשוטה: כשהמלך אומר לעשות כך, האדם עושה כך ואינו אומר אחרת, אלא מה שהמלך אומר הוא מה שהוא עושה. אם המלך אומר לקיים מצוות - מקיים מצוות; אם אומר ללמוד תורה - לומד תורה, וכן הלאה בכל דבר ודבר (ואף שיש קשר בין 'יראה' ל'ראייה', תחילה יש להבין את היראה כפשוטה).
אך אהבת עולם (שבה יאריך אדמו"ר הזקן יותר, ואף אנו נאריך בה, שכן היא נוגעת לכל אחד ואחד) בה צריך להתבונן ובה יש להשקיע. אך קודם לכן נעצור ונגדיר את נקודת ההבדל שבין יראה לאהבה, כפי שנגענו בסוף החלק הקודם: באיזה אופן מתבונן האדם עד שתוצאת התבוננותו תהיה יראה, ומהי צורת ההתבוננות שתוצאתה אהבה?
נתחיל מן הסוף: מה ההבדל בין תחושת האהבה לתחושת היראה?
בחסידות מכונות שתיהן 'אור' ו'חושך': לאהבה קוראים אור וליראה קוראים חושך. במילים אחרות, אהבה היא התפשטות ויראה היא כיווץ; אהבה היא משיכה ויראה היא בריחה.
ומניין נובעת כל אחת מהן? הדבר תלוי במה שבו מתבונן האדם, וכתוצאה מן ההתבוננות תבוא התחושה התואמת. אומרים לאדם "התבונן בגדלות השם" - פעם יאמרו לו שמכך תבוא יראה, ופעם יאמרו לו שמכך תבוא אהבה. במה הדבר תלוי? במה הוא מתבונן בגדלות השם, ועל מה הוא שם את הדגש בהתבוננותו:
התבוננות בהפלאתו: כמה הוא נעלה ואדיר, וכמה האדם אפסי לעומתו - התבוננות זו מובילה ליראה.
התבוננות בטובו: כמה הוא טוב, וכמה הוא אדיר ונפלא בטובו - התבוננות זו מובילה לאהבה.
התבוננות בהחייאת הבריאה: האופן שבו הבורא מחיה את הבריאה בכל רגע ורגע - התבוננות זו מובילה ליראה.
כאן בא אדמו"ר הזקן לבאר כיצד יגיע האדם לאהבה. וכדי לתרגם את הדברים לעניינים מופשטים, נקדים דוגמה ממושגי העולם הגשמי שלנו, ונעמוד על כמה דרגות שיש באהבה.
באחד ממאמרי החסידות מובא שיש דרגות שונות בתענוג ובמתיקות: יש אדם המתענג מאכילה, יש המתענג ממוזיקה, יש המתענג מרעיונות שכליים יפים, ויש המתענג מדבר אלוקי. אלו דרגות שונות, וכל אדם לפי מה שהוא שייך אליו.
ניקח לדוגמה אדם גשמי וחומרי, שעולם המושגים שלו סובב סביב דברים חומריים הקרובים לליבו. לא נדבר על ענייני אכילה, שהם גסים יותר, ואף לא על מוזיקה, שהיא מופשטת יותר, אלא על דבר חומרי ממש: הוא אוהב רכב, הוא אוהב מחשבים. ואף בתוך אהבה זו עצמה יש דרגות:
אומרים לו: יש לך אמנם מחשב בבית, אך במקום פלוני אפשר להשיג מחשב טוב בהרבה, מהיר וחזק יותר ובעל פונקציות רבות יותר. מיד מתעורר בו רגש של אהבה לדבר, אך זו אהבה שהוא יודע להעריך: הוא משווה את הדבר שהוא אוהב ושעליו הוא חושב למה שכבר יש לו, ויכול לומר בדיוק במה זה טוב יותר ובכמה.
אומרים לו שיש דבר שכלל לא שמע עליו בעולם המושגים שלו, טוב פי כמה וכמה. את זה אין הוא מכיר, אך עדיין הוא יכול לנסות להעריך ולומר: לי יש כך וכך, וזה טוב פי כך וכך.
מדברים עמו על מחשב במושגים שכלל אינו מבין, בתחום שאינו קיים בעולם התפיסה שלו, אלא שהוא יודע שמדובר במחשב שאינו בגדר הדברים שביכולתו לתפוס. כאן הוא נמשך ואוהב, אך אינו יודע להגדיר את אהבתו כלל; הוא יצא לחלוטין מגדרי האהבה הקודמים.
ועם כל זה, גם אהבה זו עדיין נקראת אהבה לדבר מסוים ומוגדר שאליו הוא משתוקק.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאהבה רבה אינה תלויה בעבודת האדם אלא היא מתנה מלמעלה, ואין בידו אלא להכין את עצמו ולהיות ראוי לה. עמדנו על הרמז "דרכו של איש לחזר אחר אישה" - שהאהבה, בחינת "זכר חסדו", מחזרת אחר המקום שיש בו יראה, בחינת "אישה יראת ה'", ולפיכך אי אפשר לאהבה רבה בלא קדימת יראה, שכן היא הארה מבחינת אצילות שאין בה קיצוץ ופירוד, והיא דורשת ביטול מוחלט וכלי זך. כמו כן הגדרנו את ההבדל שבין אהבה ליראה - אור וחושך, התפשטות וכיווץ, משיכה ובריחה - ואת תלותם באופן ההתבוננות בגדלות השם, ופתחנו במשל דרגות האהבה לדבר מוגדר.
בחלק הבא נעסוק ב'אהבת עולם' - באופני ההתבוננות המביאים אליה וביגיעה הנדרשת לה.