בחלק הקודם למדנו כי יראה עילאה אינה מושגת אלא על ידי קיום התורה והמצוות. מדוע הם תנאי הכרחי לכך?
הטעם פשוט: בתורה ובמצוות עצמן ניכרים אותם שני ההפכים. מצד אחד הם דברים מוחשיים, גשמיים ומובנים, ויחד עם זה מונח בתוכם הבלתי מוגבל:
במצוות: התפילין שהאדם אוחז בידו הם דבר גשמי ומוגבל שניתן למדוד אותו, ואף על פי כן מה מונח בהם ומה הם מבטאים? רצון אלוקי בלתי מוגבל.
בתורה: האדם לומד חכמה ומשיגה בשכלו המוגבל, ובאותה הבנה עצמה מתחברת אליו החכמה האלוקית האינסופית.
חיבור זה, שילוב הבלי גבול של האינסוף לתוך הסדר והמסגרת של הגבול, הוא שהקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים נתן לנו בתורה ובמצוות, ואיפשר לנו להתחבר אליו באמצעים שמצד אחד הם מוגבלים, אך בתוך אותו אמצעי מוגבל מונח הבלתי מוגבל.
לפיכך, כאשר יהודי מקיים תורה ומצוות הוא מכין את עצמו למצב שגם בנפשו המוגבלת תוכל לחדור ההכרה שהוא אין ואפס, שהמציאות האמיתית היא מציאות האלוקות, ושהוא כאור הנמצא בתוך השמש שאין לו שום יחס ומציאות עצמית כלל. זהו שכתב אדמו"ר הזקן, שאי אפשר להשיג יראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות.
וכיצד מגיעים לקיום התורה והמצוות? על ידי יראה תתאה החיצונית, המשמשת הקדמה לכל העניין: מתחילים ביראה תתאה, מכוחה מקיימים תורה ומצוות, וממילא אפשר להגיע ליראה עילאה.
בפרקי אבות מופיעים שני ביטויים הנראים סותרים, שלכאורה אי אפשר לשלב ביניהם: מצד אחד "אם אין חכמה אין יראה", ומצד שני "אם אין יראה אין חכמה". במה, אם כן, יתחיל האדם? בכל צד שיתחיל יאמרו לו שאינו יכול, שהרי הוא זקוק תחילה לשני. בפרק זה מיישב אדמו"ר הזקן את העניין: הכול תלוי באיזו יראה ובאיזו חכמה מדובר "וזהו שכתוב אם אין יראה אין חכמה":
"אם אין יראה אין חכמה" - אם אין יראה תתאה, לא יוכל האדם לקיים תורה ומצוות.
"אם אין חכמה אין יראה" - אם לא קיים תורה ומצוות, לא יוכל להגיע ליראה עילאה.
נמצא שהמשנה עצמה כוללת את כל העניין. וכידוע, התניא ותורת החסידות אינם תורה חדשה המחדשת דברים שלא ניתנו; הכול כתוב כבר, אלא שתורת החסידות מאירה בזרקור את אותן נקודות המצויות במשנה, בגמרא ובמקומות נוספים, ומתוך כך מתברר כיצד לגשת לקיום התורה והמצוות ולעבודת השם בכלל.
לאחר שסיימנו את הדרגות הכלליות שביראה, כותב אדמו"ר הזקן: "והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות". הלשון "גם כן" מלמדת שהדבר דומה לשתי המדרגות שלמדנו ביראה:
יראה תתאה: קשורה לעולם ולמציאות, לחיצוניות האלוקות, ובאה מהתבוננות בהתהוות היש.
יראה עילאה: קשורה למה שלמעלה מן העולם, לביטול העולם ולפנימיות האלוקות.
על דרך זה גם באהבת השם: יש אהבה הבאה כתוצאה מהתבוננות בדרגות האלוקות הקשורות לעולם, ויש אהבה נעלית ממנה באין ערוך, הבאה מגילוי דרגה באלוקות שלמעלה מן העולם. שמותיהן: "אהבה רבה" - הנעלית שבהן, "ואהבת עולם" - המזכירה בשמה אהבה הבאה מהתבוננות בעניינים הקשורים לעולם. שתי לשונות אלו מוכרות גם מנוסח הסידור.
[המושגים 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם' מופיעים בהקשרים שונים, ואין להם תמיד אותה משמעות, ולכן יש לדעת בכל פעם על מה מדובר. כאן בתניא, כפי שנראה בהמשך במפורש, אהבה רבה היא הגבוהה ואהבת עולם היא הנמוכה. לעומת זאת בתנא דבי אליהו, על הפסוק "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", נאמר להפך ממש: שאהבת עולם היא הנעלית, ואילו לשון "אהבה רבה" הייתה מורה על דרגה נמוכה יותר. שאלה זו מופיעה במאמרי חסידות רבים: כיצד לתווך בין הביאורים שבתניא ובמקומות נוספים לבין דברי תנא דבי אליהו?
נביא בקצרה אחת התשובות, כדי לסבר את האוזן: ללשון "אהבת עולם" שתי משמעויות שונות לחלוטין:
עולם מלשון עולמות: אהבה הבאה כתוצאה מהתבוננות בדרגת האלוקות הנמצאת ומצומצמת בעולם. לפי זה זו הדרגה הנמוכה, ו"אהבה רבה" נעלית ממנה בעין ערוך.
עולם מלשון נצחיות: אהבה תמידית ונצחית ללא גבול. לפי זה אהבת עולם נעלית מאהבה רבה, שכן "רבה" היא אהבה מרובה אך אינה בלי גבול. זו הכוונה בתנא דבי אליהו.
אף שהמילים זהות, המשמעויות אינן זהות, ולכן אין לנסות ליצור הקשרים בין המקומות באופן גורף - לא תמיד הדברים יהיו תואמים. על כל פנים, כאן בתניא "אהבה רבה" היא אהבה בעין ערוך, בלתי מוגבלת, הבאה מדרגת אלוקות שלמעלה מן העולם ולמעלה מן הטבע.
כמו כן, יש להבחין בין דרגות אלו לבין האהבה המסותרת שנתבארה בפרק י"ח, הבאה בירושה מאבותינו ונזכרת בתניא כמה וכמה פעמים: אהבה מסותרת היא נקודת האהבה הפנימית הקיימת בכל יהודי, והיא הבסיס הקיים אצל כל אחד ואחד, שיש ללבותה ולעוררה ומתוכה אפשר להגיע הלאה. אך שם אין אדמו"ר הזקן נכנס לדרגות השונות שבאהבה].
אדמו"ר הזקן מונה שלושה דברים המבדילים בין אהבה רבה לאהבת עולם. אין הוא מציינם כא', ב', ג', אלא אומרם ברצף, ויש לשים לב אליהם, ובהמשך נראה שגם באהבת עולם ישנן מקבילות לשלושתם, אך באופן שונה:
"אהבה רבה היא אהבה בתענוגים" - אין הכוונה שהאדם משתוקק אל התענוג, אלא שהוא נמצא בתוכו. שני דברים שונים הם: יש היודע ומרגיש בטעם ודעת את הטוב שבדבר נפלא, ויודע שאין הדבר בידו, והוא משתוקק אליו מאוד; וכאן האדם כבר נמצא בתוך התענוג עצמו, בתוך גן עדן.
"והיא שלהבת העולה מאליה" - אין האדם מעורר אותה בהתבוננות ואינו פועל אותה בעבודתו ההדרגתית, אלא נשמתו נמשכת אל הדבר מאליה.
"ובאה מלמעלה בבחינת מתנה - למי שהוא שלם ביראה".
נתבונן בשלושה אלו מלמטה למעלה:
ראשית, על האדם להיות שלם ביראה - יראה תתאה שלמה, יראת שמיים מלאה ואמיתית.
משנשלם בכך, הריהו בבחינת מועמד לכך שהקדוש ברוך הוא ירצה ויעניק לו מתנה, שלא בכוח עבודתו.
ומהי המתנה? עונג. מתגלה אליו עונג אלוקי נפלא שלמעלה מגדרו - ולא השתוקקות לעונג, אלא העונג עצמו במתנה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע קיום התורה והמצוות הוא תנאי הכרחי ליראה עילאה, שכן בהם עצמם מתחברים הבלתי מוגבל והמוגבל, ומכוחם יכולה ההכרה בביטול לחדור גם בנפשו המוגבלת של האדם. ראינו כיצד מיישב אדמו"ר הזקן את שתי לשונות המשנה "אם אין חכמה אין יראה" ו"אם אין יראה אין חכמה", ועברנו לשתי המדרגות שבאהבה - 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם' - ולשלושת הדברים המייחדים את אהבה רבה: אהבה בתענוגים, שלהבת העולה מאליה, והבאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה.
בחלק הבא נעסוק באהבת עולם, במקבילות שבה לשלושת הדברים הללו ובדרגות השונות שיש בה.