עצרנו בשיעור הקודם באמצע פרק מ"ג, בדף ס"ב עמוד א' (עמוד 123). נעשה חזרה תמציתית על העניינים שנתבארו עד כה, ומשם נמשיך הלאה בעזרת השם.
החל מפרק מ"א - ולמעשה עוד לפני כן - פתח אדמו"ר הזקן בביאור עניין יראת השם. אין זה אחד העניינים שבעבודת השם, אלא כלשונו בתחילת פרק מ"א: ראשית העבודה ועיקרה ושורשה. זהו העניין המרכזי והעיקרי כולו, ובלעדיו אין הדבר נחשב לעבודה כלל, ובלא יראה אין הקדושה שורה באדם. ביטויים חריפים וחזקים במיוחד נקט אדמו"ר הזקן בעניין זה, ובהם פתח את פרק מ"א. במהלך הפרקים, עד למקום שבו אנו עומדים באמצע פרק מ"ג, ביאר כמה וכמה דרגות ביראת השם.
שתי הדרגות הכלליות ביראה:
יראה תתאה (יראה תחתונה) - קשורה לחיצוניות האלוקות.
יראה עילאה (יראה עליונה) - קשורה לפנימיות האלוקות.
מהי חיצוניות ומהי פנימיות כלפי אלוקות? כל העולמות, כל סדר ההשתלשלות עד לעולם הזה הגשמי, חיים וקיימים בכל רגע ורגע מן הבורא המהווה אותם, המשגיח עליהם ומתעסק עימם. אך החיות האלוקית המתעסקת עם העולם ועם הנהגתו היא חיות מצומצמת ומוגבלת, שבה צמצם הבורא את עצמו כדי להוות עולם. התעסקות זו עם בריאת העולם נקראת חיצוניות האלוקות - כביכול העניין החיצוני שבו הוא מתעסק עם עולם ועם נבראים. כלשון אחד המאמרים "לא זהו עיקר האלוקות שהעולמות מתהווים ממנו", אלא זהו הצמצום והחיצוניות.
פנימיות האלוקות, לעומת זאת, היא ההתבוננות בגדלות הבורא, ברוממותו ובהפלאתו - כל עניין לפי תוכנו - כפי שהוא למעלה מן ההתעסקות עם הבריאה ועם העולם, באופן שאין העולם תופס מקום כלל וכלל.
לפיכך: כאשר האדם מתבונן בחיצוניות האלוקות, התוצאה היא יראה תתאה; וכאשר הוא מתבונן בפנימיות האלוקות, התוצאה היא יראה עילאה.
נקודת ההבדל ביניהן:
יראה תתאה: האדם הירא מרגיש את מציאותו. אין הוא מתבייש מקיומו וממציאותו, אלא חש שמציאותו קיימת, יש לה זכות קיום ואף מעלות - אלא שהוא ירא מן המלך, ויש בו יראת שמיים.
יראה עילאה: יראה פנימית כל כך, שהאדם חש את עוצמת האלוקות במידה מופלאה, עד שהוא מרגיש בושה ממציאותו עצמה: מי אני ומה אני. הוא מרגיש את אפסיותו באופן מוחלט.
דוגמה לכך נותן אדמו"ר הזקן עצמו באחד המקומות, בהבדל שבין יראה ממלך ליראה מאדם צדיק:
יראה ממלך: כל מציאותו של המלך תלויה בעם - "אין מלך בלא עם" - והעם הוא המרכיב בכמותו את גדלות המלך. לפיכך לא ייתכן שהעם יהיה בטל אל המלך עד שירגיש בושה ממציאותו, שהרי העם הוא הנותן את המלוכה למלך. גם כשהעם בטל אל המלך, אין זה ביטול אמיתי ופנימי המגיע לתחושת ביטול מוחלט. זוהי יראה תתאה.
יראה מאדם צדיק: גדלותו של הצדיק הגדול בדורו אינה נובעת מן הסובבים אותו, אלא הוא גדול במהותו. לפיכך היראה של העומד מולו היא יראת בושת - הוא מתבייש ומכיר באפסיותו מול עוצמתו של אותו אדם גדול. זוהי היראה הפנימית, יראה עילאה.
יראת שכר ועונש כלולה אף היא ביראה תתאה, והיא דרגה נמוכה מאוד. גם ביראה תתאה עצמה יש דרגות - יראת חטא, יראת אלוקים וכיוצא בהן, וכבר פירטנו בהן כשלמדנו את העניין. אך יראת העונש היא רמה נמוכה עוד יותר, שכן בסופו של דבר האדם אגואיסט: אין הוא ירא מן הבורא אלא מעצמו, ופוחד ממה שיקרה לו. הדרגות הגבוהות יותר הן יראה שאינה מחמת החשש לעצמו, אלא מחמת היראה מציוויו של המלך. ואף בזה עצמו: אם כל התבוננותו היא בדרגה האלוקית המצומצמת, שצמצמה את עצמה לצורך הבריאה - התוצאה תהיה יראה תתאה; וכאשר תהיה התבוננותו בעניין האלוקי כפי שהוא למעלה מן העולם - התוצאה תהיה יראה עילאה נעלה בהרבה.
בשיעור הקודם נכנסנו לפרטים: מה פירוש להתבונן באפסיות העולם, ולהתבונן בעוצמה האלוקית שלגביה העולם הוא אין ואפס. הדבר הובא במשל מאור השמש, שבו שני היבטים של התבוננות:
האור שמחוץ לשמש: ניתן להסתכל על אור השמש כפי שכבר יצא מן השמש ומחמם את העולם, ולהבין שהאור קיים רק משום שהשמש נמצאת ותלוי בה. אך בהתבוננות זו מייחסים לאור כוח וחשיבות: האור אכן חשוב, אלא שמבינים שאינו קיים בפני עצמו - ברגע שהעננים יסתירו, ייעלם. בדרגת התבוננות זו אין מגיעים לכך שהאור הוא אין ואפס: הוא נותן אנרגיה וחום ומצמיח צמחים, ורק כוחו אינו עצמאי אלא תלוי במקור. הנמשל: האדם מתבונן שכל העולם מתהווה בכל רגע ורגע מן הכוח האלוקי המהווה אותו, וכי בלא הכוח האלוקי אינו קיים. אך מסקנת התבוננות זו אינה שהוא אפס - הרי עובדה היא שהבורא מתעסק עימו, מהווה ומחיה אותו, ואם כן הוא כן מציאות.
האור שבתוך גוף כדור השמש: כשם שיש אור מחוץ לשמש, קיים אור גם בתוך גוף כדור השמש - ובהכרח, שהרי אם האור מאיר למרחקים, ודאי שהוא מאיר בתוכו. ואף על פי כן, אין לאור שם שום יחס ושום מציאות, משום שכל המציאות הקיימת שם היא מציאות השמש. הנמשל: יש מצב שבו העולם בטל כל כך, אין ואפס כל כך וכלול במקורו באופן שאין לו שום יחס ושום מציאות. התבוננות כזו מולידה באדם את יראת הבושת ואת הביטול המוחלט.
מכאן נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן, בשורה השנייה מלמעלה שבדף ס"ב, בקטע הפותח: "אך אי אפשר להשיג יראה וחכמה זו".
כיצד יוכל האדם להגיע לדרגה כזו? לכאורה דורשים כאן מן האדם דבר והיפוכו: להגיע להבנה ולהכרה שהוא עצמו אינו קיים, שהוא אין ואפס, ושכל מציאות העולם אין ואפס - ומי הוא המגיע להכרה זו? הוא עצמו. מה ייתן לאדם כוח לתפוס, להרגיש ולהתחבר לעוצמה כזו?
על כך אומר אדמו"ר הזקן, שאי אפשר להשיג יראה וחכמה זו "אלא בקיום התורה והמצות על ידי יראה תתאה החיצונית". כדי להגיע לדרגה הגבוהה יש סדר: תחילה תהיה בו יראה תתאה, מן האלף-בית ומן הבסיס.
כדברי רבי יוחנן לתלמידיו, שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם - שאדם נמנע מחטא מפני שהוא רואה שאנשים מסתכלים עליו, וידיעה זו כבר פועלת בו. כך תחילה יידע שיש עין רואה ואוזן שומעת, וידיעה זו תפעל בו יראת שמיים בסיסית שמחמתה ירצה לקיים תורה ומצוות. לאחר מכן יעלה גבוה יותר, שכן קיום התורה והמצוות הופך את האדם לכלי שבו יוכל להגיע לדרגה הגבוהה יותר של יראת השם - יראה עילאה, יראת בושת.
לסיכום: חזרנו על שתי הדרגות הכלליות ביראה - יראה תתאה, הבאה מהתבוננות בחיצוניות האלוקות, שבה האדם מרגיש את מציאותו; ויראה עילאה, הבאה מהתבוננות בפנימיות האלוקות, שבה הוא מגיע ליראת בושת ולביטול מוחלט - כמשל היראה מן המלך לעומת היראה מן הצדיק, וכמשל אור השמש מחוץ לשמש לעומת האור שבתוך גוף כדור השמש. ולמדנו כי אי אפשר להשיג יראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות מתוך יראה תתאה חיצונית, שהן העושות את האדם כלי ליראה עילאה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד התורה והמצוות הופכות את האדם לכלי ליראה העילאה.