בחלק הקודם עמדנו על דרגתה העליונה של היראה - יראה עילאה, ש"עליה אמר אם אין חכמה אין יראה". דרגה זו אינה מושגת אלא אם כן קדמה לה דרגת החכמה: בלעדיה אין האדם יכול להגיע כלל להכרה באלוקות שלמעלה מן העולמות. בהמשך הפרק יביא אדמו"ר הזקן משלים ודוגמאות - חלקם למדנו בפרקים הקודמים וחלקם נלמד בחלק הבא של התניא - שימחישו מהי אותה אפסיות מוחלטת.
מדוע כתוב כאן שהיראה מביאה ל"חכמה" ולא ל"תורה ומצוות", אכן באופן כללי הכוונה בחכמה היא לקיום תורה ומצוות, ובוודאי שרק אדם המקיים תורה ומצוות יכול להגיע ליראה עילאה, שכן זהו הכלי המחבר את היהודי לאין סוף, וכפי שאומר אדמו"ר הזקן בהמשך התניא (בשורה השלישית בעמוד הבא). אך אדמו"ר הזקן מדייק בלשון "אם אין חכמה", ולא "אם אין תורה" או "אם אין מצוות". לפיכך יש להבין ראשית מהי חכמה, ורק לאחר מכן נבין מדוע לימוד התורה וקיום המצוות הם חיבורו של היהודי אל עניין החכמה.
מהי, אם כן, חכמה?
"דחכמה היא כח מה" המילה "חכמה" היא נוטריקון של שתי מילים - כוח מה, וכפי שהזכיר אדמו"ר הזקן כבר בפרק ג'. "מה" הוא לשון ביטול, כלשונם של משה רבנו ואהרן הכהן שביטאו בו את ביטולם כלפי האלוקות: "ונחנו מה". חכמה, אם כן, היא כוח הביטול.
כאן מבקש אדמו"ר הזקן לבאר כיצד יכול יהודי להגיע להכרה באלוקות שלמעלה מן העולמות. ההכרה באלוקות שבתוך העולמות נקנית בהתבוננות: האדם מתבונן בבריאה, נעזר במשלים ובדוגמאות שלמדנו, ומתוך העולם עצמו הוא מבין שיש כוח אלוקי המהווה אותו. הכרה זו נתפסת ומושגת בנקל. אך אלוקות שלמעלה מן הבריאה - כיצד ניתן לתפוס אותה? הרי אין זה עניין שאפשר להתבונן בעולם ולהסיקו ממנו. איזה כוח נתן הקב"ה לאדם שבו יוכל לתפוס אלוקות שמעל העולם? זהו כוח החכמה - הכוח לקלוט דברים שלמעלה מן התפיסה.
נמחיש זאת בדוגמה שהזכרנו בפרק ג': אדם הלומד עניין מסוים, בכל תחום שיהיה, או שהוא טרוד בבעיה שהוא מתבונן בה ומחפש לה פתרון - ולפתע, באמצע הלימוד, מבזיק לו העניין. "מצאתי!", יש פתרון. באותה שנייה מציפה אותו תחושת אושר, שמחה והתרוממות, שהרי הנה תפס את הדבר.
אך מה קורה ברגע שלאחר מכן? אחד משניים: או שההברקה נעלמת כלעומת שבאה (ולעיתים די בכך שאדם פונה אליו ומפריע לו, והדבר בורח ממנו), או שהוא אוחז באותו הבזק ומתחיל לברר לאט לאט כיצד הדבר מובן ומתיישב - חלקו יובן לו, חלקו לא יובן לו, ובחלקו יעמיק עוד ועוד.
יש לעמוד על מהותו של אותו הבזק: האם באותה שנייה הבין את העניין? אם לא הבין - מדוע היה מאושר ושמח? ואם הבין - מדוע ברח ממנו?
ההסבר הוא שאין זה נובע משטחיות, כאילו האדם שטחי בשעת ההבזק ולאחר מכן נעשה פנימי ועמוק יותר. אלא שכך קבע הקב"ה את סדר הדברים: הדבר שהאדם בא ללמוד נמצא מחוץ לעולמו, ואף אם מדובר בדבר פשוט הוא מחוץ לתודעתו ומחוץ לתפיסתו. ועתה עליו לקחת את הדבר החיצוני ולהכניסו פנימה.
למה הדבר דומה? לראייה. אדם המסתכל על מגדל ענק - די לו בהסתכלות של שנייה אחת, ולאחריה יוכל לספר שעות ארוכות על מה שראה באותה שנייה. כיצד? מפני שהראייה היא כמו חכמה: היא מצלמת את הדבר כפי שהוא נמצא במקומו, ולא בתוך האדם. אמנם כל אדם רואה דרך המסננות שלו, זה בצורה אחת וזה בצורה אחרת, אך עדיין זהו צילום - נגיעה בדבר בעודו מחוץ לאדם, ולא תפיסה. ומכאן ואילך מתחילה העבודה להכניסו פנימה, ועבודה זו אורכת זמן: כשם שהעברת הראייה אל אוזנו של הזולת אורכת זמן, כך הכנסת ההבזק אל תוך התודעה אורכת זמן.
נמצא שכוח החכמה שהעניק לנו הקב"ה הוא היכולת לקלוט דברים שמחוץ לתודעתנו ומחוץ להבנתנו. בכוח זה יכול היהודי לקלוט אלוקות. אלוקות שבתוך הבריאה אינה חוץ ממנו - הקב"ה צמצם כביכול את עצמו לבריאה, והאדם יכול להבין; אך לקלוט אלוקות כפי שהיא מעל הבריאה הוא מחוץ ליכולת התפיסה. האדם אינו תופס ואינו מבין, ואף על פי כן הוא מרגיש, מאושר ושמח, משום שראה ונתפס אל הדבר. אין הדבר יורד להבנה מסודרת של שכל, ועם זאת הוא מחובר אליו - וחיבור זה נעשה בכוח החכמה.
ראוי לציין שזהו גם יסודו של עניין האמונה, וכפי שלמדנו בפרק י"ח: בחכמה שבנפש שורה האלוקות, ומזה מסתעף אף עניין האמונה. זהו אותו רעיון עצמו בכללותו.
וזהו שאמרו: "אם אין חכמה אין יראה". יראה עילאה היא תפיסתו של האדם באלוקות שלמעלה מן הבריאה, ואם אין לו את כוח החכמה - היכולת לקלוט דבר שהוא מחוץ לעולמו - כיצד יגיע אליה?
לשון התניא: "והחכמה מאין תמצא" - מהיכן נמצאת ונוצרת החכמה? מן ה"אין": מה שאינו נמצא בתודעתי כלל ואינו בגדר עולמי, ומתוך אותו "אין" באה החכמה ומחברת את האדם אל הדבר.
"ואיזהו חכם הרואה את הנולד" - ראייה, כאמור, היא חכמה. ומהו "הנולד"? זהו העולם, שנברא ונולד בכל רגע ורגע. ואין הכוונה שהוא רואה שיש מציאות של עולם החיה וקיימת בכוח הבורא המהווה אותה, אלא שהוא רואה כיצד אותו נולד, אותו נברא, כלול במקורו ובטל בתכלית אל האלוקות שלמעלה מן הבריאה. וזאת יכול כל יהודי לתפוס - לא בתפיסת השכל, אלא בהכרה ובתודעה שכך הוא הדבר, בבירור ובלא צל של ספק; הוא מתחבר לזה ומאמין בזה. במה תפס זאת? לא בבינה, אלא בחכמה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שכתוב "וברוח פיו כל צבאם"" - הוא רואה כיצד כל הבריאה נבראת ומקבלת את חיותה מן הבורא בכל רגע מחדש.
אך כאן אין לעצור, שהרי כבר סיכמנו שהתבוננות בבריאה כיצד היא מתהווה יש מאין מביאה ליראה תתאה, שהיא היראה החיצונית. כיצד, אם כן, אומר כאן אדמו"ר הזקן שהתבוננות זו מביאה ליראה עילאה? על כך הוא מוסיף שורה נוספת - "ואי לזאת": מכיוון שכל מציאותה של הבריאה אינה אלא מן הכוח האלוקי המהווה אותה בכל רגע ורגע, נמצא שהעולם אינו רק נמצא במקומו ומתהווה ממקורו, אלא באמת בטל בתכלית וכאילו נמצא בתוך מקורו ממש.
נקרא עתה את המילים בלבד, ובחלק הבא נאריך בהן: "ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה". היראה העילאה היא זו המובילה את האדם אל "כלא ממש חשיבי".
"ואל יוציא אדם עצמו מהכלל שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה' ודבורו ית' מיוחד במחשבתו כו' וכנ"ל [פ' כ' וכ"א] באריכות בד"מ מנפש האדם שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו' וזש"ה הן יראת ה' היא חכמה".
לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוק לשון חז"ל "אם אין חכמה אין יראה" - דווקא חכמה, שהיא "כוח מה", כוח הביטול, ולא תורה ומצוות בלשון מפורשת. הגדרנו את החכמה ככוח שנתן הקב"ה לאדם לקלוט דברים שמחוץ לתודעתו ולתפיסתו, כמשל ההברקה בלימוד וכמשל הראייה, שאינה אלא צילום הדבר כפי שהוא במקומו בטרם הוכנס פנימה אל ההבנה. בכוח זה יכול היהודי להיתפס לאלוקות שלמעלה מן הבריאה, שאינה בהישג שכלו. וראינו בלשון התניא כי "הרואה את הנולד" אינו רואה רק את התהוות העולם מאין ליש, אלא את היותו בטל וכלול במקורו ממש.
בחלק הבא נרחיב בנקודה זו, שאין לעבור עליה בקצרה: מהו סוג ההתבוננות המוביל את האדם למסקנה שהשמים והארץ וכל צבאם "כלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש", וכיצד הכרה זו מולידה יראת בושת - יראה עילאה, כמשל העומד לפני אדם גדול בדורו וצדיק, יראה שהיא בדרגה גבוהה לאין ערוך. ועל זה נאמר: "אם אין חכמה אין יראה".