בחלק הקודם עסקנו בהתבוננות בגדולת ה' שבבחינת 'ממלא כל עלמין', והבאנו את לשון הגמרא המפרטת את המרחקים העצומים שבהשתלשלות העולמות. מרחקים אלו אינם בהישג הבנתנו כלל - אף מהלך חמש מאות השנים הראשונות אינו נתפס בשבעים שנות חייו של האדם.
אף על פי כן, זהו סוג התבוננות שאדם בעל מוח רחב, שיש בו כוח ההפשטה והיכולת להמשיל משלים ולהתעלות בהבנה, יכול לטפס בו ולהגיע על ידו לגדולת ה': כל זה ברא הקב"ה, והוא מהווה, מחיה ומקיים את כולו בכל רגע ורגע. גדולת ה' מתגלה כאן באופן נפלא, ולא מצד הקטנות אלא מצד הגדלות.
ומדוע התבוננות זו מולידה 'יראה תתאה'? עצם העניין שאנו אומרים 'יש רקיע ויש רקיע נוסף', 'יש חיות ויש רגלי החיות' - הרי שאנו מעמידים מציאות: יש נבראים, נבראים גדולים ונבראים גדולים עוד יותר, והקב"ה מהווה ומחיה את כולם בכל רגע ורגע. הביטול שיהודי מגיע אליו מהתבוננות כזו הוא ביטול נפלא, וההתבוננות עצמה אדירה - ואף על פי כן נקראת יראה זו 'יראה תתאה', משום שכל כולה עוסקת בבחינת 'ממלא כל עלמין': יש עלמין, ויש ממלא כל עלמין.
נקרא את הלשון בתניא: "מהתבוננות בגדולת ה' דאיהו ממלא כל עלמין ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו' ובין רקיע לרקיע וכו' ורגלי החיות כנגד כולן וכו' וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות" - אדמו"ר הזקן אינו מפרט את כל האריכות שקראנו בגמרא, אלא רומז אליה בקצרה (ת"ק בגימטריה חמש מאות).
בלשון "וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום כל המעלות" מרמז אדמו"ר הזקן שהאדם יכול לעלות ולהתבונן בעולמות גבוהים יותר. וכבר הזכרנו בפרקים ל"ח-ל"ט את מיקומם של המלאכים בעולמות: יש מלאכים בעולם היצירה, יש מלאכים בעולם הבריאה, ויש למעלה מזה. כל אלו עולמות, והאדם מתבונן בעולמות ובחיות האלוקית שבתוכם - וכל יראת השמים שיהודי מגיע אליה כתוצאה מהתבוננות זו נקראת 'יראה חיצונית', 'יראה תתאה' ובלשונו "אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה".
מהו הצד המשותף לכל סוגי ההתבוננות שדיברנו עליהם - הן זו שבפרק הקודם, העוסקת בקטנות, והן זו שבפרק זה, העוסקת בגדלות? "מאחר שנמשכת מהעולמות" - כל ההתבוננויות הללו מעמידות מציאות: יש עולם. אמנם מתבונן האדם שמציאות זו בטלה למאציל בכל רגע ורגע, אך עצם הדבר שהוא נותן לעולמות נתינת מקום - "שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'" - מלמד שהעולם עדיין תופס מקום. לקב"ה יש לבושים, והעולם הוא לבושו, כפי שהוזכר בפרק הקודם; האדם מתבונן בלבוש, וההתבוננות בלבוש מביאה אותו להכיר בו - אך אין היא הופכת את המציאות לאין ואפס "רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצות".
בחסידות מובא פעמים רבות משל להתחדשות היש מאין בכל רגע ורגע, שאדם יכול לחוש ולראות אותו בחיי היומיום באופן מוחשי: אדם זורק אבן מלמטה למעלה. כיצד האבן עפה כלפי מעלה? הרי האבן לא נהפכה לאבן מעופפת - היא אותה אבן שהייתה קודם לכן, ולאחר שתיפול תחזור להיות אותה אבן עצמה. אלא שיש כוח, אנרגיה, המעיף את האבן כלפי מעלה, וכל זמן שהכוח דוחף - האבן בתעופה; וכשהכוח נחלש ופוסק - האבן נופלת.
מה נעלה יותר, האבן או הכוח הדוחף אותה? ודאי שהכוח, שהוא כוח רוחני מופשט ואדיר, והוא זה שמרומם את האבן. אם כן, האם האבן תופסת מקום אצל הכוח, או שהכוח כל כך נעלה עד שהאבן בטלה כלפיו לגמרי ואינה תופסת מקום כלל?
יש לאבן תפיסת מקום אצל הכוח, שהרי הכוח מתעסק עמה ומעיף אותה. הכוח, כביכול, אומר: יש אבן, ויש לי מטרה בה, ועתה אני מעיף אותה. אמנם איש לא ייחס את התעופה לאבן - אין אומרים 'יש כאן אבן מעופפת', אלא מייחסים את התעופה לכוח; אך גם כשמייחסים את התעופה לכוח, אין אומרים שהאבן אינה קיימת. האבן קיימת, אלא שהיא בטלה לכוח, ובלעדיו אין תעופה כלל. ואף על פי כן, עצם הדבר שהכוח מתעסק עמה - סימן שיש לה חשיבות.
הנמשל הוא היצירה, כל העולם וכל דרגה שבו, בין בבחינת קטנות ובין בבחינת גדלות. היצירה היא כתעופת האבן: הקב"ה בורא את העולם בכל רגע ורגע, והכוח האלוקי מהווה ודוחף - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". העולם קיים אך ורק מפני שהכוח האלוקי מהווה אותו ומחיה אותו בכל רגע, ובוודאי שהוא בטל לבוראו. אך ביטול זה אינו ביטול ברמה שאומרת שהעולם אינו קיים כלל: עצם העובדה שהבורא מתעסק עמו ובורא אותו נותנת לבריאה חשיבות ויחס מסוים.
לאיזו דרגת ביטול יכול העולם להגיע אם מתבוננים רק בכוח הדוחף אותו? לביטול שבו העולם אומר 'אני קיים, אלא שאני מתבטל'. זה כלשון שקראנו קודם מסידורו של אדמו"ר הזקן: כעם העומד מול המלך - יש מלך, והוא השולט, אך העם תופס מקום ואינו אין ואפס. כל זה הוא בגדר 'יראה תתאה'.
לכאורה, כיצד אפשר להגיע ליראה נעלית מזו? הרי יש בריאה, והבורא יוצר אותה בכל רגע ורגע, ומשום כך היא קיימת ותופסת מקום. מה יכול להיות נעלה מהתבוננות זו? נראה את השורות הבאות.
"אך היראה עילאה ירא בושת" - המאפיין הראשון של יראה עילאה, והתוצאה הראשונה שלה, הוא 'יראת בושת': האדם מתבייש מעצמו, מעצם קיומו. כמו העומד מול אדם גדול בדורו וצדיק - העוצמה שלפניו כה גדולה, עד שמציאותו שלו אינה קיימת, והוא מתבייש מעצם הקיום.
ביראה תתאה אין כלל 'יראת בושת', ואף אינה יכולה להיות; ביראה תתאה יכולות להיות יראת אלוקים ויראת חטא, הכול לפי הדרגות - שאף בבחינת הקטנות עצמה יש יראת חטא ויש יראת אלוקים, כפי שמביא זאת אדמו"ר הרש"ב ב'קונטרס העבודה'. אך יראה עילאה היא רמה אחרת לגמרי, עולם אחר: יהודי שהגיע אליה אינו אומר 'אני קיים ואני בא אל המלך', אלא 'איני קיים כלל'.
[האם דרגה זו היא מתנה או עבודה? מגיעים אליה על ידי עבודה, ויש בזה סדר מסודר: 'אם אין חכמה אין יראה' - אי אפשר להגיע לדרגה הגבוהה של יראה בלי הקדמה של חכמה, של לימוד התורה וקיום המצוות והבנה בעניין החכמה. זו עבודה ומאמץ, והיא גם גילוי אלוקי לאדם. אצל צדיק, ובפרט צדיק הדור, יש בזה גם בחינת מתנה, ודרגה זו מושרשת בו מלכתחילה (ומובן שאם לא יעבוד לא יגיע לכך). אך אדמו"ר הזקן מדבר כאן על כל יהודי: ספר התניא הוא ספר של בינונים ולא ספר של צדיקים, ורצונו של אדמו"ר הזקן שכל יהודי ידע מקיומו של העניין ולאן עליו להגיע].
יראה עילאה היא היראה הגורמת לאדם את אותה בושה - ביטול מוחלט ואפסיות. הוא מתבייש ופשוט בורח, ואינו מוצא לעצמו מקום; אין זה כעם העומד מול המלך, שמוצא לעצמו מקום ורק משתחווה לפניו, אלא הוא אינו מבקש אף להשתחוות: 'מי אני בכלל? איני קיים, ואיני רוצה שיראו אותי כלל'.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימיות האלקות שבתוך העולמות" - לא מחיצוניות האלוקות אלא מפנימיותה. מה פירוש 'חיצוניות האלוקות' ומה פירוש 'פנימיות האלוקות'? ההתעסקות עם הבריאה היא צמצום גדול: האם כל עניינו של הקב"ה הוא להתעסק עם עולם?
נמשיל משל גשמי מאוד מעולמנו: שלמה המלך היה גדול וחכם. אדם שיתבונן בהתנהגותו של שלמה המלך במשך היום, ואחר כך יבוא ויספר שראה את שלמה המלך, וכששואלים אותו מה ראה בו יענה: 'ראיתי שהוא יודע לשרוך נעליים'. האם שיקר? לא, אמת דיבר; אך האם זהו שלמה המלך? אין זה כלל עניינו של שלמה המלך.
על דרך זה, לומר שכל עניינה של האלוקות הוא לברוא עולמות: אמנם יש עולמות והבורא מתעסק עמם, אך זו חיצוניות האלוקות, זהו הכלי; יש בכלי הזה תוכן אלוקי המתעסק עם הכלי, ויש את מה שלמעלה מזה לגמרי. ליהודי צריכה להיות הכרה לא רק ברמה זו של חיצוניות האלוקות - והלוואי שתהיה לנו, אלא שממנה מולידה 'יראה חיצונית', 'יראה תתאה' - אלא, כדברי אדמו"ר הזקן כאן, הכרה בפנימיות האלוקות, בעוצמה שלמעלה מן ההתעסקות עם העולם. ובמצב זה אין זה שיש עולם והעולם בטל, אלא העולם אין ואפס ממש: "כולא קמיה כלא חשיב" - אינו נחשב ואינו תופס מקום כלל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שההתבוננות בגדולת ה' שבבחינת 'ממלא כל עלמין' - במהלך ת"ק שנה, ברקיעים, ברגלי החיות ובהשתלשלות כל העולמות עד רום המעלות - אף שהיא התבוננות אדירה המביאה לביטול נפלא, מולידה 'יראה חיצונית', 'יראה תתאה', משום שהיא נמשכת מהעולמות ונותנת להם נתינת מקום כלבושים שבהם מסתתר המלך להחיותם ולקיימם. משל האבן והכוח הדוחף אותה הבהיר שאף שהאבן בטלה לכוח, עצם ההתעסקות עמה מקנה לה חשיבות ותפיסת מקום, כעם העומד מול המלך. לעומת זאת 'יראה עילאה' היא 'ירא בושת' ויראה פנימית הנמשכת מפנימיות האלוקות שבתוך העולמות, שלמעלה מן ההתעסקות עם העולם, ובה אין העולם תופס מקום כלל - 'כולא קמיה כלא חשיב'.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונעמיק בהבנת 'יראה עילאה' ובדרך שבה מגיע אליה האדם.