בחלק הקודם למדנו על עניינה של יראה תתאה. כל היראה שעליה דובר עד כה נקראת יראה תתאה - יראה חיצונית, כלומר יראה שאינה מבטלת את מציאותו של האדם. יש בה ביטול, אך לא ביטול מוחלט; והיא כמשל העם העומד מול המלך, שבו מציאות המלך נותנת מקום גם למציאותו של העם, והעם נחשב ל'יש' העומד מול המלך - שהרי המלך הוא שיצר אותו ועשה אותו.
נעיין בפנים, בתחילת פרק מ"ג: בתחילת הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן עומק נוסף בכל מה שלמדנו עד כה בעניין יראה תתאה, ועדיין באותה יראה עצמה מדובר: "והנה על יראה תתאה זו שהיא לקיום מצותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב אמרו אם אין יראה אין חכמה". זהו המאפיין של יראה תתאה - יראה המביאה את האדם לידי קיום המצוות, יראה שהיא הקדמה לקיום המצוות, ועליה נאמר בפרקי אבות "אם אין יראה אין חכמה".
זוהי הדרגה הבסיסית, שבלעדיה אין אפשרות להגיע לקיום תורה ומצוות: אדם שאין לו יראת שמיים לא יקיים לא 'סור מרע' ולא 'עשה טוב'. כדי שיהודי יהיה סר מרע ועושה טוב, מוכרח שתהיה לו יראת שמיים.
ליראה זו אפשר להגיע בכמה אופנים: החל מן הרמה הנמוכה ביותר - התעוררות היראה הטבעית הקיימת באדם, וההכרה שיש עין רואה ואוזן שומעת; ועד לרמה גבוהה יותר - התבוננות בעניין הבריאה יש מאין, ובהשתחוואת הנבראים לבורא ("וצבא השמים לך משתחוים"). כל אלו התבוננויות המקרבות את האדם אל העובדה שיש אלוקים הבוחן אותו ונמצא כאן, וזה מביאו לביטול; או שהאדם רואה את הביטול של הנבראים ונסחף אחריו, כפי שכתב אדמו"ר הזקן בהגהה שבפרק הקודם, במשל האדם הנכנס לחצר המלך ורואה את כל השרים משתחווים למלך: אף שאין הוא מבין מהו המלך, מיד פועלת עליו הסביבה המשתחווה, והוא נסחף באותה השתחוויה וביטול אל המלך.
"ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות" אל יראה תתאה אפשר להגיע ברמה של קטנות, ואפשר להגיע ברמה של גדלות. שני האופנים הם סוגי התבוננות ברמות שונות, אך המשותף להם הוא שכל אחד מהם מוביל את האדם לאותה יראה תתאה, לדרגה הבסיסית של היראה:
בחינת קטנות: האדם נשאר במסגרת הבריאה והעולם, ומתוך העולם הוא מגיע להכרה בבורא. אדמו"ר הזקן אינו מפרט כאן מהי הקטנות, שכן על כך דובר בפרק הקודם - ההתבוננות בעניין 'עין רואה ואוזן שומעת'. היא נקראת קטנות משום שהיא דבר הקיים באדם באופן טבעי, והוא נדרש רק לעורר את הקיים: אין צורך בהשגות גבוהות, במוח רחב ובמאמץ גדול כדי להגיע להרגשה זו. ואף כשהאדם מתבונן באופן נעלה יותר, בצבא השמיים המשתחווים לבורא - שזו דרגה מרוממת יותר מן היראה הטבעית הקיימת בו מעצמו - עדיין נקרא הדבר קטנות, שכן אף בזה אין נדרשת רמה גבוהה כל כך של הבנה והתבוננות כדי לראות את הביטול של הנבראים לבורא. אף שכשלעצמה זו רמת התבוננות גבוהה, ביחס לדרגה הבאה היא נקראת קטנות.
בחינת גדלות: "דהיינו כשנמשכת בחינת יראה זו מהתבוננות בגדולת ה'" - אין האדם מגיע ליראה מתוך התבוננות בעולם ובמוחשיות. הקב"ה יצר אמצעים גשמיים ומוחשיים המסייעים לאדם להכיר במציאות הבורא, וכשאדם רואה דבר גשמי המסייע בידו להתקרב להכרה בבורא - זו קטנות, שכן הוא מתחיל מלמטה, מתוך העולם, מתוך הגשמי והמוחשי, ומתוך כך מגיע להכרה באלוקות שבדבר המוחשי שראה. גדלות היא ההיפך: מלמעלה למטה - התבוננות בגדולת ה' עצמה. כאן נדרשת יכולת הפשטה ותפיסה בעניינים עמוקים וגבוהים בהרבה, שכן אין זו התבוננות במוחשי אלא התבוננות בדבר מופשט יותר, ולכן היא נקראת גדלות.
ואף על פי כן, למרות שזו התבוננות בדבר מופשט, עדיין נקראת יראה זו יראה תתאה, וטעם הדבר מבואר בהמשך לשונו: "דאיהו ממלא כל עלמין". ההתבוננות היא בגדולת הבורא כפי שהוא ממלא את העולם - כיצד הוא מתייחס אל הבריאה, מחיה אותה ונמצא בה. עצם הדבר שהקב"ה נותן לעולם מקום, יחס והתעסקות, ועצם העובדה שאנו מדברים בסגנון של 'עלמין' שהוא ממלא אותם - מלמד שזו יראה תתאה. שהרי זה כמשל העם מול המלך: העם הוא מציאות, וחשוב למלך שמציאותו של העם תהיה קיימת, והוא מתעסק עימם, אלא שהעם בטל אל המלך. לפיכך אף התבוננות זו נותנת מקום לבריאה, והיא שייכת לעולם - זהו עניין 'ממלא כל עלמין'.
אדמו"ר הזקן מביא את הדברים בקצרה, בשתי שורות: "ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו' ובין רקיע לרקיע וכו' רגלי החיות כנגד כולן וכו'". מלשון "וכו'" מובן שהוא שולח את הלומד לעיין במקור, במסכת חגיגה, שבו הדברים מובאים באריכות רבה יותר.
הגמרא באה להסביר לאדם את גדולת הבורא ואת אפסיותו של הנברא: עד כמה תפיסתו של האדם קטנה, מצומצמת ומוגבלת, ואף בחלקי הבריאה עצמה אין לו השגה ותפיסה - על אחת כמה וכמה שאין לו השגה במציאות הבורא. זו לשון הגמרא בתמצית:
שנותיו של אדם: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" - זהו המקסימום של הנברא, שבעים או שמונים שנה, אף שמאחלים 'עד מאה ועשרים'; ומדובר בשנים שיהודי ימלא אותן באופן השלם ביותר, בהבנה, בלימוד, בהתנהגות על פי רצון השם ובהשגות המקסימליות שביכולתו להגיע אליהן.
מן הארץ עד לרקיע - מהלך חמש מאות שנה. אין הכוונה להליכה בפועל, כדבר שיש להתחיל בו ולהמשיכו בדורות הבאים, אלא לדרגות; הגמרא נוקטת לשון שתסבר את האוזן, ולכן ניסחה זאת במספר של חמש מאות שנה - כלומר חמש מאות דרגות. הדרגה האלוקית הקיימת ברקיע גבוהה פי חמש מאות מזו שבארץ, וזהו דבר אדיר; אך עצם הדבר שהדרגה מתוארת בתואר של מספר מלמד שיש כאן גבול מסוים.
עוביו של רקיע - מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע; ומאחר שיש שבעה רקיעים, הרי לפנינו חמש מאות ועוד חמש מאות, שוב ושוב.
למעלה מכל הרקיעים - חיות הקודש: כינוי למלאכים שאנו מזכירים בתפילה בכל יום את צורת התבטלותם לבורא. "רגלי החיות כנגד כולן" - אין להם רגליים גשמיות, אלא הדרגה הנמוכה ביותר שבחיות הקודש נקראת 'רגלי החיות', ועוצמתה כנגד כל הדרגות כולן: כל המהלך מן הארץ עד לרקיע, עוביו של רקיע, ובין רקיע לרקיע, כפול שבעה רקיעים - כל זה כנגד החלק התחתון ביותר של חיות הקודש. ומשם ולמעלה: "קרסולי החיות כנגד כולן" (ובכללן רגלי החיות), "שוקי החיות כנגד כולן", "רכובי החיות כנגד כולן", "ירכי החיות כנגד כולן", "גופי החיות כנגד כולן", "צוארי החיות כנגד כולן", "ראשי החיות" וכו' וכו'.
ואף על פי כן, כל ההתבוננות הזו, עד כמה שנרומם ונשבח את הבורא ונעסוק בגדולתו, בנויה וקיימת על מציאות הבריאה: יש בריאה, ואנו אומרים שהבורא ממלא אותה ומעל לה. לפיכך זו עדיין דרגה נמוכה, בחינת 'ממלא כל עלמין', ויראה הנולדת ממנה נקראת יראה תתאה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי כל היראה שעליה דובר עד כה היא יראה תתאה - יראה חיצונית שאינה מבטלת את מציאות האדם, אלא נותנת לה מקום, כעם מול המלך. אדמו"ר הזקן פותח את פרק מ"ג בקובעו שעל יראה זו, המביאה לקיום המצוות, אמרו "אם אין יראה אין חכמה", שהיא הדרגה הבסיסית שבלעדיה אין 'סור מרע' ו'עשה טוב'. עוד למדנו שיש בה בחינת קטנות - התבוננות מתוך העולם והמוחש, ובחינת גדלות - התבוננות מופשטת בגדולת ה'; ואף הגדלות נקראת יראה תתאה, משום שהיא בבחינת 'ממלא כל עלמין', כמודגם בלשון הגמרא בחגיגה על המהלך מן הארץ לרקיע ועד לחיות הקודש - תיאור עתיר דרגות, שעצם מדידתו במספר מלמד שיש בו גבול, והוא בנוי על מציאות הבריאה.
בחלק הבא נמשיך בעיון בלשון הגמרא ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ג.