הגענו לפרק מ"ג בספר התניא, הנמצא בדף ס"א עמוד ב' (עמוד 122). כדי להבין את המדובר בפרק זה, נקדים ונזכיר לעצמנו את עיקרי הדברים שלמדנו בפרקים מ"א ומ"ב. שני פרקים ארוכים אלו ניתן לסכם בשלוש נקודות:
ה"מה" - נחיצות היראה: בפרק מ"א פתח אדמו"ר הזקן לבאר את עניין יראת שמים, ואת היותה דבר נחוץ והכרחי שבלעדיו אי אפשר להתקדם בעבודת השם בשום עניין. ולא רק לעניינים של "סור מרע", שלא ייכשל האדם בדברים האסורים, אלא אף לעניינים של "עשה טוב" - גם כדי לקיים באופן אקטיבי את הרצון האלוקי נדרשת יראת שמים.
האיך - הדרך אל היראה: הדרך להגיע ליראת שמים היא על ידי התבוננות בגדלות השם. אף שיראת שמים קיימת באופן טבעי אצל כל אחד ואחד, כדי לעוררה ולגלותה דרושה התבוננות, ואדמו"ר הזקן האריך באופנים שונים של התבוננות המביאים לגילויה.
הסיוע - מוח הדעת ממשה רבנו: בפרק מ"ב ביאר מהו המסייע הגדול ביותר להצלחת ההתבוננות. שכן אין די בחכמה ובינה, והעיקר הוא הדעת - התקשרות והתחברות לעניין, שהדבר ידבר אל האדם וישפיע עליו בפועל ממש; שהרי אדם יודע דברים רבים, ואין הוא מתחבר לכולם ומושפע מהם למעשה. כוח זה מקבל כל יהודי ממשה רבנו, מנקודת המשה שבו, הנותנת לכל אחד את היכולת ואת הכוח להתקשר לעניינים אלוקיים ולהתחבר אליהם עד שיפעלו בו.
כעת נתחיל את פרק מ"ג, ולשם כך נרחיב מעט בעניין היראה שעליה דובר בפרקים הקודמים. כבר בפרקים מ"א ומ"ב הדגיש אדמו"ר הזקן שהיראה שעליה הוא מדבר נקראת יראה תתאה - יראה תחתונה ובסיסית, המכונה גם יראה חיצונית. בפרק מ"ג יוביל אותנו אדמו"ר הזקן אל יראה עילאה. כדי להבחין בין מה שנתבאר בפרקים הקודמים ובין המתחדש בפרק מ"ג, נקדים ונעמוד בכללות על ההבדל שבין השתיים.
אדמו"ר הזקן מבסס את החלוקה בין דרגות היראה על לשון המשנה בפרקי אבות, משנה שלכאורה סותרת את עצמה: "אם אין יראה אין חכמה" - משמע שיש להתחיל ביראה, שהרי בלעדיה לא תהיה חכמה. ומיד לאחר מכן: "אם אין חכמה אין יראה" - משמע שיש להתחיל בחכמה, והיא תוביל אל היראה.
מבאר אדמו"ר הזקן שאין כאן סתירה כלל, אלא שהכל תלוי באיזו דרגת יראה מדובר. המשנה נקטה כדרכה לשון קצרה ותמציתית ולא פירטה למה כוונתה, ובהוספת מילה אחת - שהיא כשלעצמה עולם שלם - מתיישבים הדברים: אם אין יראה תתאה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה עילאה.
נמצא שסדר העבודה הוא: היראה התתאה היא הפותחת, והיא המובילה את האדם אל החכמה - והכוונה בכללות לקיום תורה ומצוות - ומשיש לו חכמה, יכול הוא להגיע לדרגה הגבוהה יותר של יראה עילאה.
וכפי שהזכיר בפרק הקודם מלשון הפסוק שבו פתח את פרק מ"ב: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'", וההמשך - לשמור את כל מצוותיו. כלומר, מדובר ביראה שכל עניינה להביא את האדם לידי קיום התורה והמצוות, וזוהי יראה תתאה.
ההבדל ביניהן הוא כרחוק שמים מארץ, מן הקצה אל הקצה, שני עולמות שונים לחלוטין. אדמו"ר הזקן מגדיר הבדל זה בסידורו, שם הוא מכנה את שתי הדרגות יראה פנימית ויראה חיצונית: יראה חיצונית היא יראה תתאה, ויראה פנימית היא יראה עילאה. וכך הוא כותב שם, על פי מה ששמע ממורו המגיד ממזריטש:
"יראה פנימית ירא בושת" - "דרך משל, כמו שיש בושה לפני אדם גדול בדורו וצדיק, שהבושה היא מפנימיותו ולא מחיצוניותו, וזו היא יראה עילאה, להתבושש מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה עילאה".
"ויראה חיצונית" - "היא דרך משל כמו היראה ופחד ממלך גדול ונורא, שבחינת גדולת מלכותו היא מבחינת חיצוניותו, שהיא התפשטות מלכותו".
משל היראה תתאה מן המלך: המלך גדול ושולט, ויש ממנו יראה ויש בו עוצמה. אך האם מול המלך בטלה מציאותו של העם עד שאינה נחשבת כלל, או שמציאותם של האנשים קיימת ותופסת מקום אצל המלך וחשובה לו, אלא שהיא בטלה אליו? ברור שהאפשרות השנייה היא הנכונה, כלשון הידוע "אין מלך בלא עם": אין למלך מציאות של מלך אם אין לו עם הממליך אותו ונמצא בממלכתו. ואדרבה, גדולתו של מלך נמדדת בגודל מדינתו ובריבוי תושביו - כל מציאות המלך נבנית מן העם.
לפיכך אין לומר שהתושב חש אפסיות ובושה מעצם קיומו; אדרבה, הוא מרגיש שקיומו חשוב: הוא נותן מס למלך והמלך גדל בכך, וכל התושבים יחד יוצרים את הממלכה הגדולה. הביטול של העם אל המלך הוא אפוא ביטול חיצוני, 'ביטול היש': האדם אינו מאבד את מציאותו ואינו מתבייש בעצמו, אדרבה ישותו מורגשת, אלא שהוא מוכן להתבטל אל המלך. ויש בזה דרגות שונות של ביטול, אך הצד השווה שבכולן שתחושתו של המתבטל היא תחושה של מציאות הבטלה אל המלך.
משל היראה עילאה מאדם גדול בדורו וצדיק: לעומת זאת, כשאדם עומד בארבע אמותיו של צדיק, של נשיא הדור, של משה רבנו, והוא חש לפתע את עוצמתו, את גדולתו ואת קדושתו - קדושה זו אינה תלויה כלל באנשים שסביבו, אלא היא עוצמה וקדושה שמצד עצמו. מה מרגיש אדם פשוט העומד בד' אמותיו? "מי אני ומה אני מול אדם אדיר וגדול כזה?". הוא מתבייש בעצמו, מבקש לברוח ולהסתתר במקום שלא יראה אותו ולא יביט בו כלל.
זהו סוג ביטול עמוק ופנימי לאין ערוך. אין זה ביטול היש, ישות הבטלה, אלא 'ביטול במציאות': האדם מתבטל בעצם תחושתו וחש אפסיות מוחלטת. זהו בכללות ההבדל, כפי שאדמו"ר הזקן מגדירו בסידור, בין יראה תתאה ליראה עילאה: יראה מן המלך לעומת יראה מאדם גדול בדורו וצדיק.
כל מה שדיבר אדמו"ר הזקן בפרק מ"ב, בהרחיבו בסוגי ההתבוננות ובאופניה המובילים את האדם להתבטלות לבורא עולם, אמור ביראה תתאה, ביראה חיצונית. לדוגמה: ההתבוננות בכך שהקב"ה מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע ונמצא בכל מקום ובכל רגע, ש"עין רואה ואוזן שומעת" את מעשי האדם, ושהקב"ה מניח את הכל כדי לייחד מלכותו על אותו אחד ולבחון כליותיו ולבו.
מה עולה מכל הלשונות הללו? שלעולם יש מציאות שהקב"ה מתעסק עמה, בורא אותה ויוצר אותה בכל רגע ורגע. אמנם על היצירה להרגיש ביטול ליוצרה, שהרי כל מציאותה תלויה במציאות הבורא, אך סוף סוף זו מציאות שהבורא בעצמו נותן לה תוקף וגושפנקא. לפיכך המתבונן בדרגה זו אינו יכול להגיע לביטול שכנגד אדם גדול בדורו וצדיק, אלא לביטול שכנגד מלך: יש מציאות של עולם שהקב"ה בורא ויוצר אותה, האדם מבין זאת ובטל אליו, ומתוך כך מבין שעליו לנהוג כראוי, שהרי הוא בוחן כליותיו ולבו ויש עין רואה ואוזן שומעת.
וכן הדבר אף בדרגה גבוהה יותר של התבוננות, שנתבארה בסוף פרק מ"ב: האדם מתבונן בכל הנבראים ובצבא השמים, כיצד כולם משתחווים בכל פעם שהשמש שוקעת - ביטול של השתחוויה כלפי השכינה. התבוננות זו נוגעת באדם ברוממותו של הבורא ומעוררת בו יראת שמים, אך גם היא עודנה בגדר יראה תתאה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על עיקרי פרקים מ"א ומ"ב - נחיצותה של יראת שמים, הדרך אליה בהתבוננות, והסיוע שבמוח הדעת הבא ממשה רבנו. הקדמנו את ההבדל שבין יראה תתאה ליראה עילאה: יישוב הסתירה שבמשנה בפרקי אבות ("אם אין יראה אין חכמה" - יראה תתאה, "אם אין חכמה אין יראה" - יראה עילאה), משל המלך והביטול החיצוני ('ביטול היש') לעומת משל הצדיק והביטול הפנימי ('ביטול במציאות'), ונוכחנו שכל ההתבוננויות שבפרק מ"ב עניינן יראה תתאה.
בחלק הבא נקרא את דברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"ג מבפנים, ונעמיק בעניינה של יראה עילאה.