בחלק הקודם למדנו כיצד מגיע היהודי להכרה ביראת שמיים: על ידי התבוננות, העמקה ותרגול - אם יתבונן ויעמיק, יגיע לכך; ואם לא יתבונן ולא יעמיק, לא יגיע. על יסוד זה מונחת כאן שאלה שאדמו"ר הזקן אינו שואל אותה במפורש, אך היא נסתרת בדבריו.
אין צורך להרחיק עד פרק מ"ג, שהרי הדברים מבוארים בפרק זה עצמו, בעמוד הקודם (עמוד 120, בשורה המתחילה "העריכו חכמי האמת בספריהם"): "כל ישראל מאמינים בני מאמינים בלי שום חקירת שכל אנושי". כל יהודי מאמין בן מאמין, ואין הוא נזקק לחקירת שכלו כלל: הוא מאמין שהבורא נמצא ושאין בו שינוי. ואם כן, מה מקום לתרגול ולהרגלת המוח, כאשר האמונה קיימת בו כבר מצד עצמו?
אדמו"ר הזקן מבהיר מיד שאין כאן סתירה בין האמונה הטבעית ובין הצורך בתרגול, ומגלה בכך פירוש מעניין במילה 'אמונה': "וזה נכלל גם כן בלשון אמונה, שהוא לשון רגילות, שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'". 'אמונה' היא לשון 'אימון' - לשון רגילות, שהאדם מרגיל את עצמו ומתאמן.
המשל הוא מן האומן: צייר שיש לו חוש הציור, זמר שיש לו חוש במוזיקה, וכן כל בעל מקצוע שיש לו חוש לדבר. אם לא השתמש בחושו זמן רב, הכוח הולך ונחלש, ועליו לאמן מחדש את יכולותיו. אך האימון אינו יוצר חושים חדשים: מי שאין לו חוש במוזיקה, ישיר מהיום ועד מחר ויזייף, ולא ייעשה זמר. האימון מועיל רק כשהחוש קיים - אז הוא מחזק אותו, מגביר אותו ומחדד אותו. וכך בכל חוש אחר.
וזהו הנמשל: כשאומרים ליהודי להרגיל את מחשבתו ולתרגל את הסתכלותו, התרגול מועיל דווקא משום שהאמונה קיימת בו מצד האמת שלו. יהודי, בהיותו בן אברהם יצחק ויעקב, נושא בתוך מהותו את האמונה הפנימית - שהוא חלק אלוקה ממעל, מאמין במציאות הבורא ומאמין שאין העולם נברא מעצמו. זו מציאותו וזו מהותו, בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה.
אלא שיש בו נפש בהמית, המבלבלת את מוחו, משכיחה ממנו את האמונה, מקררת אותו ומרחיקה אותו. על כן הפתרון הוא "כמו אומן המאמן ידיו": להרגיל את עצמו ולחשוב על כך שוב ושוב, ובכך לחזק את הכוחות היהודיים הקיימים בו ממילא, עד שיגיע למצב שבהסתכלותו בעולם יראה אלוקות בגילוי.
אך אין לסמוך על ההתבוננות בלבד, מיד לאחר שהורה להתבונן בהתבוננות השכל, פונה אדמו"ר הזקן אל הקצה השני ומזהיר שלא לבנות את כל יראת השמיים על ההבנה השכלית לבדה, משום שיש בכך כמה חסרונות:
אם כל יראת השמיים בנויה לפי מידת ההבנה, הרי שההבנה מוגבלת - וממילא תהיה גם יראת השמיים מוגבלת.
גם כאשר האדם מבין, אין הכרח שהבנתו תשלוט על יצריו: ייתכן שהוא מבין את האמת היטב, ואינו מצליח שהשכל ישלוט על היצרים.
ישנם ימים שבהם קם האדם במצב רוח שאינו מאפשר לו להתבונן, ואין בו כוח להתבוננות - ואז מה יהיה?
לפיכך אומר אדמו"ר הזקן: "וגם להיות לזכרון תמיד לשון חז"ל קבלת עול מלכות שמים" - על האדם לזכור תמיד את לשון חז"ל 'קבלת עול מלכות שמיים': לקבל על עצמו את עולו של המלך, גם כשאינו מבין, גם כשאינו רוצה, גם כשאינו מרגיש וגם כשאין הדבר מתחשק לו. יש מלך, המלך אמר לעשות - והוא עושה ומקבל עליו כעול.
אין לנקוט בקיצוניות של עול בלבד; יש להשתדל להבין ולהתבונן, אלא שאין לסמוך על ההבנה לבדה, שכן לעיתים אין ההבנה פועלת. על כן יזכור שיש מלך, וגם אם לא הבין ואין חשקו בכך - המלך אומר. זו הנקודה שהזכיר אדמו"ר הזקן בעניין "שום תשים עליך מלך": עצם מציאותו של המלך אינה מספיקה, אלא מוטל על האדם לקבל את מלכותו עליו ממש, ולאלץ את עצמו להיות בקבלת עול.
ואף כאשר נדמה לאדם שאין העבודה הזו מניבה דבר, ושהיא יבשה - עליו להמשיך ולעשות, שכן טוב לעשות מלא לעשות. לעשות פירושו להימנע מעבירות ולקיים מצוות, גם אם אינו מבין ואינו מרגיש, משום שכך אמר המלך. אדם צריך לבוא וללמוד תניא כדי לדעת כיצד להבין וכיצד להרגיש, אך אין לכך להסיר ממנו את הנקודה הבסיסית של קבלת עול.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "כמו שכתוב במ"א וכו'" - כלומר כמו שכתוב בפרק מ"א, הפרק הקודם, שם נתבאר "כי הקב"ה מניח את העליונים ואת התחתונים ומייחד מלכותו עלינו וכו'". הקב"ה כביכול מניח את כל הבריאה ואומר: מלכותי תלויה בך, בך אהיה מלך - "ואנו מקבלים וכו'" את מלכותו עלינו.
"וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת י"ח אחר קבלת עול מלכות שמים בדבור בק"ש לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו' כמ"ש במ"א" זהו גם עניין ההשתחוויות שבתפילת שמונה עשרה. בקריאת שמע מקבל האדם את מלכות שמיים בדיבור: באמרו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא מבטא בפיו שהוא מקבל עליו את המלך כבעל הבית שלו. לאחר מכן, בתפילת שמונה עשרה, אינו מסתפק באמירה, אלא גופו עושה את פעולת ההשתחוויה - ארבע פעמים בתפילה - לחזור ולקבל את המלכות בפועל ממש, במעשה.
מובן שההשתחוויה צריכה להיות מלווה בהכרה במה שהאדם עושה, ולא כאותו תיאור שבגמרא, שהגוף המתורגל כורע מאליו כשמגיע ל"מודים אנחנו לך", אף שראשו של המתפלל במקום אחר. ההשתחוויה שבשמונה עשרה היא דרגה גבוהה מקבלת המלכות שבדיבור, שכן לא רק דיבורו מקבל את המלכות אלא גם גופו ומעשהו בפועל.
בכך מתיישבת השאלה שבה פתחנו את השיעור: "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף" - ואם כן, כיצד יוכל האדם להתחבר אליו? על כך גילה הקב"ה ואמר: הסתכל בעולם, ומתוך העולם אתה אמור לראות אותי. על ידי ההתבוננות הנכונה מתגלה האלוקות מתוך הבריאה עצמה.
[ראוי לציין את כוחו של ההרגל: מה שקבע הרמב"ם שלושה עשר עיקרים, וכן מה שנוהגים לאומרם בכל יום לאחר התפילה, פועל בדיוק מכוח ההרגל הזה. אמנם לעיתים מתרגלים לומר ואף אין זוכרים מה אומרים, אך עצם העובדה שהאדם מכריח את עצמו לומר זאת יום יום - משפיעה, ולכל הפחות יש לחשוב במה שאומרים. ודייק בלשונו של אדמו"ר הזקן: "להרגיל דעתו ומחשבתו" - להרגיל את המחשבה, לייחד זמן שבו עוצר האדם ואומר: כעת אני חושב בדבר ומתחבר אליו. לא רק לומר, אלא להרגיש].
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין סתירה בין האמונה הטבעית הקיימת בכל יהודי - "כל ישראל מאמינים בני מאמינים" - ובין הצורך בתרגול ובהרגל, שכן 'אמונה' היא לשון 'אימון' ורגילות: כמו האומן המאמן את ידיו, אין התרגול יוצר חוש חדש אלא מחזק ומגלה את החוש הקיים. עוד למדנו שאין לבנות את יראת השמיים על ההתבוננות בלבד - מפני מוגבלות ההבנה, מפני שאין ההבנה שולטת בהכרח על היצרים, ומפני הימים שאין בהם כוח להתבונן - ולפיכך יש לזכור תמיד את קבלת עול מלכות שמיים, שהקב"ה מניח את העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו עלינו. מלכות זו מתקבלת בדיבור בקריאת שמע, ובמעשה ממש בהשתחוויות שבתפילת שמונה עשרה.
בחלק הבא נמשיך בלימוד הפרקים הבאים בספר התניא.