בחלק הקודם עסקנו במשלו של אדמו"ר הזקן על המלך, ובחלוקה שבין ראיית עיני השכל לראיית עיני הבשר. כעת נעמוד על צד נוסף שבמשל: כוחה של עצם ההשתחוואה לפעול על האדם, אף כאשר אין הוא מכיר כלל את מעלת המלך.
אף שאין האדם מכיר את מעלתו של אותו איש, כפיפת ראשם של השרים פועלת עליו. גם כאן מעורבת ראיית עיני השכל: השכל מבין שכאשר אדם משתחווה בגופו, הרי זה משום שבנפשו קיים ביטוי של התבטלות כלפי מי שהוא משתחווה אליו. וכשרואה האדם שרים רבים בהתבטלות כזו כלפי איש אחד, עצם המראה משפיע עליו.
כך גם בנמשל: האדם מתבונן בצבא השמיים ורואה את השתחוואתם בכל יום. את גילוי השכינה אין הוא רואה - כשם שבמשל אין הוא מזהה את המלך - אך את עצם ההשתחוואה הוא רואה. ההתבוננות בפעולה זו, מתוך ידיעה שזוהי השתחוואה כלפי המלך, כלשון חז"ל על הפסוק "וצבא השמים לך משתחוים", אמורה לפעול עליו אימה ופחד. זהו מקום נוסף שנתן הקב"ה בעולם, שבו ההתבוננות במאורע פועלת על האדם יראת שמיים.
במזמור "השמים מספרים כבוד א-ל" נאמר על השמש: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח". ומבארים המפרשים דבר מעניין: הילוכה של השמש בפועל, יום יום, הוא כלפי מערב, ואילו נטייתה היא כלפי מזרח - שני מהלכים מנוגדים בעת ובעונה אחת. לכך מכוון הפסוק "כחתן יוצא מחופתו": החתן יוצא מחופתו כביכול בעל כורחו, שהרי טוב לו בחופתו; כך אף הילוכה של השמש כלפי מערב אינו כפי טבעה, והיא הולכת לשם כמי שיוצא בעל כורחו.
אין אנו באים כאן ללמוד אסטרונומיה, אלא הנוגע לענייננו: הילוך השמש כלפי מערב הוא ביטוי של השתחוואה יומיומית, והוא אמור לפעול עלינו יראת שמיים.
לשון ההגהה: "וגם נראה בראיית העין שהם בטלים לאורו יתברך בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, כמאמר רז"ל על פסוק 'וצבא השמים לך משתחוים' שהשכינה במערב, ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול". מרגע הזריחה פונים צבא השמיים כל העת כלפי מערב, וכך הוא בכל מקום בעולם - השמש זורחת בצד מזרח ושוקעת בצד מערב. לפיכך, בכל פעם שאדם יוצא ורואה את השמש, ולאחר שעה או שעתיים מבחין שהתקדמה כלפי מערב, עליו להבין שלפניו עניין ההשתחוואה של השמש.
ובלשון הפנים: "והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אף על פי כן כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד - תפול עליו אימה ופחד".
הדגש הוא על "חצר המלך": העולם הזה הגשמי הוא כחצר המלך. אילו הייתה לאדם ראייה בעולמות העליונים, היה רואה את הנעשה בתוך ההיכל פנימה; אך הוא נמצא כאן למטה, בחצר. ומה הוא רואה בחצר? "שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד" - השמש וצבא השמיים, שהם בעיניו שרים גדולים. ומדייק אדמו"ר הזקן "לאיש אחד", ולא "למלך", שהרי מצד ראיית עיניו אין האדם יודע מיהו, ורואה הוא איש ולא מלך; ואף על פי כן, עצם המראה של שרים רבים ונכבדים המשתחווים לאיש אחד - גם כשאין מכירים את מעלתו - מפיל עליו אימה ופחד.
כך הוא בנמשל, ביהודי המתבונן בבריאה. לפי לשון הפנים אין צורך לצאת ולהתבונן דווקא בשמש: די בהתבוננות בכל פרט שבבריאה, בצבא השמיים ובצבא הארץ, כדי להבין שעצם קיומו של הדבר נובע מן החיות האלוקית המחיה אותו. ובהגהה מוסיף אדמו"ר הזקן נדבך: אף בעצם התנועה הנראית בבריאה, בדוגמת הילוך צבא השמיים, יש כדי לחבר את האדם לראיית הכוח האלוקי.
בהמשך התניא, לאחר ההגהה, נשאלת השאלה: "ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים". במלך בשר ודם דומה המשל לנמשל רק לכאורה: כשאדם מביט במלך, מיד הוא רואה שלפניו מלך, מזהה את מעלתו, ושכלו אומר לו שזהו מלך - ומיד פועל הדבר עליו יראה. אך בנמשל, מלך מלכי המלכים הקב"ה כיסה את עצמו בלבושים רבים, במסכים רבים ובריבוי דברים, עד שעל האדם להתבונן לבוש אחר לבוש אחר לבוש כדי להגיע להבנה שהמלך הוא המחיה כל דבר - וזה קשה הרבה יותר.
על כך משיב אדמו"ר הזקן שמצד העיקרון "הרי אין הפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש בלבושים רבים". במלך בשר ודם אין זה משנה אם רואים אותו בקיץ או בחורף, במעיל אחד או בחמישה מעילים, ואף כשהוא יושב בתוך מרכבתו המכוסה - עצם ראיית המלך אמורה לפעול יראה. ממילא, אף ריבוי הלבושים שבעולם אינו אמור למנוע את היראה.
[ידועה אותה אמרה על המלך שהיה ערום, ומרוב יראה והשתחוואה לא העז איש לומר זאת, עד שבאו הילדים והכריזו "המלך ערום". ואם במלך בשר ודם, ואף בעניינים שליליים, מגיעה היראה לדרגה כזו - יש ללמוד מכך עד היכן הדברים מגיעים].
אלא שבפועל ריבוי הלבושים אכן משפיע, וכיצד יגיע האדם להכרה אמיתית וליראת שמיים מתוך הסתכלות בעולם המלא מסכים? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "אלא העיקר הוא ההרגל". בשעת הלימוד קל לזכור את הדברים ולהתחבר אליהם, וכשיוצאים החוצה סמוך ללימוד עוד ניתן להיזכר בהם; אך שעה או שעתיים לאחר מכן הם נשכחים. לכן דרוש ההרגל.
"להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה" - על האדם להרגיל את מחשבתו ואת ידיעתו שיהיו קבועות במוחו, בליבו ובתודעתו תמיד, שכל מה שהוא רואה בעיניו אינו אלא לבוש חיצוני של המלך, שהתלבש בלבוש כזה או אחר, ושכל פרט המתרחש בעולם מתנהל בהנהגתו של הקב"ה בהשגחה פרטית.
[ואם תאמר: מדוע ברא בנו הקב"ה את היכולת להשכיח אותנו מכך? אכן כך רצונו, שנעמול על הדבר, כדי לייקר כל רגע ורגע של עבודה].
אין לשכוח שלא רק הנפש האלוקית נמצאת בשטח, לומדת תניא ומבקשת להסתכל נכון על הדברים; בד בבד פועלת הנפש הבהמית ומושכת כל העת לכיוון ההפוך. ואם לא יתמיד האדם בחיזוק הנפש האלוקית, תתגבר עליו הנפש הבהמית. אין כאן פטנטים ואין דרכים קלות ומהירות, אלא עבודה תמידית.
"ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם" - משירגיל אדם את מחשבתו באופן תמידי שכל הנראה לעיניו אינו אלא לבושים חיצוניים של המלך, יזכור תמיד את הפנימיות והחיות שבבריאה. ואז לא תסתיר עליו הבריאה את המלך, אלא אדרבה: הבריאה תגלה לו את המלך. זו עבודה שיש לעמול בה תמיד, במוחו ובליבו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף מי שאינו מכיר את המלך כלל, עצם ראיית שרים רבים ונכבדים המשתחווים לאיש אחד בחצר המלך מפילה עליו אימה ופחד; ובנמשל - ההתבוננות בהשתחוואת צבא השמיים, בהילוך השמש כלפי מערב בכל יום ("כחתן יוצא מחופתו"), אמורה לפעול יראת שמיים. עמדנו על השאלה שריבוי הלבושים שבבריאה מסתיר את המלך, ועל התשובה שמצד עצם היראה אין הפרש בין מלך ערום למלך הלבוש בלבושים רבים, ושהעיקר הוא ההרגל: להרגיל את המוח והלב לראות בכל אשר בעולם לבושים חיצוניים של המלך, ועל ידי זה לזכור תמיד את פנימיותם וחיותם.
בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ב.