בשיעור הקודם למדנו על המשל ממלך בשר ודם, שבכך מתבאר היחס שבין היהודי לבורא: בעיני השכל מבין היהודי שישנה חיות אלוקית המחיה, עושה ופועלת בכל; אך בעיני בשר אין הוא רואה דבר, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף.
נקדים את דברי הגמרא על הפסוק "ברכי נפשי את ה'": מה הנפש ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם. כלומר, העולם נמשל לגוף, והקב"ה - כנפש המחיה את הגוף.
במשל שהבאנו, היראה מן המלך בשר ודם היא יראה מנפשו של המלך, אלא שהאדם מגיע אליה על ידי שהוא רואה את גופו. כך גם בנמשל: הקב"ה ממלא את העולם, והעולם הוא כביכול הגוף - גוף גדול, החי והפועל.
כאשר האדם מתבונן ב"מה רבו מעשיך" וב"מה גדלו מעשיך" - בריבוי העצום של הפרטים שבדומם, בצומח, בחי ובמדבר, ובכולם יחד - עליו לשאול מה מפעיל את כולם, והתשובה: החיות האלוקית הפועלת בהם. על היהודי להגיע לרמת הסתכלות כזו, שבבואו להביט בעולם - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - יראה את הפעולה האלוקית שבכל רגע ורגע, ועצם ההסתכלות בשמים ובארץ תביא אותו לידי יראה. ומכאן הלשון "יראת שמים".
[מי שאומר בימינו שאין כאן בורא, אין זה אלא רדידות וחוסר הבנה בסיסית במערכות הפשוטות שבבריאה, שאין להן שום הסבר הגיוני מצד עצמן: חלקיקי האטום המסתובבים, וההרמוניה המושלמת שבכל פרט ופרט. כל המתבונן בהם יבין שאין כאן דבר טבעי והגיוני, אלא מוכרח שיהיה כאן כוח בלתי מוגבל המחבר ויוצר הרמוניה כה מושלמת. השאלה היחידה היא למי לייחס כוח זה - אם נקרא לו בורא ואם נקרא לו בשם אחר; אך לומר שאין כוח כזה כלל - אין זה אלא חוסר מחשבה].
ובהמשך הדברים יבאר אדמו"ר הזקן שכל יהודי מאמין, ואין דבר כזה יהודי שאינו מאמין: האמונה קיימת בו תמיד, ואין צריך אלא לגרד ולחשוף אותה.
ובלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן: "ואם כן ככה ממש יש לו לירא את השם" - ממש באותו אופן שבמשל המלך בשר ודם ורואה המלך, כך צריכה להיות יראת השמים של היהודי. וכיצד יגיע לכך? "על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם" - האדם מביט בפשטות בעולם, בגשמיות הבריאה, ומתוך כך מתחברת אצלו הראייה הגשמית אל ההסתכלות השכלית, "אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם" - האור האלוקי מלובש באותם דברים גשמיים עצמם ומחיה אותם בכל רגע ורגע.
הקב"ה יצר את העולם במכוון בצורה כזו, שתהיה בו המחשה לפעולותיו: הוא עשה פעולות שיהיו ניכרות בדברים גשמיים, וכשהאדם רואה את הדברים הגשמיים הללו שבהם נמצאות פעולותיו של הבורא, הם אמורים לעורר בו את ההכרה בהימצאות הבורא, וממילא לעורר בו יראת שמים.
בשורות הבאות יעמוד אדמו"ר הזקן על הקושי שבעבודה זו: האדם רואה את השולחן, ועליו להתבונן שישנה חיות אלוקית המהווה את השולחן, ואחר כך לחבר את ההתבוננות אל הראייה עצמה. במלך בשר ודם הדבר קל בהרבה - רואים את גופו ומבינים שיש כאן חיותו של מלך; אך בעולם הדבר מצריך עבודה רבה יותר.
בהגהה מוסיף אדמו"ר הזקן היבט נוסף שנטע הקב"ה בעולמנו, שנוכל לראות בו דבר מוחשי שיחבר אותנו להכרה במציאות הבורא ויעורר בנו יראת שמים: "וגם נראה בראיית העין" - שהאדם רואה בעיני בשר את צבא השמים "שהם בטלים לאורו יתברך בהשתחוואם כל יום כלפי מערב בשקיעתם".
יש כאן דבר מעניין שאנו רגילים בו יום יום: השמש שוקעת במערב, ולא זו בלבד, אלא שמרגע הזריחה כל כיוון הילוכה הוא מערבה. וכבר כתוב בספרים לפני מאות שנים, שגדולי החוקרים נלאו - ניסו והתייגעו - ולא הצליחו להבין את מהלך השמש כלפי מערב, שכן לפי כל החשבונות של הגלגלים שבהם תלויה השמש, היה צריך להיות הילוכה כלפי מזרח ולא כלפי מערב. חוכמה שלמה היא, וכל העוסקים בה לא הבינו כיצד ההילוך הפוך מן ההיגיון.
הגמרא מבארת זאת על הפסוק שאנו אומרים בכל יום בתפילה: "כמאמר רז"ל על פסוק וצבא השמים לך משתחוים". אף שכל אחד יודע בבירור ש"מלוא כל הארץ כבודו" והקב"ה נמצא בכל מקום ובכל פינה, מכל מקום כל אחת מארבע רוחות השמים מסמלת אחת מן הספירות הקדושות או אחד מענייניהן, וצד מערב הוא כנגד מלכותו של הבורא - ומכאן הלשון "שהשכינה במערב", ששגרת לשון זו מקורה בגמרא. ומכיוון ש"שכינה במערב", "ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול".
כדי לחדד את הדבר: בספר יהושע, כשנלחם יהושע בן נון באויביו וביקש שלא יבוא הלילה כדי שיוכל להמשיך במלחמתו, אמר "שמש בגבעון דום" - שתעצור השמש מהילוכה. ונשאלת השאלה: לכאורה היה צריך לומר "שמש בגבעון עמוד", ומהו "דום"? (בימינו, כשרוצים שאדם יעמוד במקומו אומרים לו "עמוד דום", ומקור הלשון הוא מכאן - אלא שאצל יהושע לא נאמר "עמוד" אלא "דום" בלבד).
מבארים המפרשים שהמילה "דום" היא מלשון דממה, שתיקה. השמש משבחת את הקב"ה בכל רגע ורגע ואומרת שירה, כמובא ב'פרק שירה'. ואין השמש גולם דומם: הרמב"ם כותב בתחילת ספרו שכל הגלגלים, ובהם השמש, בעלי חוכמה ושכל הם [שיש מלאך הממונה עליה], והיא אומרת שירה לבורא. אמירת השירה היא ההתבטלות שלה כלפי הבורא, והיא עצמה הגורמת להשתחוואתה. לפיכך, כשרצה יהושע לעצור את מהלך השמש, אמר לה "דום" - חדלי מאמירת השירה; ומשתפסיק לומר שירה, תעמוד ותחדל מהתקדמותה. אין צורך לומר לה "עמוד", די ב"דום" כדי שייפסק הילוכה.
נמצא שהשמש, וכן כל צבא השמים, בעצם הילוכם והתקדמותם מבטאים השתחוואה.
ועל כך מביא אדמו"ר הזקן משל: "והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל אעפ"כ כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימה ופחד" אדם הנכנס לחצר היכל המלך - לא להיכל עצמו אלא לחצרו - והמלך נמצא שם, אלא שהוא אינו מזהה אותו ואינו יודע מי הוא. הוא רואה אנשים רבים עומדים שם, נראים כאנשים מכובדים ושרים, ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד. עצם ראיית אקט זה, שכולם בהתבטלות כזו כלפי אותו איש, מפילה עליו באותו רגע יראה מאותו אדם - יראה מיידית.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הנמשל שבמשל המלך: כשם שהנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, ולפיכך על היהודי להגיע לראייה כזו שבהביטו בעיני בשר בשמים ובארץ ובכל צבאם יראה את אור האין סוף המלובש בהם ומחיה אותם, ומכאן תבוא יראת השמים. עוד למדנו את ההגהה שבצד: השתחוואת צבא השמים כלפי מערב בשקיעתם, שאין החוקרים יכולים לבארה על פי חשבון הגלגלים, ומקורה בכך ש'שכינה במערב' - כנגד מלכותו של הבורא; ומכאן גם ביאור "שמש בגבעון דום", שאמירת השירה של השמש היא ההתבטלות הגורמת להילוכה. ולסיום פתחנו במשל חצר המלך, שבו עצם ראיית השתחוואת השרים לאיש אחד מפילה יראה מיידית.
בחלק הבא נקרא את המשל בלשונו של אדמו"ר הזקן בפנים, ונעמוד על כך שהגעה לראייה זו אינה פשוטה ומצריכה עבודה.