אנו בפרק מ"ב בספר התניא, לקראת סיומו של הפרק, בעמוד האחרון שלו - דף ס"א (עמוד 121), בשורה הראשונה שלמעלה: "ועוד זאת יזכור". בשיעור הקודם למדנו כמה שורות, אך כאן מתחיל העניין עצמו; נפתח אפוא בחזרה קצרה על הנלמד עד כה, ומתוכה נמשיך.
פרק מ"ב עוסק בשאלה כיצד יכול כל אחד להגיע ליראת שמים. בפרק מ"א למדנו שיראת שמים היא הדבר הבסיסי ביותר בעבודת ה', ואדמו"ר הזקן קרא לה "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה". בפרק מ"ב מתחדש שכל אחד יכול להגיע אליה, ולא עוד אלא שהובאה לשון הגמרא שזהו דבר "זוטר" - דבר קטן וקל לכל אחד. וכפי שהתבאר כבר באריכות על פי ביאור התניא בדברי הגמרא: מכיוון שבנפשו של כל יהודי ישנה בחינת משה רבנו, וביחס למשה רבנו יראת שמים היא אכן דבר זוטר - הרי בכוחו של כל יהודי לעורר את בחינת משה רבנו שבתוכו, ובכוח זה להגיע ליראת שמים.
ישנן התבוננויות שונות שבהן על היהודי להתבונן כדי לחזק בקרבו את יראת השמים. אחת הנקודות המרכזיות היא שהקב"ה מביט עליו בכל רגע ורגע, בוחן את מעשיו, בוחן כליותיו וליבו, רואה ושומע את כל הנעשה עמו - כל פרט ופרט נתון בהשגחה בכל רגע. מחשבה זו עצמה צריכה להביא את האדם ליראת שמים: כיוון שהקב"ה מביט ורואה כרגע את מעשיו, שומע כרגע את דיבוריו ויודע מה קורה עמו, עליו להתנהג בהתאם, ואין כאן הפקרות.
על כך הובאה לשון המשנה בפרקי אבות: "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". כשאדם מתבונן בכך, אומרת המשנה עצמה, "ואין אתה בא לידי עבירה" - התבוננות זו שומרת עליו מכישלונות ומעבירה על רצון ה'. ואף שהמשך המשנה, "וכל מעשיך בספר נכתבים", פועל אף הוא, כבר המילים הראשונות - "עין רואה ואוזן שומעת" - הן הנותנות בו את היראה.
וכלשון הגמרא בשם רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו כשאדם חושב שבשר ודם מסתכל עליו, הדבר מרתיע אותו והוא נמנע מן העבירה כדי שלא יראהו אדם. ואם בשר ודם מרתיע כך, על אחת כמה וכמה "עין רואה ואוזן שומעת" של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
בחלק הקודם עמדנו על שאלה: כיצד ניתן לומר כלפי הקב"ה "עין רואה ואוזן שומעת", והרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף? כיצד שייך להתבטא כלפיו בביטויים אנושיים כעין ואוזן? והתשובה הייתה, שאכן אין לו עין גשמית ואוזן גשמית, אך אין בכך כדי להקטין את ראייתו ואת שמיעתו. אדרבה, ראייתו ושמיעתו אינן מוגבלות כדרך שהעין והאוזן הגשמיות מוגבלות, אלא הן בלתי מוגבלות לאין ערוך יותר מעין גשמית ואוזן גשמית.
[בדורנו זימן הקב"ה מכשירים שונים, שבאמצעותם יכול האדם לקרב לשכלו כיצד ייתכן שמקצה העולם ועד קצהו, ברגע אחד, יש עין רואה ואוזן שומעת על כל פרט ופרט].
אותה שאלה בכיוון ההפוך: כשם שנשאלה השאלה כלפי הקב"ה, ניתן לשאול אותה כלפינו: כיצד נדרש מאיתנו, בני אדם, לעורר בעצמנו יראת שמים, בשעה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף? שהרי בדרך כלל האדם ירא מדבר מוחשי: הוא רואה דבר מוחשי, והדבר משפיע עליו ומרגש אותו. אך מדבר שאינו נראה, אלא שהאדם רק מבין בשכלו שכך הוא, קשה מאוד שהידיעה השכלית תשפיע עליו באותה עוצמה שבה משפיעה ראייה בעיניים גשמיות. הראייה נתפסת בדבר גשמי כלשהו, והוא המרחיב ומחבר את האדם אל השכל העומד מאחוריו; ואילו דבר שאין בו תפיסה כלל רחוק מתודעתו.
השאלה אפוא אינה כלפי הבורא אלא כלפינו: מוכרח שיהיה עניין גשמי כלשהו שיסייע לנו להגיע ליראת שמים. אין הכוונה, חלילה, לעשות את הקב"ה פיזי - אין לו גוף ואין לו דמות הגוף - אך עם זאת צריכה להיות לנו נגיעה כלשהי לעניין, שהעין הגשמית תראה והדבר יפעל בנו יראת שמים. מהו אותו דבר?
אדמו"ר הזקן אינו שואל את השאלה במפורש בדרך של שאלה ותשובה, אלא ניגש מיד לביאור - אך ביאור זה בא בעצם לענות על שאלה זו.
וזו לשון התניא: "ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו" - דבר נוסף על היהודי לזכור: כשאדם ירא ממלך בשר ודם, בעיניו הוא רואה את גופו הגשמי של המלך, אך ממה באמת הוא ירא? לא מידיו, לא מרגליו ולא מגופו. שהרי אם יעמוד לצידו אדם רגיל הנראה בדיוק כמותו, באותם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לא יפעל בו הדבר מאומה. אין היראה מפני שהמלך גדול או חזק, אלא מפני האישיות המיוחדת העומדת מאחורי הגוף הנראה לעיניו. נמצא שעיקר היראה אינו מגופו של המלך אלא מנפשו.
והוכחה לדבר: "שהרי כשישן אין שום יראה ממנו" כלל. גופו של המלך הוא אותו גוף בשעה שהוא ער ובשעה שהוא ישן, ואף על פי כן בשעת שינתו אין בו אותו תוקף ואין ממנו אותה יראה שיש בשעה שהוא ער ומביט.
נשאלת אפוא השאלה: אם האדם ירא מנפשו ומאישיותו של המלך - וכי את נפשו ואת אישיותו הוא רואה? אותם הוא לא רואה בעין הגשמית אלא בעיני השכל: שכלו אומר לו שיש כאן מלך, יש כאן אישיות, יש כאן אדם מיוחד; ואילו העין הגשמית אינה מראה לו אלא את הגוף גשמי.
אלא שכאשר אדם מסתכל בגופו הגשמי של המלך, אין זה שהוא רואה גוף רגיל, ולאחר מכן מוסיף שכלו ואומר לו שיש כאן אישיות של מלך ולכן עליו לירא ממנו. אישיותו של המלך מחוברת לגופו בצורה כה חזקה ומיידית, עד שכאשר הוא רואה את גוף המלך - את אישיותו הוא רואה. אף שאת האישיות אין הוא רואה בעיניים גשמיות, והנראה לעין אינו אלא הגוף, הרי הגוף מחובר לפנימיותו ולאישיותו עד שאין מפרידים כלל בין ראיית השכל לראיית העין: מה שרואה בעינו מתחבר מיד למה שרואה בעיני שכלו, ומתוך כך יש לו ממנו יראה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה פנימיותו וחיותו אינה נראית לעיני בשר, רק בעיני השכל על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, ויודע שחיותו מלובש בתוכם" - פנימיותו וחיותו של המלך אינן נראות לעיני בשר, ואין רואים אותן אלא בעיני השכל. אך אין די בראיית השכל לבדה: אם יישב אדם בביתו ויבין בשכלו שיש מלך ושאישיותו כך וכך, בעוד שהמלך במקום אחד והוא במקום אחר ואינו רואה דבר - לא יפעל בו הדבר מאומה. מוכרח כאן חיבור של שני הדברים יחדיו - ראיית העיניים הגשמיות וראיית עיני השכל - וכששניהם באים כאחד, פועל הדבר באדם יראה. באותה שנייה שהוא רואה את גופו הגשמי של המלך, אומר לו שכלו: דע מה אתה רואה כאן, אין זה שק של בשר ועצמות, אלא חיותו של המלך מלובשת בו; ונמצא שבראיית גופו של המלך רואה הוא מיד את חיותו.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק מ"ב - שיראת שמים היא דבר זוטר לכל יהודי מכוח בחינת משה רבנו שבנפשו, ועל ההתבוננות ב"עין רואה ואוזן שומעת" השומרת מן העבירה. עמדנו על השאלה ההפוכה לזו שנשאלה בחלק הקודם: לא כיצד נאמר על הבורא "עין רואה ואוזן שומעת", אלא כיצד נדרש מאיתנו לירא מדבר שאינו מוחשי, בשעה שתחושותיו של האדם מושפעות ממה שעיניו רואות. הביאור נפתח במשל המלך: עיקר היראה אינה מגופו אלא מפנימיותו וחיותו - וראיה לכך מן המלך הישן, שאין ממנו יראה - ואף על פי כן אין הפנימיות נתפסת אלא בצירוף ראיית עיני בשר בגופו ובלבושיו, מתוך ידיעה שחיותו מלובשת בהם.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד נלמד מן המשל אל הנמשל בעבודת האדם.