בחלק הקודם עמדנו על שתי השאלות המתעוררות מן הביטוי "עין רואה ואוזן שומעת": האחת - כיצד ניתן לומר ביטוי כזה כלפי הקב"ה; והשנייה - כיצד יושפע האדם בפועל מן הידיעה שהבורא נמצא בכל רגע, משגיח ומביט, בשעה שאין הוא רואה אותו בעיניו. על השאלה הראשונה כבר השבנו: אפשר לומר עליו שהוא רואה ושומע, אלא שאין זה בהגבלות הקיימות בראייה ובשמיעה שלנו, ולמעלה מזה - ידיעתו היא מידיעת עצמו. כעת נעסוק בשאלה השנייה, הנוגעת למעשה.
כדי שהדברים ישפיעו על האדם בפועל ויעוררו בו יראת שמיים, נדרש לו דבר מוחשי. השאלה היא, אם כן, היכן נתן לנו הקב"ה את אותו דבר מוחשי, שממנו תתעורר יראת השמיים בפועל ממש.
טרם שנקרא בפנים, נקדים סיפור שמביא הרבי הקודם על רבי זושא מאניפולי. סיפור מוזר הוא, אך מאחר שהובא בכתב ולא נותר בגדר סוד, אפשר לספרו: רבי זושא סבל פעם מעצירות, וסבל גדול היה לו בכך. הוא חיפש דרך להשתחרר, וכידוע תחושת פחד משחררת את הגוף. יצא אפוא באמצע הלילה, הביט בכוכבים, והתבונן מתוך ראייתם בכוח האלוקי הנמצא בהם בכל רגע ומשפיע על מהלכם - ומי שמבין מעט בסדר מהלך הכוכבים יודע שדבר אדיר הוא. התבונן והתבונן, עד שהגיע לפחד כזה מאלוקות, שלא רק שהשתחרר, אלא בלשון הסיפור: "עד שזה יצא לו עם דם רב".
לכאורה יש לשאול: אם רבי זושא רצה להתבונן, היה יכול לשבת בחדרו ולהתבונן בכך שיש כוכבים ויש כוח אלוקי המשפיע בהם, ולעורר את אותו עניין עצמו. מדוע היה צריך לצאת החוצה ולראות את הכוכבים בגשמיות? מכאן למדים שכדי לפעול את ההתבוננות הפנימית יש צורך בראייה: הראייה הגשמית פועלת, מרחיבה ומחזקת את ההבנה הפנימית.
דוגמה פשוטה יותר: כשראובן מדבר עם שמעון - למי הוא מדבר? לא אל המצח ולא אל האף, אלא אל נפשו ואל אישיותו. ואף על פי כן, בשעת הדיבור מביט הוא דווקא בפניו ובעיניו, ולא רק מטעמי כבוד. הרי את הנפש עצמה אין הוא רואה; את שהוא רואה הם העיניים והגוף הגשמי - אלא שהגוף הגשמי משמש לו כמשקפת המראה לו את הנפש. אין זה שהוא רואה חתיכת בשר ומסיק מדעתו שמאחוריה מסתתרת נפש; בהבטה בפנים הוא רואה מיד את הנפש ואת האישיות, ואף לפני כל תגובה הוא רואה אם השני שמח או עצוב, מתוח או שלו. שכן "חכמת אדם תאיר פניו", והפנים מגלים את הפנימיות - ולפיכך מביט אדם בפני חברו ולא בעורפו ולא במקום אחר.
רואים מכאן שאין די בהתבוננות ברעיון מופשט, אלא נדרש דבר מוחשי. וזהו אותו עניין עצמו שהיה אצל רבי זושא: משרצה להתבונן במציאות הכוח האלוקי, יצא לראות את הכוכבים, וראיית הכוכבים פעלה להגדיל את ההתבוננות שהייתה מונחת באותה שעה.
על דרך זה מסביר אדמו"ר הזקן כיצד יכול האדם להגיע להכרה בבורא בכל רגע ורגע מתוך התבוננות בבריאה, שהרי הבריאה כולה היא ביטוי של הכוח האלוקי. אין מקום לטענה "איני רואה את הקב"ה" - הרי גם את נפש חברו אינו רואה, ואף על פי כן בהביטו בעיניו הוא מבין שהוא רואה את נפשו ומדבר אל נפשו. כך על האדם להגיע, בתרגול ובהתבוננות, למצב שבו יביט על העולם ויראה שהעולם הוא לבושו של הקב"ה, וממילא יראה אלוקות בכל עת. זהו הדבר המוחשי שנתן לנו הקב"ה כדי לקרב אותנו לכוחותיו, ובוודאי שנדרשות בזה התבוננות והתרגלות.
לשון אדמו"ר הזקן בפרק: "והנה כל אדם מישראל - יהיה מי שיהיה", כל יהודי - "כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום" - שייחד לעצמו בכל יום זמן ממושך - "איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש, מלא כל הארץ כבודו ממש" - שהקב"ה נמצא בכל פרט ומחיה כל פרט, ואף את השמיים והארץ הגשמיים. רואה האדם עלה נופל - יאמר לעצמו שזהו הכוח האלוקי הפועל ברגע זה. זו תרגולת שיש להתרגל אליה, לראות זאת בכל דבר ודבר בעולם.
[ראוי לדייק: אין אדמו"ר הזקן אומר לראות את העליונים, אלא להתבונן - שהקב"ה מלא את העליונים ואת התחתונים. תחילה ההתבוננות].
"וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור" - שהקב"ה נמצא בכל מקום, מביט על האדם ובוחן כל פרט בכל רגע.
"אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו" - ההתבוננות הממושכת בכל בוקר תועיל לו לכל היום כולו. כיצד? "כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה" - לאחר שהכניס למודעותו בבוקר את העניין בהרחבה, כשיתגבר עליו היצר באמצע היום ויתעורר בו רצון לראות או לשמוע דבר אסור, די לו ברגע אחד של היזכרות בכל מה שחשב באותה שעה גדולה, וההתבוננות הקלה תעמוד לו. ש"בכל עת ובכל שעה יסור מרע ויעשה טוב במחשבה דיבור ומעשה, שלא למרות ח"ו עיני כבודו אשר מלא כל הארץ" - בכל רגע ורגע יהיה בו הכוח לעמוד ביראת שמיים ולא לעבור על רצון השם, מתוך ידיעה שהבורא נמצא כאן ובוחן ומביט וסופר את צעדיו.
"וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כנ"ל" - כפי שלמדנו בפרק מ"א (דף נ"ז עמוד א' למטה), שאמר לתלמידיו "הלוואי ותהא עליכם מורא שמיים כמורא בשר ודם". שהרי מי שיודע שמצלמה נסתרת בוחנת את צעדיו בכל רגע, מיד מתנהג בהתאם; והאדם צריך לדעת שמופנית אליו מצלמה גלויה בכל רגע ורגע - זהו "עין רואה ואוזן שומעת".
וכאן חוזר אדמו"ר הזקן לפתיחת הפרק, לפסוק שבו פתח את עניין יראת שמיים - "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה": "וזהו שאמר הכתוב כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו" - לאיזו דרגת יראה יכול כל אדם להגיע? ליראה שתפעל עליו "ללכת בכל דרכיו", יראה השומרת עליו בקיום בפועל ממש - "שהיא יראה המביאה לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב, והיא יראה תתאה הנ"ל" - יראה בסיסית, שהאדם יהיה ירא חטא ולא ירצה להיכשל, מפני שהוא יודע שהמלך מביט עליו בכל רגע.
"ולגבי משה, דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלקית, מילתא זוטרתי היא" - היכן נמצא משה? אצל כל אחד ואחד, שכן משה רבנו נותן לכל יהודי את בחינת הדעת. ומהי הדעת? "שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחי' גילוי במחשבה ממש כידוע לי"ח". כפי שאמרנו לעיל, יראה תתאה - היראה הטבעית - מונחת בבינת הלב, והדעת היא המגלה אותה במחשבה בפועל.
ממשיך אדמו"ר הזקן ומתייחס לאותה שאלה עצמה, טענת האדם: "ריבונו של עולם, מתבונן אני בזה, אך מבקש אני לראות דבר מוחשי": "ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו" - ממה ירא אדם מפני המלך? מאישיותו ומגדלותו, ולא מידו ומרגלו. וההוכחה: "שהרי כשישן אין שום מורא ממנו" - בשעה שהמלך ישן אפשר לעבור לידו ואין ממנו מורא, ואילו כשהוא ער, מביט ובודק - יש מורא. ואם היה הפחד מגופו, הרי גופו עומד לפניו גם בשעת השינה. מכאן שהיראה היא מנפשו של המלך.
אלא שכאן מתעוררת אותה קושיה עצמה: וכי את נפש המלך הוא רואה? "והנה פנימיותו וחיותו אינה נראית לעיני בשר, רק בעיני השכל" - את פנימיותו של המלך אין רואים בעיניים גשמיות אלא בעיני השכל - "על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, שיודע שחיותו מלובש בתוכם" - האדם רואה את הגוף, והשכל אומר לו שבתוך גוף זה, בתוך העצמות והגידים והדם, מלובשת נפש; ומאותה נפש הוא ירא.
ומכאן קובע אדמו"ר הזקן שכך ממש הדבר אצל הקב"ה: "ואם כן ככה ממש יש לו ליראה את ה' על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם" - האדם מתבונן שהקב"ה מחיה בכל רגע ורגע את העולם כולו. את העולם - את אותו "גוף גשמי" - הוא רואה בעיניו, ויתבונן שבתוכו מלובשת הנפש, החיות האלוקית.
כמובן, תנאי יש כאן. אדם פרימיטיבי, כפרי שלא היה מעולם בעיר ואינו יודע כלל מהו מלך - אם יראה את המלך, יראה אדם עומד ולא ידע מי הוא, ואין הדבר משפיע עליו כלל, אף שהוא רואה את גופו. ואילו בעל שכל, המבין שיש כאן אישיות, מתפעל ממנה. הדבר עצמו נכון ביחס לעולם: המסתכל על העולם בעיניו של כפרי טוען "רואה אני עולם, ואני מבקש לראות את הקב"ה". אומר לו אדמו"ר הזקן: הבט על העולם מתוך התבוננות - התבונן שהקב"ה מחיה את העולם בכל רגע ורגע ונמצא כאן ברגע זה ממש, בכל פרט ופרט. וממילא, כשיביט על הבריאה, יראה בה בסופו של דבר את הנפש - את המציאות האלוקית המשגיחה בכל פרט, בכל רגע ובכל עניין, וזה יקל עליו לגלות את יראת השמיים.
ומי שאין בו מודעות ואין בו התבוננות - אין הדברים מובנים לו, ועליו נדרשות הבנה עמוקה יותר והתבוננות עמוקה יותר. אך המתבונן - יביט בגשם היורד ויאמר: איזו ברכה יורדת מן השמיים, ברכה אלוקית; יביט בשמש הזורחת בבוקר ויאמר: איזה כוח אלוקי. וכן בכל דבר ודבר, שהרי הוא משגיח על כל פרט ופרט. התבוננות זו בהחלט תסייע לו להגביר ולעורר את יראת השמיים.
זהו אפוא היסוד: האדם נצרך לפרט גשמי שיסייע לו, והקב"ה נתן לנו אמצעי המחשה שיביאו אותנו אל פנימיות העניין. יש המסתכלים על העולם כדבר מפריע ומעלים, אך הקב"ה לא נתן לנו את העולם כדבר מפריע, אלא עולם שכל תפקידו לעזור לנו, לגלות לנו ולקרב אותנו אל המציאות האלוקית.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על השאלה השנייה שעלתה מן הביטוי "עין רואה ואוזן שומעת": כיצד יושפע האדם בפועל מן ההשגחה שאינו רואה בעיניו. למדנו כי לעוררות פנימית נדרש דבר מוחשי - כמעשה רבי זושא שיצא לראות את הכוכבים, וכאדם המביט בפני חברו ורואה בהם את נפשו, שכן "חכמת אדם תאיר פניו". על פי זה מורה אדמו"ר הזקן להתבונן בכל יום שעה גדולה בכך שהקב"ה מלא את העליונים והתחתונים, צופה ומביט ובוחן, ואז תיקבע היראה בלב לכל היום כולו, ודי בהתבוננות קלה לעוררה - והיא יראה תתאה המביאה ל"סור מרע ועשה טוב", הנגלית על ידי בחינת הדעת שבנפש, המוציאה את מצפוני בינת הלב לגילוי במחשבה. לבסוף למדנו את משל המלך: עיקר היראה מפנימיותו ולא מגופו, ואף על פי כן היא נפעלת מראיית גופו ולבושיו - וכך ממש בהבטה בשמיים ובארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף מלובש בהם להחיותם.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ב.