בשורות הקודמות למדנו כי בינת הלב היא דרגה נצחית שאינה תלויה בזמן, והיא קיימת תמיד. משל למה הדבר דומה: לצור חלמיש שבכוחו להוציא ניצוץ אש. גם אם היה הצור טמון בתוך קרח במשך שנים ארוכות, אין בכך שינוי בטבעו ובאופיו, ובהקשה ראויה יוציא ממנו את הניצוץ, אף שהיה מוסתר שנים רבות.
כך גם בינת הלב הקיימת אצל כל יהודי ויהודי: נקודה פנימית זו אינה נזקקת אלא לדרך שתעורר אותה ותוציא אותה מן ההסתר.
על האדם "להביאה לבחינת מחשבה ממש שבמוח" - שהעניין יהיה אצלו במודעות גלויה ולא יישאר כפוטנציאל טמון בבינת הלב הפנימית, וזאת על ידי "להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש": להתבונן דקה, שתיים או שלוש בעניין הבורא המביט ומסתכל על כל אחד בכל רגע ורגע, כפי שאמר בתחילת פרק מ"א "הנה ה' נצב עליו ובוחן כליות ולב". התבוננות כזו נדרשת "עד שתצא פעולתה מהכוח אל הפועל ממש" - שהיראה הקיימת בפוטנציאל לא תישאר עניין פוטנציאלי, אלא תשפיע בפועל על הנהגתו.
במה תבוא ההשפעה על ההנהגה לידי ביטוי? "דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה מפני ה'" - תהיה לאדם יראת שמיים, מחמת שהקב"ה "הצופה ומביט ומאזין ומקשיב אל כל מעשהו ובוחן כליותיו ולבו". בכל רגע ורגע בוחן הקב"ה ומביט ומקשיב לכל פרט, לכל פעימה ולכל עניין, ובזה על האדם להתבונן: ברגע זה ממש מסתכל עליי המלך, שומע מה אני מדבר ורואה מה אני עושה - ומכאן מתעוררת יראת השמיים.
ועל כך מביא אדמו"ר הזקן "כמאמר רבותינו ז"ל: הסתכל בשלושה דברים כו'" ואין אתה בא לידי עבירה - "עין רואה ואוזן שומעת כו'" (פרקי אבות).
נמצא שעל האדם לדעת כי יראת שמיים קיימת אצלו בוודאות, ועליו להתייחס אליה כאל מטמון ודאי: כמו המחפש מטמון שהוא יודע בבירור שהוא מצוי ואינו מתייאש אף שטרם מצאו, כך אין להתייאש אף אם אינו מצליח לעורר את היראה. בסופו של דבר יגיע האדם למצב שיחשוב על העניין ויתבונן בו כפשוטו, במחשבה ממש ומשך זמן, והתבוננות זו תפעל שתתעורר אצלו יראה במחשבה, בדיבור ובמעשה - שהרי יש עין רואה ואוזן שומעת.
הקדמה לקטע הבא, אדמו"ר הזקן שואל שתי שאלות:
כיצד ניתן לומר על הקב"ה "עין רואה ואוזן שומעת"? מושגי עין ואוזן הם מושגים הקיימים באדם בשר ודם, ובקב"ה לא שייך לנקוט ביטויים אנושיים, שהרי אין לו דמות הגוף. זו שאלה בעצם העניין.
שאלה שנייה, והיא מציקה יותר: כאשר עומד מול האדם מלך גשמי והוא רואה אותו, המבט משפיע עליו והוא נמנע מעניינים אסורים. אך בקב"ה, שאין לו דמות הגוף ואין האדם רואה אותו, אין לפני האדם אלא התבוננות שכלית - והאם התבוננות שבשכל חזקה דיה כדי להשפיע עליו? לכאורה נדרש דבר מוחשי יותר שיפעל עליו. מהו אותו דבר מוחשי?
בשני עניינים אלו עוסק אדמו"ר הזקן מכאן וכמעט עד סוף הפרק.
ברמה העקרונית קיים הכלל "דיברה תורה כלשון בני אדם", שעל פיו נוקטים אנו בביטויים אנושיים כגון 'רחום וחנון'. אך כאן אין אדמו"ר הזקן מסתפק בכך שאין ברירה אלא להשתמש בביטויים אלו, אלא מבאר שדווקא בביטויים 'עין' ו'אוזן' יש דיוק, ואמירת חז"ל "עין רואה ואוזן שומעת" נכונה לגופה. מדוע?
שתי הקדמות להבנת העניין:
מי הוא הרואה: כשאומרים "עין רואה", אין הבשר הוא הרואה אלא הנפש היא הרואה באמצעות העין, וכן באוזן וכן הלאה. בעינו הגשמית של האדם יש מעלה אדירה - כוח הראייה - אך כל מעלה אנושית יש בה מוגבלות: הוא רואה דברים גשמיים בלבד ולא רוחניים, רק עד מרחק מסוים, רק לאור ולא בחושך, ויש מי שראייתו מוכשרת יותר ומי שפחות. אצל כל אדם קיימת המעלה שבדבר וקיימת המוגבלות שבדבר. ואילו אצל הקב"ה יש את המעלה של הראייה בלבד, בלא המוגבלות שבה - ודאי שהוא רואה, אלא שאין זו ראייה מוגבלת כשלנו אלא ראייה בלתי מוגבלת. וכך גם בשמיעה: השמיעה האנושית מוגבלת למרחק מסוים ולעוצמת קול מסוימת, ואילו בשמיעה האלוקית יש רק את המעלה ולא את החיסרון.
ראייה ושמיעה - לדבר שמחוץ לאדם: יתירה מזו, ראייה ושמיעה נדרשות רק לעצמים ולחפצים שמחוץ לאדם. דבר שמחוץ לו אינו שלו ואינו הוא עצמו, ולפיכך זקוק הוא לראותו או לשומעו כדי שיהיה במודעותו. אך כשמדובר בעצמו - אדם שיש לו גירוד קל באצבע הקטנה שברגלו אינו צריך לראות את הדבר כדי להרגיש בקיומו, שהרי זה הוא עצמו, ואת עצמו הוא יודע מתוך עצמו. ואף שיש לאדם חושים נוספים שבהם הוא חש את העולם (כגון חוש המישוש), הרי תחושתו את מה שעובר עליו עצמו אינה מגיעה מבחוץ ואינה נזקקת לחוש מסוים, אלא באה מבפנים.
ובלשון התניא: אדמו"ר הזקן מקדים את השאלה "וגם כי אין לו דמות הגוף" - אם אין לקב"ה דמות הגוף, כיצד ניתן להשתמש בביטויים 'עין' ו'אוזן'? ועל כך הוא עונה "הרי אדרבה, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האוזן" - ראיית העין ושמיעת האוזן שלנו הן ראייה ושמיעה שיש בהן גבול, ואילו אצלו הראייה והשמיעה הן "ביתר שאת", מפני שאין בהן המוגבלות שיש בנו.
וכיצד הדבר, בכל אופן? על כך מביא אדמו"ר הזקן משל "על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו" - אדם מרגיש מיד כל מה שעובר על אחד מאיבריו, "כמו קור או חום ואפילו חום שבציפורני רגליו על דרך משל אם נכווה באור" אם נכווה באש. והחידוש בציפורן: אף שהתחושה בה היא הנמוכה ביותר - ועובדה שאדם גוזר את ציפורניו ואינו מרגיש כאב - מכל מקום אם יונח עליה מקור חום, ירגיש בו מיד.
ולא זו בלבד, אלא "וכן מהותם ועצמותם" - האדם מרגיש לא רק את המתרחש באיבריו, אלא את האיברים עצמם. אף אם לא אירע לו דבר חיצוני המפריע למהלכם של רמ"ח איבריו, עצם קיומם של איבריו אינו טעון קבלת מידע מבחוץ, שהרי הם הוא עצמו והם חלק ממנו.
[ואף מי שנקטעה ידו, יש שממשיך לחוש כאילו ידו קיימת].
לסיכום: למדנו שבינת הלב היא נצחית ואינה תלויה בזמן, כצור חלמיש הטמון בקרח שאין בכך שינוי בטבעו, ועל האדם להוציאה מן הכוח אל הפועל על ידי מחשבה ממש והתבוננות משך זמן, עד שיהיה "סור מרע ועשה טוב" במחשבה, בדיבור ובמעשה מפני ה'. עמדנו על שתי השאלות שבביטוי "עין רואה ואוזן שומעת" כלפי הקב"ה, ופתחנו בביאור הראשונה: בקב"ה יש מעלת הראייה והשמיעה בלא מוגבלותן, ויותר מזה - ידיעת האדם את עצמו אינה באה מבחוץ אלא מבפנים, ומכאן המשל לכך ש"הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת", כאדם היודע ומרגיש בעצמו את מהות איבריו ואת כל הנעשה בהם.
בחלק הבא נעסוק בשאלה השנייה: מהו אותו דבר מוחשי שיפעל על האדם, כאשר אין הוא רואה את המלך בעיניו הגשמיות אלא מתבונן בשכלו.