עצרנו בפרק מ"ב בסופו של דף נ"ט עמוד ב' (עמוד 118), ולפני שנמשיך הלאה נסכם בקצרה את מהלך הפרק עד כה.
תמצית מהלך הפרק עד כה:
הפרק נפתח בדברי הגמרא על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" - שזהו כל מה שהקב"ה דורש מן האדם. על כך שואלת הגמרא: וכי יראת שמיים היא דבר זוטר, דבר קטן כל כך? ומשיבה, שאכן ביחס למשה רבנו יראת שמיים היא דבר זוטר.
על תשובה זו הקשה אדמו"ר הזקן: אמנם ביחס למשה רבנו זהו דבר זוטר, אך הפסוק אינו מדבר על משה רבנו אלא על כל אחד ואחד.
ומכאן תחילת הביאור: כל יהודי מקבל נתינת כוח מיוחדת ממשה רבנו. משה רבנו נקרא "רועה נאמן", משום שהוא מעניק לכל אחד ואחד את עניין הדעת באלוקות - היכולת להתחבר ולהיות בקשר פנימי עם הקב"ה, ושתהיה לאדם אכפתיות אמיתית לכל עניין שבקדושה. משום כך, ברגע שכל אחד מעורר בליבו את בחינת משה רבנו שבו, הוא רואה שיראת השמיים הנדרשת ממנו היא באמת דבר קל.
בקטע האחרון שלמדנו התבאר, שכדי לעורר התקשרות זו שמשה רבנו מעניק לכל יהודי, נדרשת לעיתים יגיעה, ובה שני אופנים:
יגיעת בשר - כאשר ישנן מניעות ועיכובים מחמת העוונות, המפריעים לאדם.
יגיעת נפש - אדם שאינו רגיל בהתבוננות, שההתבוננות עצמה מהווה עבורו מאמץ גדול.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ומכל מקום בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ואומץ גדול להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה" - אדם המתאמץ ומתייגע להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה וזמן ארוך, "בודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנ"ל".
ובאיזו יראה מדובר? כפי שידייק אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק - לכל הפחות יראה כזו שתפעל על האדם לקיים תורה ומצוות בפועל ממש. גם אם לא תהיה זו יראה ברמה רגשית גבוהה, לכל הפחות תפעל עליו שיהיה זהיר במחשבה, בדיבור ובמעשה בפועל ממש.
אדמו"ר הזקן ממשיך: "וכמו שאמרו רז"ל יגעתי ומצאתי תאמין". מאמר חז"ל זה מורכב משלושה חלקים: "לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין", "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין", ולבסוף "יגעתי ומצאתי - תאמין". כלומר, אדם המתייגע ומתאמץ, בוודאי יגיע וישיג את המטרה.
הרבי מדייק באחד המקומות, שהלשון אינה "יגעתי והשגתי" אלא דווקא "יגעתי ומצאתי". מהו הדיוק במילה "מצאתי"? מציאה היא בדרך כלל דבר שהאדם לא חשב עליו ולא תכנן אותו, והיא אינה עומדת בשום יחס למאמץ שהשקיע - שכן בעבור מציאה לא התאמץ כלל, ולא שייך לומר שאדם מתאמץ למצוא מציאות.
וכך גם כאן: אדם המתייגע ומתאמץ אינו מקבל בסופו של דבר רק כפי ערך השקעתו, שהרי אם היה מקבל רק בהתאם למה שהשקיע, לא היה ניתן לכנות זאת "מציאה" אלא תמורה יחסית להשקעה. על כך נאמר "יגעתי ומצאתי" - התוצאה שאליה יגיע היא באין ערוך גדולה מן ההשקעה, עד שראוי לקרוא לה מציאה. והכל תלוי ביגיעה.
עד כאן הובא מאמר חז"ל כללי, השייך לכל עניין שבקדושה. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן "כדכתיב", ומביא פסוק העוסק באופן ממוקד ביראת שמיים: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'".
הפסוק מורה להתייחס ליראת שמיים ככסף וכמטמון שהאדם מחפש מתוך ידיעה ודאית שהוא קיים אצלו. כשם שאדם היודע בבירור שבמגירה שבביתו מונח סכום כסף שהניח שם בעבר - אף שאינו רואה אותו כעת, ברור לו שהוא קיים, ולכן אינו מחפש שמא ימצא משהו, אלא מחפש דבר ודאי; ומשום כך, כשאינו מוצא אינו מתייאש, אלא ממשיך לחפש ולחפש.
כמשל לאדם שהשליך בעבר צ'ק גדול שקיבל לתוך ארגז גדול, לעת מצוא, והארגז מלא באלפי ניירות אחרים. הוא מוציא נייר אחר נייר, וכבר הוציא מאות ניירות ועדיין לא מצא. ככל שהוא מחפש יותר ואינו מוצא, אין הוא מתייאש ואינו מפסיק לחפש - שכן הוא יודע שהוא מתקרב אל היעד.
כך הוא בענייננו: יראת שמיים היא דבר הקיים אצל כל יהודי, שנולד עמה ובליבו היא מונחת, ואין עליו אלא לעורר אותה. לפיכך עליו לבקשה ככסף וכמטמון - דבר שמישהו הטמינו והוא קיים בוודאות, ורק יש להתאמץ ולגלותו.
וכך מפרש אדמו"ר הזקן את הנמשל: "פירוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתית הארץ שחופר אחריו ביגיעה עצומה" - הוא חופר ביגיעה עצומה ואינו מתייאש מן הקושי, משום שהוא יודע שאינו עמל על ריק. "כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל".
מינוח זה יחזור בהמשך הפרק כמה וכמה פעמים. 'בינת הלב' היא הנקודה הפנימית שבליבו של יהודי, שבה קיימת יראת שמיים. לכל אחד ואחד היא קיימת - אף למי שאינו שומר תורה ומצוות ואומר על עצמו שאין הוא ירא כלל ושאין הדבר מעניין אותו. ואם יתעורר יום אחד ויחליט שברצונו לעורר בליבו יראת שמיים, אף שעדיין לא הגיע לכך - יתאמץ ויראה שיגיע לכך, שכן היא קיימת אצל כל אחד.
ואם יאמר אדם: שמא ניתן לגלות אוצר זה רק בשבת, או רק בעשרת ימי תשובה, רק בשנים שבית המקדש היה קיים, רק בארץ ישראל או רק בבית הכנסת? על כך אומר אדמו"ר הזקן "שהיא בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן" - עוצמתה וודאות קיומה אינן תלויות בזמן, אין זה היום כן ומחר לא, אלא דבר עובדתי, אמיתי ונצחי.
ראוי לציין שאין מדובר בהכרח בהתעוררות היחידה שבנפש. אין צורך להגיע עד ליחידה שבנפש, אלא זוהי נקודת הארה שהאדם יכול לעורר בכוחותיו הגלויים, במאמץ נמוך יותר.
"והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל" - כפי שלמדנו בפרק י"ח, שהארה זו באה לנו בירושה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, וכפי שהוזכר בפרקים הקודמים בעניין ההארה והאהבה המסותרת הקיימת אצל כל אחד.
אלא שאף שההארה קיימת אצל כל אחד, אין היא פעילה. כאשר מגיע האדם לניסיון בפועל ממש - במחשבה, בדיבור ובמעשה, בראייה ובשמיעה של דברים האסורים - הרי אף שמי שיש בו יראת שמיים ירא מן המלך המביט עליו וצריך תמיד להתנהג בהתאם, לא תמיד הדבר עובד ולא תמיד הוא מצליח להתגבר. המאמץ הנדרש הוא, אפוא, להוציא את ההארה המסותרת אל הגילוי.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "רק שכדי שתבא לידי מעשה בבחינת יראת חטא להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה" - שלא תישאר יראה טבעית מסותרת בלבד, אלא תהיה יראת חטא שבפועל ממש לא ייכשל ולא יעבור על רצון ה', לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה - לשם כך "צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב", מאותה דרגה של בינת הלב שבה היא טבועה וטמונה, ולהביאה לידי גילוי.
בהמשך הפרק נעמוד על דיוק דבריו של אדמו"ר הזקן בעניין 'בינת הלב', ובאופן שבו פועלת היראה בפועל ממש.
לסיכום: בחלק זה סיכמנו את מהלך הפרק עד כה - קושיית הגמרא על "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" והתשובה שלגבי משה זוטר, וביאור אדמו"ר הזקן שכל יהודי מקבל ממשה רבנו, הרועה הנאמן, את הדעת וההתקשרות באלוקות, ושלעורר זאת נדרשת יגיעת בשר ויגיעת נפש. למדנו שהמתייגע בקושי ובחוזקה להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה בוודאי תגיע אליו היראה תתאה, לכל הפחות כזו הפועלת זהירות במחשבה בדיבור ובמעשה, על פי "יגעתי ומצאתי תאמין" - ודייקנו שדווקא "מצאתי", שהתוצאה היא באין ערוך גדולה מן ההשקעה. עוד ראינו את הפסוק "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" - כאדם החופר אחר אוצר ביגיעה עצומה ואינו מתייאש משום שהוא יודע בוודאות שהאוצר קיים, שכן יראת שמיים צפונה ומוסתרת בבינת הלב של כל אדם מישראל, בבחינה שלמעלה מהזמן, היא היראה הטבעית המסותרת שירשנו מאבותינו; אלא שכדי שתבוא לידי יראת חטא בפועל ממש, סור מרע במעשה בדיבור ובמחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב.