בחלק הקודם עסקנו בעניין הביטוש. כעת עלינו להוסיף: אין האדם צריך להמתין עד שיבוא אדם אחר ויבטש אותו, אלא עליו לבטש את עצמו.
כפי שלמדנו בהרחבה בפרק ל' "וכמו שכתוב לעיל בשם הזהר גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה" - גוף שאין אור הנשמה חודר בו, מבטשים אותו, כלומר מקטינים ומרככים אותו. הדבר דומה לבול עץ עבה שאין האש נתפסת בו מפני עוביו, וכדי שתיתפס בו האש יש לפצלו לקיסמים דקים. כך גם הגוף: כאשר הוא גס, מפונק ושקוע יתר על המידה בענייני העולם, אין הוא מבין כלל על מה מדברים עמו בעניין אלוקי, ויש לקצץ את כנפיו ולהוריד את גסותו.
כיצד נעשה הדבר? על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב. כשהאדם מבין את העניינים הלא טובים שעשה ומבין כמה ריחקו אותו מן האמת, נוצר בו זעזוע פנימי - וזעזוע זה הוא הביטוש. ומשהאדם מבטש את עצמו, נקל לו יותר להרגיש אלוקות. זוהי היגיעה הראשונה, הנקראת יגיעת הבשר.
בלי מפתח זה אי אפשר להתקדם, שכן על העוונות נאמר: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" - יש מסך מבדיל. אדם המבקש לראות את האור מבעד לחומה לא יראה דבר כל זמן שהחומה עומדת, ולא יועיל לו מאמץ. לפיכך יש להסיר תחילה את החומה, את אותם עניינים מפריעים, בהרהורי תשובה המבטשים את הגוף - ואז יוכל להתחבר אל האלוקות שבאותו מאמר, באותה שיחה ובאותו עניין שהוא לומד.
לאחר שהצליח האדם להוריד במקצת את המסכים, ומבעד לחרך שנפער בחומה מתחיל לחדור אור והוא מתחיל להרגיש משהו - עדיין עלולה ההרגשה לחמוק ממנו כרגע. לכן נדרשת יגיעה נוספת, "והשנית היא יגיעת הנפש שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה". אין די בהבזק רגעי - "קראתי, יפה, ממשיכים הלאה" - אלא יש להתייגע ולחשוב על העניין שעה גדולה רצופה.
אין הכוונה בהכרח לשעה של שישים דקות: לפעמים נדרשת "שעה" של מאתיים דקות, ולפעמים של חמש דקות או של שתי דקות, הכול לפי נפשו של כל אדם. העיקר הוא הריכוז בעניין: לא לעבור עליו ולהמשיך הלאה, אלא להתעכב עליו ולהעמיק בו.
ואין זה קל כלל. ינסה אדם ללמוד עניין ולהעמיק בו עשרים שניות, ומיד ירגיש אי נוחות וימתין לסיום. טבעו של האדם שהוא שוקע רק בדברים הנוגעים לו, ובדרך כלל בענייני הגשמיות והחומריות: בדבר הנוגע לו יכול הוא להיות שקוע עשר שעות, לחלום ולישון עליו ולא להצליח לצאת מזה. אך כשמדובר בדבר אלוקי, לאחר שניות ספורות הוא עובר לעניין אחר, וההעמקה בו היא יגיעה גדולה מאוד.
אף על פי כן, אין צורך להיות דווקא "איש אלוקים" כדי להגיע לכך. מסופר על חסידים רבים, אף בדורות האחרונים, שהיו מסוגלים לזה.
מסופר על החסיד רבי איצ'ה מתמיד, שהסתלק לפני כשבעים שנה: פעם אחת הגיע לביתו של אדם כשהוא עייף מאוד. בעל הבית ביקש לתת לו לאכול, והוא סירב ואמר שאינו רוצה לאכול אלא לנוח, שכן לא ישן כראוי שני לילות או שלושה. הראה לו בעל הבית את החדר, וקודם שנח עמד לקרוא קריאת שמע שעל המיטה. הוא הניח רגלו על הכיסא והחל להתבונן בקריאת שמע, וכשבא בעל הבית בבוקר להעירו מצא אותו עומד באותה תנוחה ועדיין באותו עניין. מתוך ריכוז המחשבה שכח כליל את עייפותו, את גופו ואת עצמו - אדם מעולם אחר.
וכן הסיפור שסיפר הרבי בקשר לניגון הידוע "אנעים זמירות": יהודי אחד נשאר במוצאי יום הכיפורים בבית הכנסת שקוע בהתבוננות. הלילה ירד, כולם הלכו לבתיהם, וכשבא השמש למחרת בבוקר מצא אותו עומד עדיין באותו עניין. הוא שכח לגמרי שצם את כל יום הכיפורים, מרוב שהיה שקוע.
אין אדמו"ר הזקן תובע מכל אדם להגיע לדרגה זו, אך מבוקשו הוא שלכל אדם תהיה שעה כזו - אם לא לשעות, לפחות לדקות; ובדורנו, אף דקה אחת.
"כי שיעור שעה זו אינה שווה בכל נפש" מצד אחד "יש נפש זכה בטבעה", נפש זכה "שמיד שמתבוננת בגדולת ה' יגיע אליה היראה ופחד ה'", משום שהיא מונחת בזה תמיד. ו"כמו שכתוב בשולחן ערוך ארח חיים סימן א'", שאדמו"ר הזקן מצטט כאן: "כשיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו" - מיד יגיע אליו היראה וכו'".
שתי המהדורות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן:
כידוע, אדמו"ר הזקן כתב את השולחן ערוך שלו במהדורה ראשונה, ולאחר מכן החל וכתב את הכול מחדש במהדורה שנייה, מפורטת ומורחבת יותר. לא זכינו שהמהדורה השנייה תגיע לידינו, חוץ מארבעת הסימנים הראשונים: מי שיפתח את שולחן ערוך אדמו"ר הזקן ימצא בתחילה סימנים א', ב', ג', ד', ולאחריהם שוב סימן א' - שכן ארבעת הסימנים הראשונים שבתחילה הם מן המהדורה השנייה, והם היחידים שהגיעו לידינו.
מעניין מאוד להשוות את ההלכה שצוטטה כאן בשתי המהדורות:
במהדורה הראשונה: "ישים אדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו", ומביא על כך פסוק, וממשיך - "מיד יגיע אליו היראה". אין כאן כל אפשרות אחרת.
במהדורה השנייה: מרחיב אדמו"ר הזקן ומדבר אל כל סוגי האנשים. לאחר "מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד", הוא מוסיף: "ואם לא יגיע אליו מיד, יעמיק הרבה בעניין זה עד שיגיע אליו" - כלומר יוסיף ויחשוב על כך עוד ועוד עד שיגיע. ואם גם לאחר שהעמיק ועוד העמיק לא הגיע, מוסיף עצה נוספת: "וגם ישוב בתשובה שלמה על כל עוונותיו, שהם המונעים מהגיע אליו היראה" - שכל זמן שיש בידו חבילה של עוונות, לא יגיע.
בתניא מביא אדמו"ר הזקן את שני העניינים גם יחד: תחילה את הרהורי התשובה על עוונותיו, ולאחר מכן את היגיעה להעמיק את דעתו.
לעומת הנפש הזכה, "ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה, ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשייה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלקות" - נפש שנחצבה מדרגות נמוכות יותר באלוקות, ואין להאשים את בעליה, זהו מצבו. לא יעלה בידה להתבונן ולהרגיש אלוקות בקלות, "כי אם בקושי ובחזקה", ובעבודה ומאמץ מרובים. וכך הדבר אף אם לא חטא מעולם ונשאר נקי וזך מתחילתו, שהרי נפשו באה ממקור נמוך. "ובפרט אם הוטמאה בחטאות נעורים - שהעוונות מבדילים כו [כמו שכתוב בספר חסידים סימן לה]'" שאז מתווספים העוונות המגדילים את הקושי, ומצבו ירוד עוד יותר.
"ומכל מקום בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה" - גם מי שנפשו ממקור נמוך וגם מי שיש בידו עוונות, יתאמץ ויתעקש: אף שקשה, אף שאין הדבר הולך, אף שהצליח להחזיק מעמד שתי שניות בלבד - יחזור וינסה עוד פעם ועוד פעם.
כיצד מתבוננים? ההתבוננות מתחילה בכך שהעניין נוגע לאדם, ועליו לגרום לאכפתיות זו. ככל שיסיר את העוונות המפריעים, יהיה עדין וזך יותר, וממילא כשילמד יחשוב על העניין ולא יסתפק בשמיעת משפט אחד ובהמשך הלאה. למשל, למדנו היום בפרק שישנה בחינת משה רבנו בכל דור ודור - יש להתעכב על כך ולחשוב על כך. ומתוך המחשבה מתעוררות שאלות: כיצד הדבר פועל? וככל שהוא מתבונן, מבקש הוא להרחיב, אוסף מידע נוסף ומעמיק עוד יותר. להתבונן בדבר פירושו לקחת את העניין ולהיכנס אליו בעומק, כדרך שאדם נכנס אל תוך עסק שלו.
גם ההתמדה היא עניין של הרגל ותרגול: בפעם הראשונה יצליח להחזיק מעמד עשרים שניות, בפעם השנייה עשרים ושתיים שניות, ולאט לאט יתרגל. וקודם לכן מוטל עליו לעבור את שלב יגיעת הבשר ולהסיר את ההפרעות הראשונות. שעת הכושר לכך היא זמן התפילה ולפניה, שבהם יש לאדם את ההשראה ואת הכלים, כמדובר על כך בתניא - אך למעשה הרשות נתונה בכל הזדמנות שתהיה.
אדם האומר "איני מסוגל" - יש להשיב לו: בשולחן ערוך סימן א' נקבע שכל אדם צריך להגיע ליראת שמיים, וזה מתאים לכל אחד ואחד. אין זאת "שיטה" המתאימה לזה ולא לזה: אחד יכול להתבונן שעה, אחד דקה ואחד בקושי פרק קצר, אך יראת שמיים, שהיא בלב, מחייבת כל אדם, וכדי להגיע אליה נדרשת התבוננות. כמה זמן להתבונן? הדבר תלוי בכל אחד. אך מכיוון שכל אחד חייב להגיע ליראת שמיים, בהכרח שכל אחד גם יכול להגיע אליה.
ראוי להדגיש: אין מדובר באיסוף ידע. אנו רגילים לשים את הדגש על עולם הבינה - לאסוף בינה וידע, עוד שיעור ועוד עניין - ואילו הדעת היא עניין אחר לגמרי: לא להוסיף ידיעה, אלא לקחת את מה שהאדם יודע כבר ולתקוע אותו בראשו שוב ושוב, עד שיתחבר אליו.
כפי שדיברנו בעבר: מה מועיל יותר - ללמוד מאמר אחד חמישים פעמים, או ללמוד חמישים מאמרים שונים? אם המבוקש הוא אסיפת ידע, ילמד חמישים מאמרים; אך אם המבוקש הוא שהדברים ייתקעו בו, צריך שיהיה לאדם אותו מאמר, ועליו הוא עומד וחוזר.
באותיות פשוטות: ייקח האדם קטע בתניא שדיבר אל לבו, ילמד אותו בינו לבין עצמו, יאמר כל מילה ויפרש אותה במילים שלו ויסביר לעצמו את העניין. סיים? מחר בבוקר ייקח את אותו קטע ויסביר אותו לעצמו שוב במילים שלו, ועוד פעם ועוד פעם - כמסמר שנתקע והולך ומעמיק - עד שיהפוך הדבר להיות אחד ממש עמו.
זהו ביאורו של הרבי הקודם באחד המקומות, לכוונת לשונו של אדמו"ר הזקן "שעה גדולה רצופה": לחזור על העניין עוד פעם ועוד פעם, בלי סוף, עד שיהיה חלק ממנו ולא יוכל להיפרד ממנו. ואין זה קל, שכן האדם אומר: "כבר אני יודע את זה, נתקדם הלאה".
נקודה נוספת: פעמים רבות אדם לומד דבר חדש ומתפעל מן החידוש - "איזה דבר מעניין". התפעלות זו טובה וברוכה, וברוך השם שהקדוש ברוך הוא עשה שיהיה בעולם דבר חדש, והיא גם המביאה אותו לרצות לחזור לדבר. אך כאן מדובר בנקודה אחרת: לא להתפעל מן היופי שבדבר, שהרי המתפעל מן היופי, כשילמד עמו למחרת את אותו עניין יאמר "אדוני, כבר אני יודע, נעבור לעניין אחר". כאן העבודה היא לחזור אל אותה נקודה עצמה עוד ועוד, עד שהאדם מתחיל להרגיש לא את השכל שבדבר אלא את האלוקות שבדבר, ומתחבר אליה.
לסיכום: בחלק זה למדנו על שתי היגיעות הנדרשות מן האדם: יגיעת הבשר - ביטוש הגוף על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, המסירים את המסך של העוונות המבדילים, כמשל בול העץ העבה שיש לפצלו כדי שתיתפס בו האש; ויגיעת הנפש - להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' "שעה גדולה רצופה". ראינו כי שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש: יש נפש זכה שמיד מגיעה אליה היראה, כלשון השולחן ערוך סימן א', ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה שאינה מגיעה לכך אלא בקושי ובחוזקה, באומץ וביגיעה רבה. עמדנו על תוספת המהדורה השנייה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן - "יעמיק הרבה בעניין זה" ו"ישוב בתשובה שלמה" - ועל דרך ההתבוננות למעשה: עבודת הדעת, החזרה על אותו עניין עד שייהפך לחלק מן האדם, וההתחברות אל האלוקות שבדבר ולא אל השכל שבו בלבד.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"ב.