בהמשך לדברינו ניגש לביאור העניין: מאמר חסידות שכותב רבי - שהוא, כלשון אדמו"ר הזקן כאן, ניצוץ מנשמת משה רבנו - מוריד אלוקות. ואין זה משנה אם הוא מוריד את האלוקות במשל, במילה פשוטה או בפסוק שהוא מביא; בכל אופן שבו נאמרים הדברים, האלוקות היא המתלבשת ב'קווים' שבחר.
משל למה הדבר דומה: החקיין מביא לפניך קווים ומבקש לרמז בהם לדברים מסוימים. מי שמבקש ידע בלבד - מושגים, כעין אנציקלופדיה - יכול לפתוח כל ספר, וילמד מושגים מעניינים. אך מי שמבקש להתחבר לאלוקות, עליו לקחת דווקא את הציור המקורי, שבו נמצא העניין עצמו. וזהו שאומר אדמו"ר הזקן, שבכל דור ודור נוטלים את הדברים מבפנים.
נקרא שוב את לשון אדמו"ר הזקן:
"ועוד זאת, יתר על כן, בכל דור ודור יורדים ניצוצין מנשמת משה רבנו עליו השלום ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש".
דווקא הצדיק, שהוא ניצוץ ממשה רבנו, נותן את האלוקות בתוך הדברים שהאדם מקבל ממנו, וממילא מתחבר הלומד לקב"ה בכל מילה ומילה שהוא לומד ממנו - בין שהיא מילה עמוקה ובין שהיא מילה פשוטה. לא המילים הן העיקר, אלא האלוקות הנמצאת בתוכן.
"כי העבודה שבלב היא לפי הדעת" ככל שתרבה הדעת, כן תגדל ההתחברות, והלב יהיה בהתעוררות יתרה וימשך אחר העניין יותר. אם נדרשת מן האדם יראת שמיים - שהיא יראה שבלב - הדרך אליה היא הדעת: ככל שתהיה דעת רבה יותר, כן יהיה הדבר בלב. "וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה". הפסוק עצמו קובע אפוא, שהמבקש לעבוד את השם בלב שלם, מוכרח שיקדם לכך "דע את אלוקי אביך".
ומהי דעת? אין הכוונה לידע ולמידע, שהם עניינן של חכמה ובינה, אלא דעת מלשון התחברות. דוגמה לכך: אדם אינו זקוק לכך שיודיעו לו את שמו, שהרי הוא יודע אותו; אין זה מידע חיצוני, אלא מהותו ממש, חלק ממנו.
אדמו"ר הזקן מוסיף כמאמר מוסגר את שנאמר לעתיד לבוא: "ולעתיד הוא אומר ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי וגו'" - לעתיד לבוא תהיה האלוקות בגלוי ותשתפך בראש חוצות. ואין בכך סיבה להמתין; אדרבה, דווקא עתה, במצב הנוכחי ובחושך שבו אנו נמצאים, עלינו להעיר את עצמנו - וזאת על ידי התחברות לחכמי הדור, עיני העדה, ולדעת שהם מלמדים אותנו. על ידיהם אפשר להשיג את האלוקות, ובלעדי זה אין דרך אחרת.
מיד מדגיש אדמו"ר הזקן: "אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים" - אין הדעת נמדדת בכך שהאדם למד עוד שורה ועוד מילה וצבר ידע. גם מי שיודע הרבה, אין בידיעה זו כשלעצמה כדי לפעול את הפעולה, "אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה'". כלומר, כשאדם מתבונן בעניינים אלו של פנימיות התורה ושל גדולת השם, שאותם מעניקים לו חכמי הדור שהניצוץ ממשה רבנו מתלבש בהם, עליו להעמיק את דעתו בהם.
ומה נקרא להעמיק? "ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו".
משל למסמר: כל זמן שהוא מוחזק ביד, יכול הוא לזוז לכל כיוון וניתן להניחו כאן או כאן; אך משתקעו בחוזק בתוך העץ עד הסוף, הרי הוא תקוע. כך על האדם לתקוע את מחשבתו בעניינים שבהם הוא מתבונן, עד שיהיה תקוע בהם והם יהיו חלק ממנו.
בדבר גשמי שהאדם רואה בעיני בשר, קל שתהיה מחשבתו תקועה בו: הוא רואה לפניו את המאכל שהוא חפץ לאכול, ומחשבתו דבוקה בו בחוזק; ויש מי שמחשבתו נתקעת בדמות של מאה אלף דולר - כל אחד והדוגמה שלו. ואף כשאין הדבר לעיניו ממש, כגון בהיותו בדרכו הביתה אל הסעודה, מחשבתו כבר תקועה בה. אך ברוחניות הדבר קשה עד מאוד: אם אין זו אלא ידיעה, הרי ברגע אחד הוא חושב על העניין, וברגע שלאחריו מחשבתו נתונה לדבר אחר והסיח דעתו לגמרי מן העניין הקודם. לפיכך אומר אדמו"ר הזקן, שאם רצונו של אדם שהעניין האלוקי יהיה חי אצלו, עליו לתקוע אותו בתוך מוחו.
"כנודע שדעת הוא לשון התקשרות" - וכפי שהדגשנו כמה פעמים, אין 'דעת' לשון ידיעה ומידע, אלא מילה נרדפת להתקשרות: כשאדם מקושר לדבר, זו היא הדעת שלו בדבר. וההוכחה הפשוטה והברורה לכך: "כמו והאדם ידע וגו'" "והאדם ידע את חוה" - שהתחבר עימה. ידיעה יכולה להיות חיצונית - יודע, ולאחר חמש דקות שוכח משום שעבר לעניין אחר; אך התקשרות פנימית, שהאדם תוקע בה את מחשבתו בחוזק, היא הפועלת בו את הפעולה.
וכיצד אפשר להגיע לכך?
לכאורה אין הדבר שייך כלל: אדם גשמי אינו מסוגל לתקוע את מחשבתו בדבר אלוקי. במאכל הוא יכול, שהמאכל גשמי והאדם גשמי; במאה אלף דולר הוא יכול, שאף הם גשמיים; אך כשמדובר באלוקות, האם מציאותי הוא שאדם המונח בעניינים גשמיים יתקע בה את מחשבתו? [ואף אם יאמר אדם שהוא עצמו רוחני ובכוחו לתקוע את מחשבתו בדבר רחוק ומופשט כ'אין סוף' - אין זה רוחני אלא דמיוני].
על כך אומר אדמו"ר הזקן, וכפי שפתח את הפרק: "וכח זה ומיה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבנו עליו השלום" - כל יהודי יכול להגיע לכך, מכיוון שיש משה רבנו, ה'רעיא מהימנא', ומשה רבנו שבכל דור נותן את הכוחות לכל אחד ואחד.
קשר זה אינו תלוי ברצונו של האדם: בין שירצה ובין שלא ירצה, כך היא הנשמה. הבחירה נוגעת רק לשאלה אם לגלות זאת ולעשות עם זה דבר, אם לעורר את הקשר או להשאירו לתפילת נעילה של יום הכיפורים. אף באותם רגעים של התעוררות עצומה, שבהם חש אדם לפתע את האלוקות - גם זה בא ממשה רבנו, אלא שאז הסיר מעליו את הקליפות המסתירות ונתגלה הקשר הקיים. והמבקש לגלות את הקשר ביום רביעי פשוט באמצע השנה, בלא שום הכנות - עליו לעבוד על כך, ואז יפעל זאת. היכולת קיימת תמיד, והערוץ ממשה רבנו פתוח; הדבר תלוי באדם עצמו, שאם יכוון אף הוא את עצמו, יוכל לראות שהוא מקבל כוחות ממשה רבנו.
וכיצד מתחברים אליו? כאמור לעיל: על ידי לימוד העניין וההתעמקות בו - התעמקות בציור האמיתי ולא ב'קווים' בלבד, בדברי משה רבנו שהכניס בהם אלוקות, ובכך מתחבר האדם אל העניין.
"רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף" אילו הייתה הנפש מופשטת מן הגוף, היה הדבר קל: אין לה הפרעות, היא רוצה והיא מקושרת, ואינה זקוקה אלא למיקוד - להסתכל על משה רבנו, וזה פועל את העניין. אך לאחר שנתלבשה הנפש בגוף, הגוף מפריע בכל צעד ושעל: משיבקש האדם לעורר מעט, מציג הגוף לפניו אלף ואחד דברים גשמיים אחרים שיפתו אותו וימשכוהו, עד שישכיח ממנו לגמרי את העניין האלוקי שלשמו התחיל ללמוד. אדם לומד שורה, ולפתע נמצא במקום אחר לגמרי, שכן לגוף תפקיד אחד: להציב מכשולים בכל עת.
לפיכך "צריכה ליגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת" - מאמץ פיזי ונפשי ממושך ממש. בקלות אין שום דבר נעשה, שכן בקלות דווקא הגוף עובד היטב לכיוונים אחרים; והרוצה שהנפש תגבר, נדרשת לו יגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת.
אדמו"ר הזקן מונה כמה נקודות שעליהן יש לשים את הדגש ביגיעה. הראשונה שבהן: "האחת היא יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש ". הגוף, המפריע ומבלבל את המוח, צריך לקבל מזמן לזמן 'ביטוש' והכנעה, ומשמבטשים אותו מעט - הוא מפריע פחות. וכפי שלמדנו בהרחבה על עניין הביטוש בפרק ל'.
וראוי שהאדם יבטש את גופו בעצמו ולא ימתין שאחר יעשה זאת עבורו, שכן כשאחר עושה זאת הדבר כואב יותר, משום שאין אנו שמים לב. אדמו"ר הזקן כותב באיגרת הקודש, שכאשר אדם מקבל 'ביטוש' ממישהו אחר, עליו לעצור לרגע ולדעת שאין זה אותו אדם, אלא הקב"ה שלח לו כרגע ביטוש. ואנו בדרך כלל, כשמקבלים ביטוש מאדם אחר, שמים לב אל הדבר השולי - "למה עשית?", "למה אמרת?" - ואין שמים לב שאין הוא אלא שליח מן הקב"ה באותה שעה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שבכל דור ודור יורדים ניצוצין מנשמת משה רבנו ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור, עיני העדה, ועל ידיהם מקבל האדם את האלוקות בתוך הדברים שהוא לומד מהם - בין במילה עמוקה ובין במילה פשוטה. עמדנו על כך שהעבודה שבלב היא לפי הדעת, ושעיקר הדעת אינה הידיעה לבדה אלא העמקת הדעת בגדולת השם ותקיעת המחשבה בו בחוזק, כמסמר התקוע בעץ, עד שתהא המחשבה מקושרת בה' כדרך שהיא מקושרת בדבר גשמי הנראה בעיני בשר. ראינו שהכוח לקשר את הדעת בה' נמצא בכל נפש מבית ישראל מכוח יניקתה משורש נשמת משה רבנו, ושלאחר התלבשות הנפש בגוף נדרשת לכך יגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת - ובראשה יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך לאור הנפש, עד כדי כך שאף ביטוש הבא מאדם אחר הוא שליחות מן הקב"ה.
בחלק הבא נמשיך בשאר סוגי היגיעה שמונה אדמו"ר הזקן בפרק זה.