אדמו"ר הזקן ממשיך בשתי השורות שבאותיות הגבוהות, ובהן מתבאר עניינו של משה רבנו. משה רבנו משפיע לכל מי שרוצה לקבל, והוא נותן לכולם. ומה בדבר אותם שאינם מחוברים אליו?
מי שאינו מחובר באופן ישיר - עבודת השם קשה לו יותר, ואין בכך ספק.
ואף על פי כן, כבר בפרק ב' של התניא נתבאר שאין יהודי שאינו מחובר כלל; אלא שיש שהחיבור נסתר, ובידו של האדם לפתוח את הצינורות. כאן מדובר במי שרוצה לינוק ממשה רבנו בגלוי - והוא יונק ומקבל בהרחבה.
נשמת משה רבנו "המושרשת בדעת העליון שביו"ד ספירות דאצילות" - בעולם האצילות, העולם העליון ביותר, שיש בו עשר ספירות, ושורש נשמתו הוא בספירת הדעת שבהן. ספירות אלו "המיוחדות במאצילן ברוך הוא" - מיוחדות עם הבורא באופן הנפלא והגבוה ביותר, "שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'".
לא נאריך בעניין זה, שלא לסטות מנקודתו המרכזית של הפרק, אך נעמוד עליו בקצרה - מושג שכבר הוזכר בתחילת התניא: אצל בני אדם הכול מורכב מפרטים, וניתן לחלק ולהרכיב. כשאדם יודע שיש כאן שולחן, הרי לפנינו שלושה דברים שהתחברו: האדם, השולחן, וכוח השכל והידיעה המחבר ביניהם - שלושה עניינים שאפשר להפריד ביניהם ואפשר לחבר ביניהם.
אך הבורא אחד, ואינו מורכב חלילה מחלקים ומפרטים, וכולו אחד בכל ענייניו. כשהבורא יודע דבר, אין זה שיש את הבורא, ולאחר מכן את ידיעתו, ולאחר מכן את הדבר הידוע - אלא הוא היודע, הוא המדע והוא הידוע, כלשון הרמב"ם.
נמצא, שאם נשמת משה רבנו מושרשת בספירת הדעת שבעולם האצילות, שכולו גילוי אלוקות ואין בו חלוקה - הרי שמשה רבנו מושרש בבורא עצמו.
ומכאן לענייננו: מכיוון שאצל משה רבנו האלוקות בגילוי, שהרי נשמתו ממקום אחר, דרכו יכולים כל ישראל להתחבר לאלוקות, ואין דרך לעשות זאת בלעדיו. כך קבע הקב"ה: הנבראים מוגבלים, ואין הגבול יכול להתחבר לבלי גבול. אצל משה רבנו יש חיבור מלא של הגבול והבלי גבול, והוא נותן חיבור זה לכל אחד ואחד.
ומדובר כאן במשה רבנו שהיה בגוף גשמי, זה שנתן תורה וירד מהר סיני, משה רבנו הידוע שעליו לומדים בחומש - שהוא הממשיך עד היום הזה לכל יהודי ויהודי את הידיעה וההכרה, דעת אלוקות.
מוסיף אדמו"ר הזקן "ועוד זאת": אין ההתחברות למשה רבנו מתמצית בידיעה שהיה משה רבנו לפני שלושת אלפים שנה והשפעתו נמשכת עד היום, שכן כוחותיו נצחיים. "יתר על כן:" רצונו של הקב"ה שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל להתחבר למשה רבנו באופן ישיר וגלוי יותר, שהרי הראייה, ההרגשה והקרבה - כשהן בגילוי, עד שאפשר לראות, למשש ולדעת במי מדובר - פועלות הרבה יותר.
לפיכך יורדת השפעת משה רבנו באופן חזק יותר: "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבנו ע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה". אין זו הארה בלבד העוברת לכל אחד ואחד מישראל מאז ועד עולם, אלא ניצוץ ממש.
ומה בין הארה לניצוץ? מדורה גדולה מאירה, ובאורה אפשר ליהנות - אך לא ניתן על ידי ה'הארה' ליצור מדורה נוספת. ואילו הניצוץ הוא חלק מן האש עצמה, חתיכה מן הלהבה, ובו יש את היכולת להדליק מדורה נוספת - שכן הוא הדבר עצמו.
ויש כאן דיוק מעניין: אדמו"ר הזקן כותב שהניצוצות מתלבשים "בגוף ונפש", ולא "בנפש ובגוף" כסדר המתבקש. והטעם: שלא נאמר שעיקר עניינו של משה רבנו הוא הנפש בלבד, והגוף אינו אלא החלק הטכני. דע לך, שהתלבשות הניצוץ בגוף היא באותה עוצמה, אף ללא קשר לענייניו הנפשיים. לכן מקדים את הגוף לנפש - להדגיש שהדבר קיים גם מצד הגוף וגם מצד הנפש.
מכאן נהגו חסידים, כשהיו באים אל הרבי, פשוט להביט. אף מי שלא שמע דבר ולא הבין דבר - ההסתכלות עצמה פעלה בו, שכן בגופם הגשמי של חכמי הדור, עיני העדה, יש ניצוץ ממשה רבנו, ובנפשם ודאי שכן.
ומה עושים אותם חכמי הדור, עיני העדה? "ללמד דעת את העם ולידע את גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש" - בני אותו דור לומדים מהם דעת.
שני אופנים בפעולת הצדיקים על הדור:
יש צדיקים שאופן פעולתם על המקושרים אליהם הוא עצם הדבר שיבואו ויביטו בהם. מסופר במשך הדורות על גדולי ישראל רבים, שעצם בואו של החסיד והבטתו ברבי פעלה בו יראת שמיים ונתנה לו צידה לדרך למשך זמן ארוך.
ויש צדיקים שפעולתם היא בכך שהם נותנים דבר מה למקושר אליהם, ובכלל זה בכך שהם מלמדים אותו תורה. אלא שכשהם מלמדים תורה, אין הנמסר בה רעיון יפה בלבד, אלא האלוקות שבתוכה, שאותה הלבישו בתוכן הנלמד. אדם שילמד את אותו סוג רעיון עצמו, לא ממנו ולא דרכו, לא יקבל את אותם עניינים.
למה הדבר דומה? נקדים: ידוע שהיו חסידים - לא אדמו"רים ולא רבותינו, אלא חסידים - בעלי שיעור קומה גבוה מאוד, שכתבו בעצמם מאמרי חסידות. ישנם ספרים מודפסים ובהם מאמרי חסידות עמוקים מאוד ודברים נפלאים ביותר שכתבו גדולי החסידים.
ואף על פי כן, לא נהגו חסידים ללמוד בספרים אלו. מי שרצה לעיין בעניין מסוים - עיין, אך לא היו יושבים ולומדים בהם. ספרים חשובים הם, וישנם בהם דברים נפלאים, אך כשביקש אדם ללמוד חסידות - למשל לפני התפילה, כשרצה להתחבר לתוכן של חסידות - היה נוטל ולומד מאמר חסידות של הרבי, אף שלעיתים באותו מאמר עצמו הדברים קלים ופשוטים יותר, ואילו בספר ההוא יש עומק רב.
ומדוע? אין זה חלילה משום חשש שמא הדברים אינם מדויקים ואינם אמיתיים. אמת לאמיתה הם, ואין ספק שכל מילה שם אמת, שהרי ינקו ממקור הקודש, מרבותינו.
צייר אמיתי, המבין במלאכת הציור, צייר דמות. המביט בציור מתחבר אל הדמות ומתפעל ממנה; הדמות הופכת חיה ממש.
ועתה יבוא אדם שאינו צייר ואינו מבין בציור, וייטול את אותו ציור ויעתיק אותו - חיקוי מדויק, כל הפרטים כולם. העמד את החיקוי מול המקור: בחיקוי אין נשמה. יש עיניים, יש אף, יש פה, הכול קיים - ואין זה אותו דבר. ומי שמבין מעט בציור יבחין מיד בין הציור לחיקוי.
וההבדל פשוט: המחקה עשה עיגול, ורצונו שהעיגול ירמז לעין - אך אין כאן עין, יש כאן עיגול. ואילו אצל הצייר האמיתי אין עיגול, יש עין; העין באה לידי ביטוי בעיגול, אך בעצם זו עין. וכן האף וכן הפה. זו גישה אחרת לגמרי: הצייר מכניס את הנשמה, את המהות, ומלביש אותה בקווים כאלה ואחרים - וכשאתה מביט בקווים אינך רואה קווים אלא את המהות. אצל המחקה, המביט רואה קווים; הוא מבין שכאן התכוון לרמז על העין וכאן על האף, מבין הוא את כוונתו - אך אינו רואה את הדמות, אלא את הקווים.
וזהו ההבדל: במאמר של הרבי מולבשת האלוקות עצמה בתוכן הנלמד, ואילו בזולתו - אף שהדברים אמת ונפלאים - אין בהם המהות עצמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שנשמת משה רבנו מושרשת בדעת העליון שביו"ד ספירות דאצילות, המיוחדות במאצילן ברוך הוא, "שהוא ודעתו אחד והוא המדע" - שאצל האדם היודע, הידיעה והדבר הידוע הם שלושה נפרדים, ואילו אצל הבורא הוא היודע והוא המדע והוא הידוע, ונמצא שמשה מושרש בבורא עצמו, ולכן דרכו דווקא מתחבר הגבול לבלי גבול. ראינו את תוספת "ועוד זאת": שבכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה - ניצוץ ולא הארה בלבד, שבכוחו להדליק מדורה נוספת - והדיוק "בגוף ונפש" דווקא, שהניצוץ קיים אף מצד הגוף, ומכאן נהגו חסידים לבוא אל הרבי פשוט להביט. ועמדנו על שני אופני פעולת הצדיקים: עצם ההסתכלות בהם, ולימוד התורה מהם - שבו מולבשת האלוקות בתוך הנלמד, כמשל הצייר האמיתי שבציורו יש עין ונשמה, לעומת המחקה שאצלו הכול מדויק אך אין שם אלא קווים.