בשיעור הקודם התחלנו את פרק מ"ב, הנמצא בדף נ"ט עמוד א' (עמוד 117), ולמדנו את השליש הראשון של העמוד. נחזור על הנושא ועל הרעיון, ונפתח את העניין מתחילתו.
פרק מ"ב נוטל את אחת הנקודות המרכזיות של פרק מ"א, ובא לבאר כיצד העניין יורד לידי מעשה בפועל. בחציו הראשון של פרק מ"א נתבאר באריכות שאחד הנושאים החשובים ביותר בעבודת השם, ולמעשה הוא זה שיוצר את עבודת השם, הוא יראת שמיים. אדמו"ר הזקן כינה אותה 'ראשית העבודה', 'עיקר העבודה' ו'שורש העבודה', והביא מן הזוהר ביטויים חריפים ביותר: שבלא יראה אין הקדושה שורה, ואין זו עבודת השם כלל.
עמדנו על דרגות שונות ביראה, והצד השווה שבכולן שהן נכללות תחת הכותרת הכללית 'יראה תתאה'. כשנגיע בעזרת השם לפרק מ"ג נלמד מהי 'יראה עילאה', אך כעת אנו עוסקים בדרגה הנמוכה יותר, יראה תתאה, שאף היא עניין בסיסי וחשוב ביותר בעבודת השם.
בפרק מ"ב בא אדמו"ר הזקן לבאר כיצד יראה זו חודרת בפועל אל נפשו של האדם. שהרי האדם מוגבל וידיעותיו מוגבלות, וגם אם הבנתו רחבה ועמוקה וכשרונותיו מרובים - נברא מוגבל הוא, ואילו הקב"ה בלתי מוגבל. כיצד יוכל הנברא המוגבל להכיר, להשיג ולהרגיש את האינסוף? והרי כדי שתהיה לו יראת שמיים נדרשת לו הכרה, השגה ותפיסה בבלי גבול. מה הוא הדבר המחבר ומקשר בין היהודי לבין הבלי גבול של הבורא?
בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן מהו הסיוע הנפלא שנתן הקב"ה ליהודי, המאפשר לו שבתוך הכרתו והשגתו תהיה לו תפיסה באינסוף הבורא, ומתוך כך יראת שמיים. הכותרת לכל זה היא משה רבנו: משה רבנו הוא המחבר בין היהודי לקב"ה.
אדמו"ר הזקן מבסס את העניין על דברי הגמרא בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". שואלת הגמרא: וכי יראת שמיים מילתא זוטרתא היא, דבר קטן וזוטר? ומשיבה: "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא". על כך מקשה אדמו"ר הזקן: לכאורה אין התשובה עונה על השאלה. השאלה הייתה האם יראת שמיים היא דבר זוטר אצל כל יהודי, והתשובה היא שאצל משה רבנו זהו דבר זוטר - ומה הקשר בין זה לזה?
אצל משה רבנו אכן היראה היא דבר פשוט, שכן הוא שרוי עם האלוקות תמיד, והדבר קל ופשוט אצלו. אלא שלאותו דבר עצמו, הנחשב 'זוטר' אצלו, אנו מתקשים להגיע אליו. והרי אין אנו באים כעת ללמוד את דרגתו של משה רבנו, אלא כיצד נוכל אנו להתחבר לאותו דבר גדול, שלגבי משה רבנו הוא זוטר.
וכאן, בשורה החמישית-שישית מתחילת הפרק, פותח קטע חדש: "אלא הענין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה" - בכל יהודי ויהודי, אפילו מי שהוא בדרגה הנמוכה ביותר, דרגת 'נפש' בלבד (מתוך נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה), ואפילו מי שנמצא במצב ירוד ונמוך - יש בו בחינה ממשה רבנו. משה רבנו נותן את עצמו לכל אחד ואחד מישראל.
"כי הוא משבעה רועים" דבר זה אינו נאמר על כל הצדיקים, אלא על שבעת הרועים, הם שבעת האושפיזין המוכרים לנו מחג הסוכות. ומדוע נקראים הם 'רועים'? הרועה נותן לצאן את מרעהו ואת מזונו, וכל חיותם וקיומם של הצאן תלויים בו, והוא מושיע את נפשם. כך שבעת הרועים: הקשר שלהם אל עם ישראל הוא קשר של רועה אל צאנו, וזאת ביחס לעם ישראל לדורותיו - אברהם, יצחק, יעקב, משה וכן הלאה, כולם נקראים 'שבעה רועים' עד היום הזה.
ומהו עניינם? "הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל שלכן נקראים בשם רועים". שבעת הרועים ממשיכים חיות לכל יהודי, שעבודת השם שלו תהיה בחיות, ולא עוד אלא שירגיש את האלוקות שבדבר, את האמת ואת האינסוף שבו. מהיכן יש לנברא הפשוט נגיעה בדברים אלוקיים? מפני שהוא מקבל משבעת הרועים את הכוח, את היכולת ואת העוצמה, שאף בעבודתו הקטנה תהיה חיות ותהיה אלוקות.
אף ששבעת הרועים כולם נמצאים בכל יהודי, באים אנו לייחד מתוכם את משה רבנו, שכן הוא הנותן את הדבר הייחודי, והוא שיחבר אותנו לעניין שפתחנו בו: כיצד יראת שמיים חודרת אל כל אחד ואחד. ובלשון אדמו"ר הזקן: "ומשה רבינו ע"ה הוא כללות כולם ונקרא רעיא מהימנא" - משה רבנו הוא הרועה הכולל את כולם. בלא מה שמשה רבנו נותן, גם במה שנותנים אברהם, יצחק ויעקב לא יהיה החיבור האמיתי; משה רבנו נותן את הדבר המרכזי והכללי ביותר מכל שבעת הרועים.
והיכן רואים שהוא כללות כולם? בכך שהוא היחיד מבין שבעת הרועים הנקרא בזוהר 'רעיא מהימנא', רועה נאמן. זהו שמו, וממילא זו מהותו באופן ייחודי.
ומהו הדבר שהוא ממשיך: "דהיינו שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל". 'דעת' אין פירושה ידיעה בלבד, אלא הכרה, הרגשה והתחברות לאלוקות: שיהודי ירגיש שהקב"ה עמו, שהוא שייך אליו, שהוא מחובר אליו ומרגיש אותו. זהו "לידע את השם", להתחבר אל השם - וזוהי ייחודיותו של משה רבנו.
אמנם לא אצל כל אחד תהיה התוצאה באותו אופן, ושלושה דברים קובעים בזה:
"כל אחד כפי השגת נשמתו" - כפי יכולת ההשגה של נשמתו: לאחד יש יכולת השגה גדולה יותר ולאחר פחות. וגם לגוף שאליו ירדה הנשמה יש חלק בכך: המוח והכלים הגופניים, הטרדות, הנתונים שקיבל מהוריו, ועוד אלף ואחד מרכיבים הקובעים מה תהיה השגתו.
"ושרשה למעלה" - מאיזה שורש באה נשמתו. הבא משורש עליון יותר, תהיה לו נגיעה, גישה והכרה גדולה יותר בעניין; והבא משורש תחתון יותר, יגיע לדרגה מסוימת בהתאם לכך.
"ויניקתה משרש נשמת משה רבינו ע"ה" - וזה העיקר. אין די בכך שיש לאדם נשמה גבוהה ונתונים טובים; הכול תלוי בשאלה עד כמה הוא מחובר למשה רבנו, שהוא הצינור שדרכו מקבלים את הדעת ואת ההתחברות לאלוקות. וככל שהנשמה יונקת יותר משורש נשמת משה רבנו, כך תגדל אצלו ההתחברות, ההכרה וההרגשה באלוקות.
הקב"ה מסר למשה רבנו, הרועה הנאמן, את הצאן - את עם ישראל - והטיל עליו להמשיך להם דעת באלוקות.
לסיכום: בפרק מ"ב בא אדמו"ר הזקן לבאר כיצד יראת שמיים, שהיא ראשית העבודה ושורשה, חודרת בפועל אל נפשו של האדם המוגבל, עד שתהיה לו תפיסה באינסוף הבורא. תשובת הגמרא "לגבי משה מילתא זוטרתא היא" מתבארת בכך שבכל נפש ונפש מישראל יש בחינה ממשה רבנו. שבעת הרועים ממשיכים חיות ואלוקות לכללות נשמות ישראל, ומשה רבנו הוא כללות כולם, 'רעיא מהימנא', הממשיך את בחינת הדעת - ההכרה, ההרגשה וההתחברות לאלוקות - לכללות ישראל, כל אחד כפי השגת נשמתו, כפי שורשה למעלה, וכפי מידת יניקתה משורש נשמת משה רבנו.
בחלק הבא נעסוק בשאלה: מדוע דווקא משה רבנו, ומה ייחודו מבין שבעת הרועים.