נפתח עתה בלימוד השורות הראשונות של פרק מ"ב. בפרק הקודם למדנו על הדרגות השונות שביראת שמיים, הנקראות כולן יחד 'יראה תתאה'. כעת נשאלת השאלה המעשית: כיצד יגיע האדם לכך? כיצד יעורר את הדבר בנפשו ויתחבר באמת לאכפתיות וליראת שמיים? מהיכן יבוא לו עניין זה? האדם מונח בתוך בועה של הבלי העולם, ופתאום הוא מחליט שהוא רוצה - מניין הדבר בא לו?
בפרק זה מגלה אדמו"ר הזקן עניין נפלא, מעשי וחשוב, שראוי שנדע לייקר ולהעריך את הדבר הנפלא שנמצא בידינו.
"והנה במה שנתבאר לייל בענין יראה תתאה יובן היטב מה שכתוב בגמרא על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך". מלשון הפסוק משמע ש"סך הכל" מבוקש מן היהודי דבר קל: שתהיה לו יראת שמיים. על כך שואלת הגמרא את השאלה המתעוררת מאליה: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?" - האם יראת שמיים היא דבר קטן, עד שניתן לומר עליה "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה"? הרי הגעה ליראת שמיים היא עניין גדול מאוד. ומשיבה הגמרא: "אין! [כן] לגבי משה מילתא זוטרתא היא וכו'" - אצל משה רבנו זהו דבר קטן.
לכאורה התשובה אינה מיישבת את השאלה אלא רק מעתיקה אותה: אילו היה כתוב בפסוק "ועתה משה מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" - ניחא, למשה רבנו זהו דבר קטן. אך בפסוק לא נאמר "ואתה משה" אלא "ועתה ישראל", והמדובר בכל יהודי ויהודי. וכלשון אדמו"ר הזקן: "דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא "שואל מעמך" כתיב" - הקב"ה מבקש ממך, מכל יהודי ויהודי, ולא ממשה רבנו.
אלא שהגמרא ידעה היטב את השאלה, והשיבה תשובה לעניין: לכל אחד ואחד יש בחינה של משה רבנו, וביחס לאותה בחינה שבו יראת שמיים היא באמת דבר קל. בלשון אדמו"ר הזקן: "אלא הענין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע"ה" - כל יהודי, יהיה מי שיהיה, מקבל ממשה רבנו עניין רוחני וכוחות אדירים שהוא שותל בליבו, והנציגות של משה רבנו נמצאת בלבו של כל אחד ואחד.
מדוע דווקא ממשה רבנו, והרי היו לאורך ההיסטוריה צדיקים רבים? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "כי הוא משבעה רועים". מכלל הצדיקים ישנם שבעה הנקראים 'שבעה רועים', והם גם שבעת האושפיזין המוכרים לנו מחג הסוכות: אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, ובזוהר מובאים בעניין זה נוספים (יוסף, שלמה). אין זה ענייננו כאן לפרט מיהם כל השבעה, ומכל מקום ברור שמשה רבנו הוא מן השבעה רועים.
מדוע נקראים 'רועים'? כרועה צאן המאכיל את צאנו, מנהיג אותו ומדריך אותו. ואין הם רועים לדורם בלבד, אלא רועים לכל הדורות, מאז ועד היום - קיימים ונצחיים.
ומדוע נדרשים שבעה רועים, ולא די ברועה אחד? משום שכל רועה מעניק עניין מסוים ותחום אחר. אין זה שלכל אחד עדר משלו - שבעתם רועים את העדר כולו, אלא שכל אחד ממשיך עניין אחר: כל יהודי מקבל עניין מסוים מאהרן הכהן, עניין מסוים מאברהם אבינו, וכן הלאה.
ממשיך אדמו"ר הזקן ומגדיר את עניינם של שבעת הרועים: "הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל". ראוי לדייק בו' החיבור שהוסיף כאן: לכאורה היה שומע האוזן יותר "הממשיכים חיות אלוקית לכללות נשמות ישראל", ואילו כאן חילק אדמו"ר הזקן את הדבר לשניים - חיות מצד אחד, ואלוקות מצד שני. [בספר שיעורים בספר התניא מובאת אמרה בשם חסידים, בקשר לסיפור הידוע שאדמו"ר הזקן ישב שבועות מספר על ו' אחת בתניא, אם להכניסה אם לאו, שהכוונה לו' זו של "חיות ואלוקות"; ובמקום אחר ראיתי שהמדובר בו' שבפרק מ"א, בלשון "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"].
חיות: האדם עובד את השם, מתפלל, לומד ועוזר ליהודי - שהדברים ייעשו בחיות, מתוך חיוניות. את החיות הזו מעניקים שבעת הרועים.
אלוקות: שלא יצמח מכך אגו ותחושת התנפחות, אלא שהאדם יצליח לעשות זאת ולהרגיש בתוך כך את התבטלותו לקב"ה. אף את הרגשת האלוקות והביטול לבורא שבעשייה מעניקים שבעת הרועים.
זהו פירוש השם 'רועים': העדר אינו יכול להתקיים בלא הרועה. כל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה - אף מי שאינו יודע כלל שהוא יהודי - הוא מעצם מציאותו אחד מן העדר של עם ישראל, והרועים הללו מעניקים לו חיות ואלוקות. הוא יכול להסתיר את הדבר ולהפריע לו, אך הדבר קיים בו בפועל; ואם יסיר את האבק, יגלה אילו כוחות אדירים יש לו מכל אחד ואחד משבעת הרועים.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ומשה רבינו ע"ה הוא כללות כולם" - מכל שבעת הרועים, משה רבנו הוא היחיד והמיוחד, שכן הוא כללותם של כל הרועים. לפיכך מצינו לגביו ביטויים שלא נאמרו על אף אחד מן הרועים האחרים:
"אין דור שאין בו כמשה" - ולא נאמר "אין דור שאין בו כאברהם" או כיצחק וכיעקב.
"משה שפיר קאמרת" - בגמרא מצינו שאחד התנאים פנה לחברו, שלא היה שמו משה, ומשששמע ממנו דבר תורה אמיתי ונכון כינה אותו "משה", כלומר: ראה בו את בחינת משה.
וכן ממשיך אדמו"ר הזקן: "ונקרא רעיא מהימנא" - הרועה הנאמן. אף שכולם שבעה רועים, אין אומרים 'רעיא מהימנא' אלא על משה רבנו בלבד.
כל אחד משבעת הרועים ממשיך עניין מסוים ומוגדר: אברהם אבינו הוא איש החסד, ועניינו אהבה ואהבת השם; יצחק - גבורה, וכן הלאה. משה רבנו, לעומתם, ממשיך עניין כללי, שבלעדיו אין למה שמעניקים ששת הרועים האחרים קיום ותוצאה. ומהו? "דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל".
מהי 'דעת'? אין הכוונה לידע. כפי שלמדנו כבר בפרק ג' בתניא, פירוש 'דעת' הוא התחברות לדבר, כלשון הפסוק "והאדם ידע את חוה" - 'ידע' מלשון חיבור והתקשרות. פסוק זה הוא פסוק מוכיח, שאי אפשר לפרשו אלא במשמעות של התחברות והתקשרות. כלומר: אדם יכול לעשות דברים טובים רבים ולדעת דברים הרבה, ועם כל זה אינו מחובר לדבר - אינו חש שהדבר שלו, שהדבר הוא "הוא". ואילו כאשר אדם חש את הדבר, הוא והדבר נעשים אחד.
יכול להיות יהודי שאינו יודע תורה הרבה, יודע פסוק אחד או שני פסוקים; אך את הפסוק האחד הזה הוא חי, חווה, מרגיש ומתרגש ממנו. ולעומתו יכול להיות אדם היודע את כל התנ"ך בעל פה, ישר והפוך, ואת כל הגמרות - אך הוא רק יודע, ועולמו שלו נמצא במקום אחר לגמרי. 'ידע' הוא דבר אחד, ו'דעת' הוא דבר אחר לגמרי.
הדעת, אם כן, היא ההפנמה. וזה תפקידה בסדר חכמה, בינה ודעת: החכמה והבינה הן ההברקה וההבנה, ולאחר שכבר יש לאדם הבנה מוחלטת, באה הדעת ולוקחת את ההבנה ומחברת את האדם אליה, עד שהדבר נעשה חלק ממנו. ואם לא חובר הדעת - לא תצמח מכל ההבנה שום תוצאה. כל מה שקיבל האדם מן הרועים האחרים הם דברים חשובים, אך את הדעת לדבר, את ההתחברות אליו ואת האכפתיות ממנו - זאת מעניק לו משה רבנו.
ויש לשאול: הרי בפועל הכל בא מאברהם אבינו, שהוא היה הראשון, דיבר עם כולם והכניס בהם את הדעת - וממילא הוא זיכה וחישב את כולם. הדבר נכון, ומצינו כעין זה במאמר הראשון של הרבי 'באתי לגני': בסדר הדורות אברהם הוא הראשון ומשה רבנו הוא השביעי, וכל מעלת השביעי היא בזה שהוא שביעי. מצד אחד "כל השביעין חביבין", ומצד שני - מי עשה אותו שביעי? אלמלא הראשון לא היה שביעי כלל, וכדי להגיע לשביעי צריך את הראשון. אכן הכל בא מן הראשון, וכבודו במקומו מונח, ראשון שבראשונים. אך בפועל ממש, כדי שתהיה לכל יהודי דעת במה שאברהם אבינו מעניק לו, הוא זקוק למשה רבנו; משה אינו מגרע דבר מכבודו של אברהם אבינו, אלא מעניק את העניין הכללי המחבר את כל העניינים כולם. לכן אין מייחסים למשה רבנו תיאור של פרט מסוים או של צבע מסוים כחסד או גבורה, אלא את ההתחברות הפנימית של האדם לכל העניין.
ונמצא: משה רבנו שהיה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, ממנו מקבל כל אחד ואחד; ובכל דור ודור יורדים ניצוצות של משה רבנו, כפי שנראה בהמשך. ומכיוון שכך, לכל יהודי יש היכולת להגיע גם ליראת שמיים: משעה שיש בו בחינת משה רבנו והוא מקבל ממנו, ולגבי משה רבנו הרי "מילתא זוטרתא היא" - ממילא גם לגביו הדבר מילתא זוטרתא. כל שעליו לעשות הוא לעורר ולהתחבר: שתהיה לו דעת למשה רבנו, יתחבר למשה ויקבל ממשה.
לסיכום: בחלק זה פתחנו את פרק מ"ב, העונה על השאלה מהיכן יבוא האדם לידי יראת שמיים. הגמרא שואלת "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?" ומשיבה "לגבי משה מילתא זוטרתא היא", ולכאורה "השואל מעמך כתיב" - מכל יהודי; אלא שבכל נפש מבית ישראל יש מבחינת משה רבנו. משה הוא משבעת הרועים הממשיכים חיות (חיוניות בעבודה) ואלוקות (ביטול לבורא) לכללות נשמות ישראל, והוא כללות כולם ונקרא 'רעיא מהימנא', משום שהוא ממשיך את בחינת ה'דעת' - ההתחברות וההפנמה, שבלעדיה אין תוצאה לכל מה שמעניקים שאר הרועים.
בחלק הבא נחזור על העניין ונמשיך הלאה בדברי אדמו"ר הזקן, בעזרת השם.