נחזור לענייננו - לצירופי האותיות. בשם בן ארבע אותיות קיימים עשרים וארבעה צירופים. כך למשל בשם אדנ"י, המורכב מארבע אותיות - אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד - ישנם עשרים וארבעה צירופים.
כתוב בקבלה, שבשתים עשרה שעות הלילה מאירים רק שנים עשר צירופים מתוך העשרים וארבעה, ובשתים עשרה שעות היום מאירים שנים עשר הצירופים האחרים של שם הוי"ה, ואף הניקוד משתנה בכל שם ושם.
בעניין זה כותב הרבי פלפול ארוך בדרך הקבלה, ונביא נקודה אחת למחשבה: כמה צירופים יש בשם הוי"ה? לכאורה עשרים וארבעה, אך בבדיקה על הנייר מתקבלים שנים עשר צירופים בלבד, שהרי שתי אותיות בשם הן זהות - שתי ההי"ן - וממילא אין הצירופים מגיעים לעשרים וארבעה.
נקודת ביאורו של הרבי: אף ששתי ההי"ן זהות, ומבחינת הכתיבה על הדף לא יתקבלו יותר משנים עשר צירופים, הרי כל ה"א מסמלת רעיון אלוקי אחר - האחת בינה והשנייה מלכות, שני עניינים שונים. לפיכך, אם נביא בחשבון את התוכן שבצירופים, אכן יש כאן עשרים וארבעה צירופים. אדמו"ר הזקן אינו נכנס לכל זה, והדברים הובאו כאן בדרך אגב בלבד.
מה שאומר אדמו"ר הזקן כאן הוא שבכל שעה שולט צירוף אחד, ודרך אגב, גם בכל חודש שולט צירוף אחר משם הוי"ה, כמובא בסידורים מסוימים.
אין הכוונה לשעה של שישים דקות, שהרי אדמו"ר הזקן נוקט בלשון "י"ב שעות היום", וביום של חורף יש מתחילת היום ועד סופו פחות משתים עשרה שעות כאלה. הכוונה היא לשעות זמניות: לוקחים את פרק הזמן שמתחילת היום ועד סופו ומחלקים אותו לשנים עשר חלקים. לפיכך לעיתים השעה היא של חמישים דקות ולעיתים של שבעים דקות, אך תמיד יש שתים עשרה שעות, בקיץ ובחורף כאחד. חלוקה זו נוגעת להלכה בעניינים רבים: סוף זמן קריאת שמע, סוף זמן תפילה וכיוצא בזה, שהזמנים הנקובים בהם מחושבים לפי שעות זמניות.
מכל מקום, בכל שעה משתים עשרה שעות היום שולט צירוף אחר, ולפיכך בכל שעה צריך האדם לעצור ולחשוב: מה אני עושה כאן? מה אני לומד כאן? הלוא את תורת השם אני לומד. המטרה היא לחבר את התורה ואת מוחו לקדוש ברוך הוא, וזו מסירת נפשו להשם.
*
ניזכר במה שלמדנו בחלק הקודם והזכרנו בתחילת השיעור: באהבתו של יהודי לבורא ישנה דרגה של אנשים רגילים וישנה דרגה של צדיקים. אנשים רגילים מחפשים את הקירבה של עצמם ואת הנחת של עצמם, ואילו צדיקים גדולים אינם חושבים על עצמם אלא על כל ישראל - משום שזו הנחת של הקדוש ברוך הוא.
בסיום הפרק מחדש אדמו"ר הזקן, שגם אדם שחושב על עצמו, ואינו מסוגל באמת להרגיש את כל ישראל ולא את הצימאון לעשות נחת לבורא, אלא רק את הצימאון לחבר את נפשו - אף הוא יכול לרומם מעט את כוונתו ולשאול את עצמו: למה אני רוצה להתחבר לבורא? לא מפני שלי יהיה טוב, אלא מפני שבכך ייעשה נחת רוח לבורא. אדם המחפש את החיבור רק מפני שירגיש עם זה טוב, נשאר במסגרת האגואיזם - אגואיזם רוחני ואלוקי, אך אגואיזם. ומהו הנחת הנעשה לבורא? כל אב הרואה את בנו מגיע הביתה, ודאי שיש לו מכך שמחה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה להעלות ניצוץ אלקות שבתוכה למקורו" - כל כוונתו בשעת התורה והתפילה היא על הניצוץ הפרטי שלו, שהוא מבקש לחבר את עצמו לבורא. אל יחשוב רק על עצמו ועל הטוב שיצמח לו מזה, אלא "תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך" - גם כשאדם חושב על החיבור של עצמו, יעשה זאת מפני שברצונו לגרום בכך נחת לבורא.
"כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים כנ"ל" - בן מלך שיצא מן הכלא לאחר זמן רב, אם בן אמיתי הוא, שמח יותר למראה פניו הצוהלות של אביו מכפי ששמח על יציאתו מן הכלא. הוא רואה את השמחה שיש לאביו מכך שסוף סוף הוא רואה אותו, ודבר זה מעניק לו עונג גדול יותר מן השחרור של עצמו.
כך גם היהודי צריך להרגיש: הייתי בבית האסורים של היצר הרע עם כל השטויות שלו, והצלחתי להתרומם - ודאי שאני שמח על שהצלחתי, אך עליי לחשוב יותר על השמחה שאני גורם למלך שבנו יצא מבית האסורים. כאן תובע אדמו"ר הזקן, שגם מי שנשאר במסגרת של עצמו ואינו עומד בדרגת 'כל ישראל' - יתרומם מעט, ולא יחשוב על עצמו בלבד אלא יחשוב מה יש למלך מזה. כל אדם שייך לכך, שהרי סוף סוף כל אחד חושב תמיד היכן הוא עצמו נמצא בתמונה.
וכוונה זו אמיתית היא: "והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה, מהאהבה הטבעית שירושה לנו מאבותינו" - בטבעו הפנימי של כל יהודי, שירש מאברהם יצחק ויעקב, נטוע שלא לחשוב על עצמו אלא על הקדוש ברוך הוא. אם אין הוא מרגיש זאת, הרי שטבע זה חבוי אצלו כרגע, ובידו לעוררו - שאהבתו לבורא תהיה גדולה מאהבתו לעצמו.
כדי להגיע לדרגה זו נדרש כנראה לחזור וללמוד מפרק א' ועד פרק מ"א - ארבעים פרקים - לשננם, לראות את כל המהלך ולהתחבר לרעיון זה בכל רגע ורגע, או לכל הפחות בכל שעה ושעה. אך אדמו"ר הזקן קובע שכל אחד יכול להגיע למצב זה, ואין צורך להיות לשם כך צדיק גמור.
אדם העומד בניסיון, וחושב לעצמו מה הקדוש ברוך הוא היה רוצה שיעשה, מכריע בהתאם ועושה - באותו רגע אינו חושב על עצמו, ובאותו רגע הוא בינוני. וכפי שדיברנו פעמים רבות, אין אדם צריך לחשוב אם הוא בינוני כל חייו. אנשים אומרים לעיתים: "אני רוצה או הכול או כלום, או שאני דתי או שאיני דתי, איני רוצה להיות באמצע" - זו הסתכלות קיצונית שהיצר הרע מכניס באדם, ואינה נכונה. אין דבר כזה: בכל רגע ורגע יש את ה'הכול' של אותו רגע, וברגע הבא את ה'הכול' של הרגע הבא. זהו מבחן של כל רגע. ברגע שאדם הצליח, התחבר ועמד בניסיון - באותו רגע הוא בינוני; ומה יהיה ברגע הבא? בעזרת השם גם כן, וכן הלאה.
מסיים אדמו"ר הזקן, שאף שאמרנו כי העניין קיים אצל כל אחד בטבעו, אין להסתפק בעוררות הטבע בלבד, "רק שצריך לקבוע עתים להתבונן בגדולת ה'". שלא יאמר האדם: הרי הדבר קיים בטבעי, ומה לי ללמוד תניא, להתבונן ולעבוד על עצמי - אעורר את הטבע וזהו. אלא עליו לקבוע עתים להתבונן בגדולת השם, וללמוד את הדברים המרחיבים את הכרתו האלוקית. וככל שילמד יותר כך יפנים יותר, עד "להשיג דחילו ורחימו שכליים" - שרגשו יהיה מתוך הבנה.
ואף במקרה שבשדה הניסיון לא יעמוד האדם במבחן - נניח שלמד ארבעים ואחד פרקים ולאחר מכן הגיע לניסיון ונכשל חס ושלום - העניין יציק לו לאחר מכן והוא יחליט שלא לחזור על כך, משום שארבעים ואחד הפרקים פועלים עליו. כלומר, גם אם נפל, הלימוד לא הלך לאיבוד: הוא יציק לו ויפעל את פעולתו, ובפעם הבאה יהיה לו כוח רב יותר להתגבר על העניין. מכאן החשיבות הגדולה שיקבע האדם עתים ללימוד, כדי שהדברים יהיו באופן של דחילו ורחימו שכליים, שהשכל יבין ויפנים, ולא יסמוך רק על הטבע היהודי הקיים בו.
"וכולי האי ואולי וכו' כנ"ל" - אחרי כל המאמץ ואחרי כל העבודה, אולי משהו יתעורר, משהו ידגדג, משהו יפעל. ודאי שאין הדבר נעשה בלחיצת כפתור, אלא כל אחד לפי אופנו ולפי דרכו יגיע לנקודה זו.
סיכומו של פרק מ"א:
את פרק מ"א ניתן לחלק לשני חצאים. חציו הראשון עסק בהרחבה בחשיבותה של יראת השמיים, והביא בה דרגות שונות: מיראה המורגשת ממש בליבו של אדם, דרך מי שאינו מרגיש אותה אך רוצה בה, ועד מי שאף אינו רוצה בה אך לכל הפחות נוהג כך למעשה. בתוך כך מובאים שם דברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם".
שורה תחתונה: בכל רמה שתהיה, אם אדם נמנע מלעשות חטא משום שהוא חושב, יודע, רוצה או אף אינו רוצה - אך זוכר שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו, ודבר זה מונע ממנו - הרי זו יראת שמיים. ודאי שיש בזה דרגות שונות, אך כל הדרגות הללו הן יראת שמיים, שבלעדיה חסר כל הבסיס של עבודת השם. נכון לומר שהיא ראשית העבודה, עיקרה ושורשה: ההתחלה, החלק העיקרי, וגם השורש החודר לכל הפרטים ולפרטי הפרטים.
זהו הצד המשותף לכל רמות יראת השמיים שעליהן דיבר אדמו"ר הזקן בפרק, וכפי שכותב בסוף עמוד נ"ז בשורה האחרונה, שכל הדרגות הללו ביראה נקראות "יראה תתאה" - יראה בסיסית, שאף שיש בה דרגות שונות, כולן נכללות בשם כללי זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו על עשרים וארבעת הצירופים שבשם בן ארבע אותיות, ועל כך שבשתים עשרה שעות היום ובשתים עשרה שעות הלילה מאיר בכל שעה זמנית צירוף אחר (וכן בכל חודש). עמדנו על ביאור הרבי בדבר שתי ההי"ן שבשם הוי"ה, המסמלות בינה ומלכות, ולכן מצד תוכנן אכן יש עשרים וארבעה צירופים. למדנו את חידושו של אדמו"ר הזקן בסיום הפרק: שגם מי שכוונתו בתורה ובתפילה היא להעלות את הניצוץ הפרטי שלו, יכוון שייעשה בכך נחת רוח לבורא, כמשל בן המלך היוצא מבית האסורים, וכוונה זו אמיתית בכל נפש מישראל מכוח האהבה הטבעית שירשנו מאבותינו. עם זאת, יש לקבוע עתים להתבונן בגדולת השם ולהשיג דחילו ורחימו שכליים, ולא להסתמך על הטבע בלבד. לסיום סיכמנו את חציו הראשון של פרק מ"א, העוסק בדרגות יראת השמיים הנקראות 'יראה תתאה'.
בחלק הבא נעסוק בחציו השני של פרק מ"א ונמשיך אל פרק מ"ב.