בחלק הקודם למדנו על ההכנה הנדרשת קודם לימוד התורה - שיתבונן האדם ויקשר את עצמו אל הקב"ה וימסור לו את נפשו, בטרם יפתח בלימודו. מכאן מתעוררת שאלה: מנין שההכנה שקדמה ללימוד מועילה? הרי קודם הלימוד אכן חשב על כך, אך בשעת הלימוד עצמו שקוע הלומד בסוגיה - בפרה ובחמור ובפרטי המציאות שבגמרא - ואינו חושב על הקב"ה. מה, אם כן, מועילה המחשבה שקדמה ללימוד?
על כך משיב אדמו"ר הזקן ומביא הוכחה, שמה שחשב האדם קודם הלימוד מועיל - גם מבחינה הלכתית - למה שהוא עושה לאחר מכן. ובלשונו: "כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים".
אצל הבינוני ההכנה היא בתחילת הלימוד בלבד, ואין היא יכולה להתקיים בתוך הלימוד עצמו. אצל צדיקים, שדרגתם נעלית, האלוקות מצויה אצלם בגלוי גם בתוך הפלפול; אך אצל בינונים, ובוודאי אצלנו, השכל עסוק בסוגיה, ואי אפשר לאחוז בזה ובזה כאחד - ולפיכך לכל הפחות קודם הלימוד יש לחשוב על כך. ומנין שהדבר מועיל?
ההוכחה מדין 'לשמה' בכתיבת גט ובכתיבת ספר תורה: סופר של בית דין אינו יכול להחזיק במגירה מלאי של גיטין מוכנים, כך שכאשר יבוא אדם לגרש את אשתו ישלוף אחד מהם; עליו לשבת ולכתוב את הגט. הטעם: הגט צריך להיכתב מתוך מחשבתו של הסופר שהוא כותבו לשם האישה הזו, לשם הבעל הזה ולשם עניין הגירושין. אין זה יכול להיות בדפוס ואין זה יכול להיות אוטומטי - חייבת להיות מחשבה בשעת כתיבת הגט, ואם לא, הגט פסול.
וכך גם בספר תורה: כדי שתהיה בו קדושה, צריך סופר הסת"ם לחשוב "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה". כתב סתם ולא חשב מה הוא עושה - אין לספר התורה את הקדושה.
"וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה כו'" מתי, אם כן, חושב הסופר - לפני הכתיבה או בשעת הכתיבה? ההלכה קובעת שה'לשמה' מעכב: חייבת להיות מחשבה לשם האיש והאישה או לשם קדושת ספר התורה, ובלעדיה הדבר מעוכב. ואף על פי כן, ודאי הוא שדי בכך שיאמר בתחילת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", או "לשמו ולשמה" - שכותב את הגט לשם פלוני ולשם פלונית המבקשים להתגרש. לאחר מכן, בשעת הכתיבה עצמה, ייתכן שאינו חושב בדיוק על נקודה זו, ובכל זאת אומרת ההלכה שדי במחשבה שבתחילה, והיא מועילה על הכול.
הוא הדין בענייננו: על האדם להתחבר בלימודו אל הקב"ה ולמסור לו את נפשו, ואילו תוך כדי הלימוד אינו יכול לחשוב על כך, שכן עליו לחשוב על הדברים הכתובים בספר. לפיכך די בכך שיחשוב על כך קודם הלימוד, בתור הכנה, וזה יועיל שכל הלימוד שיבוא לאחר מכן ייקרא לימוד לשמה.
אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, כתב ביאורים על התניא - גם על פי סוד וקבלה, וגם דברים קלים יותר להבנה. בעניין זה הוא כותב ביאור פשוט: כאשר אדם לומד תורה, אמור הלימוד לפעול בנפשו שתי פעולות:
סור מרע: להוריד ממנו את כל הדעות הקדומות ואת כל הקשר לעניינים שאינם טובים, ולקלף ממנו את אותן קליפות.
עשה טוב: להמשיך עליו קדושה ואת אור התורה, לרענן אותו, לזכך אותו ולרומם אותו.
לפיכך מביא אדמו"ר הזקן דוגמה משני הסוגים: הגט - שעניינו סור מרע, שהרי על פי תורה מגרש אדם את אשתו כאשר התורה מורה לו לגרשה, משמצא בה ערוות דבר; וספר תורה - שעניינו הכנסת קדושה, עשה טוב. בכל לימוד ולימוד יש גם בחינה שהיא כעניינו של גט וגם בחינה שהיא כעניינו של ספר תורה, ומשום כך מובאות שתי הדוגמאות כאחת.
*
"וכשלומד הרבה שעות רצופות" אדם הלומד כמה שעות רצופות - שעתיים, שלוש או ארבע, ברצף וללא הפסקה - הרי קודם שהתחיל בלימודו חשב "הריני הולך ללמוד לשמה, למסור את נפשי לה' ולהתחבר עם חכמת הבורא", ככל שנתבאר. האם עליו לעצור תוך כדי לימודו ולהיזכר בכך, או שדי באמת במה שחשב בתחילה?
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים" - לכל הפחות בכל שעה יעצור וייזכר במה הוא עוסק כאן. שכן אם ילמד שעה ועוד שעה ברצף, עלול הוא לשכוח לגמרי את הקב"ה - ללמוד תורה ולשכוח את נותנה. כדי שלא ישכח, בכל שעה עליו לעצור.
מדוע דווקא "בכל שעה ושעה"? לא כל חצי שעה, לא כל רבע שעה ולא כל שעתיים, אלא דווקא כל שעה - משום שבכל שעה מתחדשת החיות האלוקית שהאדם מקבל, וקדושת התורה החודרת למוחו מקבלת מהלה חדשה, ועליו להתחבר אל המהלה החדשה. ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים".
בכל שעה נמשכת המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות את התחתונים, והעולם התחתון מקבל חיות ואנרגיה אלוקית - ואף שאין האדם מרגיש זאת, כך הוא. הדבר מקביל לשאר מחזורי הזמן: כשם שבכללות לכל חודש יש המסר שלו, ולכל שבוע - פרשת השבוע ומסרה, ולכל יום עניינו שלו (ח"י בחודש וכיוצא בזה), כך לכל שעה ושעה יש את עניינה.
המשל לכך מדופק הלב: הלב שולח דם מחומצן אל כל האיברים, והם מקבלים ממנו את החמצן ואת האנרגיה שלהם; ולאחר שקיבלו, חוזר הדם אל הלב בלי חמצן, מקבל חמצן מחדש וחוזר ונשלח. כשם שהדבר עובד בגשמיות, כך הוא ברוחניות: חיות אלוקית יורדת לעולם והעולם מקבלה, ולאחר שעה חוזרת החיות למקורה ובאה חיות חדשה. זהו סוד "רצוא ושוב": "רצוא" - עלייה למעלה, "שוב" - חזרה למטה.
וכל התורה שלמד האדם בשעה הקודמת, יחד עם כל התורה והמעשים הטובים של התחתונים, עולה למעלה - כמסה אחת בגדפין, בכנפיים - והכול חוזר למקורו, ומתקבלת אנרגיה חדשה להמשיך בה את השעה הבאה. לפיכך אין הלומד יכול להישען על השעה הקודמת, אלא בכל שעה עליו להתרענן מחדש בעניין זה.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את שורש החידוש שבכל שעה: "כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי' ב"ה בי"ב שעות היום, וצירופי שם אדנ"י בלילה, כנודע".
שם הוי' הוא השם האלוקי המסמל את כל סדר ההשתלשלות של האור האלוקי היורד לעולם, וכל עשר הספירות מרומזות בו: י' - חכמה, ה' - בינה, ו' - שש הספירות, וה' האחרונה - ספירת המלכות; לכל אות יש את משמעותה. ושם אדנ-י הוא המקביל לשם הוי' בדרגה נמוכה יותר.
מה הם צירופי אותיות:
הכלל הוא, שמכפילים את מספר הצירופים האפשרי במספר האותיות הנוסף:
שתי אותיות - שני צירופים: א"ב, וכן בהיפוך הסדר ב"א.
שלוש אותיות - שישה צירופים (שניים כפול שלוש).
ארבע אותיות - עשרים וארבעה צירופים (שישה כפול ארבע).
לפי חשבון זה, מעשר אותיות - כאשר בכל צירוף וצירוף משתמשים בכל עשר האותיות ורק משנים את סדרן - אפשר לעשות למעלה משלושה וחצי מיליון צירופים.
וכך מפורטים הדברים בספר יצירה: "שתי אבנים בונות שתי בתים, שלוש אבנים בונות שש בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" ("אבנים" - אותיות), ובהמשך נאמר "שאין הפה יכול לספר" - שכן משמגיעים לשש ולשבע אותיות ומעלה, המספרים עולים ועולים.
בדרך אגב, ובמילה אחת בלבד - שכן על כך נלמד בהרחבה בשער הייחוד והאמונה: שם מסביר אדמו"ר הזקן שהחיות והאנרגיה של הבורא, המחיה את כל הבריאה, נמשכת מן האותיות של עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, ובעשרה המאמרות נמצאת כל הבריאה - הכול בכל מכל כל.
כיצד כלולה כל הבריאה בעשרה מאמרות? כל הנבראים נמצאים בתוך עשרה המאמרות - או בגימטריות, או בחילופי אותיות, או בצירופים שונים. חילופי אותיות: האות עצמה מתחלפת באות אחרת, כאל"ף המתחלפת בה"א, אותיות גרוניות המתחלפות זו בזו, אותיות הלשון וכן הלאה; ו"צירופים שונים" - כלשון הכתובה שם בשער היחוד והאמונה.
וכמה צירופים אפשר לעשות מכל האותיות שבעשרה המאמרות הכתובים בתורה? אין לדבר גבול, במספרים בלתי מוגבלים ממש. לכל נברא ונברא יש את מנת החיות שלו, הכתובה בתוך עשרה המאמרות: יש נברא שהדבר כתוב בו בגלוי - שמיים, שמש; ויש נברא שהדבר כתוב בצורה זו או בצורה אחרת, וכן הלאה עד בלי גבול.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ההכנה שקודם הלימוד מועילה לכל הלימוד שלאחריה, כדין ה'לשמה' בכתיבת גט ובכתיבת ספר תורה, שדי במחשבה שבתחילת הכתיבה. עמדנו על ביאורו של רבי לוי יצחק מדוע נבחרו דווקא שתי דוגמאות אלו - סור מרע ועשה טוב שבלימוד התורה; על ההוראה להתבונן בהכנה זו בכל שעה ושעה, משום שבכל שעה מתחדשת המשכה אחרת מעולמות עליונים בסוד "רצוא ושוב"; על צירופי שם הוי' ביום וצירופי שם אדנ-י בלילה; ועל צירופי האותיות שבעשרה המאמרות, שבהם כלולה כל הבריאה כולה.
בחלק הבא נמשיך בביאור דברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"א.