עצרנו בפרק מ"א, בדף נ"ח עמוד ב' (עמוד 116), בשורה המתחילה במילים "והנה בהכנה זו". לפני שנמשיך, נעשה חזרה קצרה על עיקרי הדברים שנתבארו בשיעור הקודם.
בחלקו הראשון של הפרק עסק אדמו"ר הזקן בעיקר ביראת השם, שבלעדיה אין זו עבודה כלל, והקדושה אינה יכולה לשרות בליבו של היהודי ללא יראת שמיים. בחלקו השני של הפרק הוסיף שנדרשת גם אהבת השם, והביא את המשל לעוף שאינו יכול לעוף למעלה אלא בשתי כנפיו, הימנית והשמאלית, ושתיהן הכרחיות לו. כך גם ביהודי: נדרשות בו יראה ואהבה יחד.
ומהי אהבת השם? שהיהודי אוהב את הקב"ה, מבקש להתחבר אליו, ויודע שההתחברות נעשית על ידי קיום תורה ומצוות. בזה ישנן דרגות שונות:
הדרגה הבסיסית: הדרגה הרגילה שכל יהודי יכול להגיע אליה - הוא אוהב את הקב"ה ומבקש באהבתו לחבר את נפשו לבורא. יש בו צימאון להיות קשור, כבן המבקש להיות סמוך לאביו, והוא יודע שהחיבור נעשה אך ורק באמצעות קיום תורה ומצוות.
דרגה גבוהה יותר: המצויה בעיקר אצל צדיקים גדולים - אין הוא מבקש לחבר את נפשו בלבד, אלא את כל ישראל לקב"ה. הוא יודע שהנחת האמיתית של הקב"ה היא כאשר כל עם ישראל מחוברים אליו, ואינו מחפש את חיבורו הפרטי אלא את הנחת של אביו, הנחת של הבורא.
על פי זה ביארנו בהרחבה את נוסח 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', המסתיים במילים 'בשם כל ישראל': כאשר יהודי מבקש שייעשה עתה יחוד זה (ואת דרגות היחוד ביארנו בשיעור הקודם), אין הוא חושב על עצמו בלבד אלא על כל ישראל.
מיד העיר אדמו"ר הזקן שדרגה כזו, שאכפת לו באמת מה יהיה עם כל ישראל, היא דרגתם של הצדיקים הגדולים ושל בני עלייה, ואינה שייכת לכל אדם. ומאחר שנוסח 'לשם יחוד' נאמר בפי כל אדם, לפיכך אמר אדמו"ר הזקן שכל אדם צריך להרגיל את עצמו במחשבה זו, אף שמצידו אין זו הדרגה שהוא שייך אליה; ומיד חזר והדגיש שלחשוב על עצמו, שרצונו להיות מחובר לבורא, בזה ודאי שייך כל יהודי. [השאלה אינה אם הדבר נכון וכתוב, אלא היכן נמצאת הרגשתו הפנימית של האדם: האם כל מאווייו מכוונים לנקודה זו, או שהוא יודע בלבד שכך כתוב].
בסיום השיעור הקודם ביארנו שרצונו של היהודי להתחבר לבורא נקרא מסירת נפשו לבורא, מסירות נפש. מסירות נפש אין פירושה בהכרח היפך החיים חלילה; מסירות נפש צריכה להיות דווקא בחיים, בנשמה שבגוף, למסור את הנפש לקב"ה בעודו חי.
מהיכן שואב היהודי את ההכרה ואת הכוח למסור את נפשו להשם? מן הדברים שהוא אומר בכל יום בברכת 'אלוקי נשמה': הנשמה, עוד קודם שנבראה ונוצרה, "טהורה היא" - למעלה מן הבריאה כולה; וכן לעתיד: "ואתה עתיד ליטלה ממני" - שאף מהותה נותרת מחוץ לבריאה. נמצא שהנשמה למעלה מן הבריאה, הן מלפניה והן לאחריה. אומר אפוא היהודי לעצמו בכל בוקר: נשמתי במהותה אינה שייכת לכאן, אלא לקדושה ולאלוקות. ומכאן שעליו לעשות כל שביכולתו בכל רגע ורגע לחבר אותה לאלוקות, ובכל רגע שהוא מחבר אותה לאלוקות הרי מסר באותו רגע את נפשו לקב"ה.
להשלמת העניין נוסיף דבר מעניין באותו קו ממש. בגמרא מובא שכאשר היצר הרע נתקל באדם ומתחיל לבלבלו בכל מיני עניינים, ישנן כמה עצות בזו אחר זו: ינסה בזו ולא יצליח, ינסה בזו ולא יצליח, ולבסוף - "יזכיר לו יום המיתה".
בדרך הפשט: לומדי הגמרא מבארים שהגמרא מדברת בלשון של מוסר: לאחר שאדם מת צפויים לו דין וחשבון, גיהינום וכף הקלע, ולפיכך יאמר ליצר הרע: מה אתה נהנה מכך? בסופו של דבר תשלם את המחיר.
ביאור הרבי: באחת השיחות הביא הרבי את הגמרא וביאר את משמעותה הפנימית על פי היסוד המבואר כאן בתניא: "יזכיר לו יום המיתה" - יזכיר ליצרו שאין הוא שייך לעולם הזה, שבמהותו הוא נמצא שם. יבוא יום ויתגלה לאן הוא שייך באמת: לגן עדן, לעניין האלוקי. ולפיכך יאמר לו: אל תבלבל את הדעת ואל תמשוך אותי לדברים שאיני שייך אליהם. אין זו נזיפה בעלמא, אלא אמירה חיה של השייכות האמיתית.
זהו גם מה שביארנו כאן: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא... ואתה עתיד ליטלה ממני" - ומכאן ששלב הביניים אינו אלא שלב ביניים, שיש לחברו אל האמת של הנשמה ולא אל דברים אחרים.
כותב אדמו"ר הזקן: "והנה בהכנה זו של מסירת נפשו להשם יתחיל ברכות השחר ברוך אתה כו'". לאחר שהיהודי מכין את עצמו בהבנה ובהכרה שעליו למסור את נפשו לקב"ה, יתחיל את ברכות השחר. ברכת 'אלוקי נשמה' היא ההקדמה לברכות השחר, ולאחריה באות כל הברכות שבהן מכיר האדם שפקיחת עיניו היא הודאה להשם, והליכת רגליו היא הודאה להשם, וכן הלאה. תחילה עליו להכין את עצמו בהכנה כללית: מה אני עושה כאן, ומה עליי לעשות בעולם? להתחבר לקב"ה. ולאחר הכנה זו יתחיל לומר את ברכות השחר ולכוון בכל ברכה וברכה את ההודאה הפרטית שבה.
וכן הוא בהמשך היום:
"וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה" - בסיום התפילה, קודם שיפנה ללימודו, יעצור ויתבונן: מה אני הולך ללמוד? תורת השם. ומדוע? משום שזו האמת של נשמתי, ולפיכך אני הולך עתה להתמסר לקב"ה. הכנה זו יעשה במחשבתו, ואחריה יתחיל בלימודו.
"וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד" - מי שקבע עתים לתורה גם באמצע היום, לאחר שסיים את שיעורו שלאחר התפילה ופנה לאכול או לעסקיו, יעצור לרגע קודם שיפתח את הספר ויתבונן במה שהוא עומד ללמוד: אין הוא בא ללמוד חכמה יפה בעלמא, כמי שנוטל מן הארון ספר פיזיקה ובמקומו נוטל, להבדיל, גמרא; אלא הוא בא להתחבר לקב"ה, ללמוד את חכמתו ולמסור את עצמו אליו. מחשבה זו צריכה לקדום ללימוד.
יסוד זה מבואר גם בעצם פתיחת התורה. חמישה חומשי תורה פותחים בספר בראשית, ומילתו הראשונה "בראשית" נפתחת באות ב'. מדוע אין התורה פותחת באות א'? הלא ניתן היה לכתוב את אותו פסוק עצמו, בלא לשנות דבר אלא את סדר המילים בלבד: "אלוקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ", ובאופן זה הייתה התורה נפתחת באות א'.
ובמיוחד לאור הסיפור הידוע בתלמי המלך, שכינס שבעים זקנים בשבעים חדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את התורה ליוונית בנפרד, כדי לבחון אם יהיה תיאום ביניהם. נס גדול היה, שכולם תרגמו בדיוק באותו אופן, ואף שינו מספר שינויים זהים. אחד השינויים המובאים בגמרא: כולם כתבו "אלוקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ" במקום "בראשית ברא אלוקים". ומדוע עשו כן? משום שאם היו כותבים "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", היה הגוי עלול לטעות ולסבור ש"בראשית" הוא שם של מי שברא את אלוקים ואחר כך ברא גם את השמים ואת הארץ, וכדי למנוע טעות זו הקדימו "אלוקים ברא בראשית".
נמצא שהתורה שהייתה בידי תלמי פותחת באות א', במילה "אלוקים", והתורה שבידינו פותחת באות ב', במילה "בראשית". ומהי הסיבה שהתורה פותחת דווקא בב'? ההכנה. התורה, השכל והלימוד הם בבחינת ה'ב', מספר שתיים, ולפניהם קיימת ה'א' - ההתבוננות בנותן התורה, בקב"ה, באלוקות. אצל הגוי התורה פותחת ב'א': שכל יפה, וזה הכול, ואין לו חיבור לאלוקות שלמעלה מן התורה. אצל עם ישראל, לעומת זאת, השכל והלימוד הם ה'ב', ואינם נחשבים שכל של תורה אלא כאשר הם מתחברים ל'א' שקודמת להם, שהוא הקב"ה.
וזהו שכותב אדמו"ר הזקן שבאמצע היום, קודם שיתחיל ללמוד "צריכה הכנה זו לפחות". מדוע דווקא קודם הלימוד, ומה יהיה בשעת הלימוד עצמו? בשעת הלימוד עליו לחשוב בתוכן שהוא לומד. אין אדם יכול לחשוב שתי מחשבות בבת אחת, ואי אפשר שיחשוב בכל רגע "הריני לומד תורת השם", בשעה שעליו לעיין בפרטי הסוגיה, במציאות שבה מדובר, בדוגמה ובסברה. לפיכך: קודם הלימוד יתבונן במה שהוא עומד לעשות עתה, ובשעת הלימוד יתמקד בשכל שבדברים.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על הצורך ביראה ובאהבה יחד, על שתי דרגות האהבה (חיבור נפשו של היהודי, וחיבורם של כל ישראל), ועל מסירות נפש בחיים, הנלמדת מברכת 'אלוקי נשמה' - שהנשמה למעלה מן הבריאה מלפניה ולאחריה. ראינו את ביאור הרבי ב"יזכיר לו יום המיתה" כאמירת השייכות האמיתית לאלוקות, ולאחר מכן את דברי אדמו"ר הזקן ש"בהכנה זו" של מסירת נפש יש לפתוח את ברכות השחר, את השיעור הקבוע שלאחר התפילה ואת הלימוד שבאמצע היום. הוספנו את הרמז בפתיחת התורה באות ב': השכל והלימוד הם ה'ב', ואינם שכל של תורה אלא בהתחברם ל'א' שלפניהם, הקב"ה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהמשך פרק מ"א.