בחלק הקודם עסקנו בעניין האהבה הנדרשת בשעת קיום המצוות, ועתה נחזור אל הקטע שדילגנו עליו, אל השורה הפותחת בתניא במילים "רצון העליון", ובה מבאר אדמו"ר הזקן את מהות היחוד המתרחש בקיום המצווה.
"ויחוד זה הוא רצונו האמיתי" - היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה הוא רצונו האמיתי של הקב"ה: שיהיה חיבור מושלם בין האין סוף לבין השכינה, היינו הגבול שבעולם.
"והיינו יחוד העליון שבאצילות הנעשה באתערותא דלתתא" - זהו יחוד הנעשה בעולמות העליונים, שהשפעתו מגיעה בוודאי עד לעולמות התחתונים. ומי פועל אותו? היהודי כאן למטה, בכל מצווה ומצווה שהוא מקיים, בבחינת "אתערותא דלתתא" - "על ידי יחוד נפש האלקית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצות שעוסקת בהן". כאשר אדם מכליל את נפשו האלוקית הפרטית בבורא, הוא פועל מהפכה שלמה בעולמות העליונים וגורם ייחוד עליון אדיר בעולם האצילות. וכל זה נעשה ברגע קיום המצווה עצמו, ואחריו ברגע קיום נוסף, וכן הלאה - "והיו לה' אחדים ממש כמו שנתבאר לעיל".
ומדוע כך? "כי על ידי זה מתיחדים גם כן מקור התורה והמצות שהוא הקב"ה עם מקור נפשו האלקית הנקרא בשם שכינה" - שהרי למדנו כי 'קודשא בריך הוא' הוא התורה והמצוות, ו'שכינתיה' הוא מקור נפשו של היהודי. בשעה שיהודי מקיים מצווה, נעשה הייחוד בין מקור התורה והמצוות לבין מקור נפשו האלוקית, "שהן בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין, כמו שנתבאר במקום אחר באריכות".
נמצא שעל היהודי להיות שרוי באהבה בכל שעת קיום המצוות. אהבה זו, להיות דבוק בבורא, קיימת אצל כל אחד ואחד בטבעו, ומשום כך מוכן יהודי אף למסור את נפשו לה'.
"ועסק התורה והמצוות והתפילה" אדמו"ר הזקן מחדש כאן דבר מיוחד: כאשר יהודי עוסק בתורה וכאשר הוא מתפלל, יש בכך "הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש". אין צורך להמתין למצב שבו ידחקו את היהודי לפינה, ואז יעמוד ויאמר שהוא דבוק בבורא עד מסירות נפש וימסור את נפשו בפועל על קידוש השם - אלא כל רגע של קיום תורה ומצוות הוא מסירות נפש.
ומדוע? משום שהוא "כמו בצאתה מן הגוף". כאשר הנפש יוצאת מן הגוף - "במלאת שבעים שנה", כלשון הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ועד מאה ועשרים שנה - אין לה גוף המבלבל אותה ואין לה נפש בהמית המכניסה בה מחשבות של שטות, ונשארה הנפש האלוקית לבדה. על מה היא חושבת אז? "שאינה מהרהרת בצרכי הגוף" - אין היא חושבת על אכילה, שינה ומנוחה, שכל אלו אינם רלוונטיים לה כלל - "אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה". אמנם מצוות אין היא יכולה לקיים, שרק הגוף מקיים מצוות, אך מחשבתה דבוקה באותיות התורה והתפילה "שהן דבר ה' ומחשבתו ית' והיו לאחדים ממש".
ממילא מובן: אם עתה, בעוד האדם חי, הוא לומד תורה ומתפלל ואינו מהרהר בצרכי הגוף אלא בדברי תורה - הרי זו עצמה מסירות נפש. אין צורך להמתין ליציאת הנפש מן הגוף, כדי שלא תהרהר בצרכי הגוף אלא בתורה ובתפילה; בכל רגע ורגע יכול האדם למסור את נפשו לה'.
על שורה זו בתניא אמר אדמו"ר הצמח צדק, שכוונת אדמו"ר הזקן היא לזמן שמרגע פירוד הנפש מן הגוף ועד הקבורה: בזמן שבין הפטירה לקבורה מהרהרת הנפש בכל אותיות התורה והתפילה שידעה בעל פה מימי חייה בעולם הזה. וכל דבר תורה שאדם שינן בעל פה נכלל בזה, שהרי לשון אדמו"ר הזקן היא "אותיות התורה והתפילה".
הצמח צדק אמר דברים אלו לאחד מגדולי ישראל ומגדולי חסידיו, רבי שניאור זלמן מלובלין, בעל 'תורת חסד', שעלה לארץ וקבור בירושלים. הוא אמר לו כי כוונת אדמו"ר הזקן היא לזמן שמן הפטירה עד הקבורה, שיהיה לנשמה מה לעשות, ולכן כדאי לדעת משניות בעל פה - שכאשר משננים משניות בעל פה, יהיה לנפש במה להרהר ומה לעשות.
רבי שניאור זלמן קיבל על עצמו את המשימה, והיה מקדיש זמן בכל יום ללימוד משניות בעל פה, עד שהיה בקיא בהן; ובכלל היה בקיא בכל התורה כולה. כשנפטר בירושלים באו כל גדולי ירושלים להלווייתו. עלה אחד הרבנים ואמר שלהספידו אין הוא יכול, שכן זה היפך רצון הנפטר - שחסידים, כידוע, אין מספידים אותם - "ואני רק רוצה לספר את מי אתם הולכים לקבור כאן", והחל למנות: את הגמרא, את הש"ס, בבלי וירושלמי, את הפוסקים, וכן מנה את כל הספרים הקיימים.
אותו צדיק נפטר ביום שישי סמוך ממש לכניסת השבת, ולא היה אפשר לקברו עד מוצאי שבת. אז הבינו את דברי הצמח צדק, שיש לדעת משניות בעל פה, כדי שמזמן הפטירה עד זמן הקבורה יהיה לנשמה במה להרהר.
מכאן הוראה לכל אחד: לבטא את אהבתו לבורא בכל רגע ורגע. שהרי מהי אהבת ה'? לאהוב את הבורא עד מסירות נפש. ובמה מתבטא הדבר? במסירת הנפש עצמה - ואין צורך להמתין לשעת ניסיון של מסירות נפש בפועל. בכל רגע שאדם הולך ולומד תורה, הוא מוסר את נפשו לה' במקום למסור אותה לצרכי הגוף - לאכילה, לשתייה, לשינה ולכל מיני דברים בטלים. זו נקראת מסירות נפש.
וממשיך אדמו"ר הזקן ואומר "שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן" - עיסוקן של הנשמות בגן עדן הוא בלימוד התורה, "אלא שמתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'": שם כל עונגן הוא בזה בלבד. ואילו בעולם הזה יש לאדם עונג מדברים נוספים - ואילו זה היה כל עונגו, לא היה צורך לומר לו זאת כאן בתניא - ולכן עליו לדעת מה עיקר ומה טפל.
"וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר" - כאן מבאר אדמו"ר הזקן את הברכה הראשונה שיהודי מברך בבוקר. ברור שאין הכוונה בקטע זה רק לומר תודה לה' על שהחזיר בו את נשמתו, שהרי אילו זו הייתה המטרה, היה די בלשון הקצרה "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי"; אלא ב'אלוקי נשמה' מתכוונים לומר נקודה נוספת וחשובה מאוד. ונדייק בו שני דיוקים:
"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" - ומיד לאחר מכן "אתה בראתה". אם רק כאן מסופר על בריאתה, על איזו נשמה דובר קודם לכן שהיא טהורה? לכאורה היה צריך לומר "נשמה שבראת טהורה היא" - תחילה בריאתה ואחר כך טהרתה.
"אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי" - ומדוע ממשיכים "ואתה עתיד ליטלה ממני"? הברכה באה להודות על הנשמה הקיימת בגוף, ולא לתאר את יכולותיו של הבורא; ואם לתאר את יכולותיו, היה מקום להוסיף גם שהוא עתיד להוריד גשם וכיוצא בזה. ומה עניין לומר בבוקר שבעוד מאה ועשרים שנה ייטול ממני את הנשמה? דבר זה מקומו בלילה, כלשון "בידך אפקיד רוחי".
מבואר בחסידות שיש בקטע זה משמעות עמוקה בהרבה: בכל בוקר אומרים ליהודי שכל היום צריך להיות מבוסס על דברים אלו, ובהם הוא נותן לעצמו את הצידה לדרך ואת תכלית היום כולו.
"אתה בראתה" - 'בריאה' היא כבר תיאור של עולם, ובבריאה זו יש יצורים רבים, צרכים רבים ועניינים רבים. אך דע לך, שנשמתך מתחילה הרבה לפני הבריאה: במהותה היא למעלה מן הבריאה, אינה שייכת לה, אינה מוגבלת בהגבלותיה ואינה מתעניינת בהתעניינויותיה. ולכן פותח היהודי ואומר "נשמה שנתת בי טהורה היא" - 'טהורה' פירושו שאינה שייכת כלל לכל התהליך הזה של הבריאה.
ורק לאחר מכן ממשיכים: "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי" - הבורא הכניס את הנשמה אל תוך קלחת העולם. אך מיד אומרים "ואתה עתיד ליטלה ממני" - שהיא עתידה לחזור אל המצב שבו אינה שייכת לכאן. כלומר, מהותה אינה כאן: לא הייתה כאן ולא תהיה כאן, שכן במהותה אינה שייכת להוויות העולם אלא ל'טהורה' - ואם כן, היא הייתה שייכת אליה לפני, ותהיה שייכת אליה אחרי.
ומכאן התפקיד המוטל עלינו: בכל רגע ורגע של האמצע לחבר את הנשמה אל טהרתה ואל נצחיותה. שאם אין אדם מחבר אותה בכל רגע אל האמת שלה, הוא עושה לה עוול, שכן מהותה אינה בצרכי הגוף, וכל רגע שהוא מושך אותה אל צרכי הגוף הוא עושה בה דבר שהוא היפך מהותה. וזהו שאומר היהודי לעצמו: מסור את נפשך בכל רגע - משום שנשמתך עצמה רוצה בכך, ואינה שייכת לדבר אחר.
ובלשון אדמו"ר הזקן בפנים: "וזהו שתקנו בתחילת ברכות השחר קודם התפלה: אלקי נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו' - כלומר מאחר שאתה נפחתה בי" את הנשמה ובעצם אינה שייכת לכאן אלא למעלה מכל זה, "ואתה עתיד ליטלה ממני", כלומר שבמהותה אינה מתקלקלת מן העולם ואינה שייכת לכאן, לפיכך המסקנה היא: "לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך". בכל רגע ורגע שהנשמה מהרהרת באותיות התורה והתפילה ולא בצרכי הגוף, אדם מחזיר אותה למקורה ומוסר אותה לבורא.
"וכמו שכתוב אליך ה' נפשי אשא" - אני נושא את נפשי אליך. וכיצד נעשה הדבר? "והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפילה, ובפרט באמירה לה' לנוכח" - ובמיוחד באותם קטעים בתפילה שבהם פונה האדם אל הבורא בלשון נוכח, "כמו ברוך אתה וכהאי גוונא": אין הוא מדבר עליו בלשון נסתר, אלא אומר לו "אתה", ופירושו שהוא קרוב אליו ממש. על האדם להתבונן במה שהוא אומר, להתחבר אליו ולהיות חלק ממנו. וזהו הביטוי האמיתי של האהבה שצריכה להיות בכל רגע ורגע שיהודי עוסק בתורה ובמצוות.
לסיכום: בחלקו הראשון של הפרק למדנו שבלי יראת שמיים אין הקדושה שורה באדם, ובחלק זה למדנו שבלי אהבת ה' אין התרוממות וחיבור לבורא. באהבת ה' עצמה שתי דרגות:
הדרגה הבסיסית: אהבה הקיימת בטבעו של כל אחד ואחד - לרצות להיות דבוק בבורא, ועד כדי מסירות נפש.
הדרגה הגבוהה יותר: שלא לחשוב על דבקותו הפרטית בבורא בלבד, אלא על כל ישראל שיהיו כלולים בבורא - כלשון הזוהר שהובאה לעיל, בן שמשתדל אחר אביו ואמו ואינו חושש לעצמו ולנפשו.