"וזהו פירוש לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל" בחלק הקודם עמדנו על נוסח הכוונה 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. כעת נעמוד על הדגש שבסיום הנוסח - "בשם כל ישראל" - ועל השאלה כיצד כוונה נעלית זו שייכת לכל יהודי ויהודי.
מהו הדגש שבמילים "בשם כל ישראל"? זוהי כל הנקודה: שהאדם מייחד בקיום המצווה את כל נפשות ישראל. זוהי המחשבה הנעלית ביותר שבכל מצווה ומצווה, שכן בקיומה אין האדם ממשיך אלוקות בעולם הזה עבור עצמו בלבד, אלא בשם כל ישראל - ובלבד שייתן דעתו על כך.
עניין זה קשור באחריות ההדדית שבין יהודי ליהודי, היא הערבות ההדדית בלשון הגמרא, שעליה כותב הרבי הקודם באחד ממכתביו. השפעה זו פועלת לשני הכיוונים:
יהודי הנמצא בקצה אחד של העולם ויורד משמירת תורה ומצוות ונכנס ל'רוח שטות' - ייתכן מאוד שהדבר נגרם מכך שבקצה השני של העולם יהודי שומר תורה ומצוות במהדרין מן המהדרין נכשל לרגע קטן, כגון שדיבר באמצע קדיש, דבר שביחס לדרגתו שלו נחשב ירידה, והוא שגרם בשרשרת לאותו יהודי.
ועל אחת כמה וכמה בצד החיובי: כאשר האדם מקיים מצווה כאן, הוא מסייע ליהודי הנמצא בקצה העולם, שפתאום מתעוררת בו התעוררות בעבודת השם - אף שאינו מכיר אותו, אינו יודע מי הוא ומעולם לא ראהו.
בנוסח הכוונה נאמר לייחד את האותיות י' ו-ו', וההבדל ביניהן הוא כההבדל שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה: כפי שמבואר באריכות בסדר האותיות, האות י' מרמזת על קודשא בריך הוא והאות ו' מרמזת על שכינתיה, וזהו אותו רעיון עצמו.
[נדלג כעת על ההגהה כדי לשמור על רצף הפרק, ונשוב אליה בהמשך].
אדמו"ר הזקן ממשיך: "ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה'" - כדי שהכוונה תהיה אמיתית, ושהאדם יכוון לא על עצמו אלא על הכלל, נדרשת אהבה בדרגה הגבוהה: אהבה לה' לבדו, שכל מטרתו תהיה לעשות נחת רוח לבורא, ולא לרוות את צימאון נפשו שלו.
זהו ההבדל בין שתי הדרגות: בדרגה הנמוכה אוהב האדם את אביו שבשמיים משום שהוא מבקש לרוות את נפשו, ביודעו שהדבר ייטיב עמו. בדרגה הגבוהה אין הוא מבקש להרוות את נפשו, אלא לעשות נחת רוח לאביו. ובלשון התניא: "אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו'" - כבן המשתדל עבור אביו ואמו, שהוא אוהב אותם יותר מגופו ומנפשו שלו.
דרגה זו נדירה היא, "כמו שכתוב לעיל בשם רעיא מהימנא" וכפי שכתב אדמו"ר הזקן לעיל, בסוף פרק י': שם הבחין בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, וכשעסק בצדיקים הגמורים כתב שזוהי מדריגת "בני עלייה והם מועטים" - רבי שמעון בר יוחאי וכיוצא בו, אחד בדור. שם אף ביאר מדוע הם נקראים 'בני עלייה': משום שכל מחשבתם אינה אלא על העליון, על הקב"ה בלבד, ואף את הלשון "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה" כבר הביא שם.
אם כן, כוונה זו - "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל" - היא מדרגת אחד בדור, צדיק גמור ובני עלייה. ואילו נוסח זה אומר כל יהודי ויהודי: כל הפותח את הסידור ומתחיל את תפילת שחרית בבוקר אומרו. כיצד, אם כן, שייכת כוונה נעלית זו לכל אדם?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו, כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, מכל מקום מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת". אין אדם יכול לומר על עצמו שהוא חושב באמת על כלל ישראל ושכל לבו חפץ בכך בלבד, אך 'מעט מזעיר' - מקצת מן הרצון הזה - קיים אצל כל אחד ואחד באמת, ולפיכך עליו להרגיל את עצמו בכוונה זו.
מהו מקורו של אותו 'מעט מזעיר'? "מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא" - כל יהודי רוצה לעשות את רצון הקב"ה, ורצונו יתברך הוא שתיעשה המצווה בשם כל ישראל, וממילא כל יהודי רוצה בכך. זוהי האהבה המסותרת. וכפי שלמדנו, יש ליהודי אהבה מצד עצמו ויש בו אהבה שקיבל בירושה מן האבות: האהבה שמצד עצמו היא אהבה בדרגה הראשונה, ואילו האהבה שקיבל מן האבות עניינה להיות כמרכבה - לחשוב על הרוכב, על הקב"ה. משום כך יש בכל יהודי מעט מזעיר מן הנקודה הזו באמת, אף שאינה אצלו בגילוי.
ראיה לדבר מעצם נוסח הסידור: אילו לא היה עניין זה שייך לכל אדם, לא היה מקום לכתוב שורה זו בסידור כלל. במקום שדבר שייך רק לרבי שמעון בר יוחאי ולאחד בדור, אומרים למי שמבקש לחקותו "במקום גדולים אל תעמוד". מכך שהדבר נדפס בסידור, שהוא שווה לכל נפש, וכל אחד אומרו מתוך שזו אמת - מוכח שהוא שייך לכל יהודי.
ראוי לציין: מצד אמיתת הדברים שייכת כוונה זו לפני כל מצווה ומצווה. יש מנהגים לאומרה לפני מצוות ולפני התפילות, כגון לפני מנחה ולפני ערבית, ואילו בנוסח התפילה שיסד אדמו"ר הזקן היא מופיעה פעם אחת ביום בלבד, לפני 'ברוך שאמר'. אין בכך כדי לומר שהעניין אינו קיים לפני כל מצווה: השאלה מתי אומרים ומתי אין אומרים תלויה בטעמים נוספים, אך האמת היא שהכוונה שייכת לפני כל מצווה ומצווה, גם כשאין אומרים אותה בפועל.
[נדלג כעת על מספר שורות שהן כמאמר מוסגר, ונמשיך אל הנקודה שלאחריהן].
"אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים - בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש" - כאשר אין מדובר בכלל ישראל אלא באדם עצמו, שהוא רוצה להיות קשור ודבוק בקב"ה ולהיות אחד עמו, בזה חפץ כל יהודי לא 'מעט מזעיר' בלבד, אלא באמת לאמיתו לגמרי.
וטעם הדבר: "מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירת נפש ממש". כל יהודי, יהיה מי שיהיה, רוצה בכל לבו ובכל נפשו להיות דבוק בבורא ולא להיפרד ממנו, ואפילו במסירות נפש ממש.
נמצאנו למדים שתי מדרגות ברצון:
יחוד נפשו שלו: בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי.
יחוד כלל ישראל: אין זה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, אלא מעט מזעיר בלבד - ולכן צריך כל אחד ואחד להרגיל את עצמו בכוונה זו.
למעשה, מה פירוש "לחשוב על כלל ישראל" בשעת קיום המצווה? שיכוון האדם שהוא עושה עתה את המצווה כדי שתהיה קדושה בכל העולם וכדי לסייע ליהודי נוסף, כדי שתיעשה דירה לו יתברך בתחתונים. אף הוא עצמו ייהנה מן המצווה, אך אין זה העיקר.
אין הכוונה לעשיית פעולות לטובת הכלל ולהיות איש ציבור, שרבים עוסקים בכך. הכוונה היא לפעולה קטנה שאדם עושה בחדרו, בינו לבין עצמו: למען מי הוא עושה אותה? למען עצמו ולמען חיבורו שלו, או למען כלל ישראל? זוהי הנקודה. אדם שזו מחשבתו תמיד אינו משאיר לעצמו דבר ואינו חושב על עצמו כלל. אצל רבי שמעון בר יוחאי וגדולי ישראל הדבר בפשטות ובגילוי, ואילו כל יהודי צריך לאמן ולהרגיל את עצמו בכוונה זו, שכן מעט מזעיר ממנה קיים גם בו.
יסוד זה, שכל יהודי רוצה באמת לעשות את רצון ה', אינו עניין של תורת החסידות בלבד אלא נפסק להלכה למעשה ברמב"ם, בהלכות גירושין פרק ב':
מדובר באדם שבית הדין מחייבו לגרש את אשתו, והוא צועק שאינו רוצה ואינו מוכן לתת גט. כדי שיהיה לגט תוקף הלכתי נדרש שהבעל ירצה בכך, ואם אינו רוצה - אין גט. מה עושים? כופין אותו, ואף מכים אותו, עד שיאמר "רוצה אני".
שואל הרמב"ם: לכאורה מה ערכו של רצון כזה? הרי רגע קודם צעק שאינו רוצה, וכעת הוא אומר "רוצה אני" רק משום שאין לו ברירה, ואילו התורה מבקשת שהגט יינתן מרצונו.
ומשיב הרמב"ם תשובה חסידית ממש: באמיתת נשמתו רוצה אותו יהודי לעשות את אשר מורה בית הדין, שכן כל יהודי רוצה לעשות את רצון ה'. מי שאינו רוצה הוא היצר הרע בלבד, וכשכופין אותו ומכין אותו מסירים את כפיית היצר הרע, עד שמתגלה רצונו האמיתי והוא אומר "רוצה אני".
זהו בדיוק מה שכותב אדמו"ר הזקן כאן: כל יהודי רוצה, וכאשר הוא צועק "איני רוצה" - היצר הרע הוא הצועק ולא הוא. היהודי רוצה, ומי שמקבל את המכות הוא היצר הרע.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הדגש שב"בשם כל ישראל" - יחוד כל נפשות ישראל בקיום המצווה, ואת הערבות ההדדית שבין יהודי ליהודי הפועלת לשני הכיוונים. עמדנו על דרגת האהבה הנדרשת לכוונה זו - אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה", שהיא מדריגת בני עלייה המועטים; ואף על פי כן על כל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו, שכן "מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת" מחמת האהבה הטבעית שבלב כל ישראל. הבחנו בין יחוד הכלל, שבו חפץ האדם מעט מזעיר, לבין יחוד נפשו, שבו חפץ כל יהודי באמת לאמיתו לגמרי ואפילו במסירות נפש ממש, וסיימנו בפסק הרמב"ם ב"רוצה אני" - שהיהודי רוצה, והצועק "איני רוצה" הוא היצר הרע.
בחלק הבא נשוב אל ההגהה ואל השורות שדילגנו עליהן, ונמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק.