בחלק הקודם הבאנו את הערתו של הצמח צדק בעניין האהבה, וישנו מכתב שבו מתייחס הרבי להערה זו ומבאר את כוונתה.
אילו הייתה ליהודי רק האהבה המסותרת הקיימת בו מעצמו, היה מדובר בדרגה הראשונה שבאהבה: הוא אוהב את הבורא בטבעו, משום שהוא רוצה להיות קרוב אליו - כבן הרוצה להיות קרוב לאביו. אך כיוון שהאהבה הזו, כפי שמדגיש אדמו"ר הזקן פעמים רבות בפרק י"ח, באה בירושה מן האבות, והאבות היו מרכבה - יש בה דרגה גבוהה יותר.
ומהי מרכבה? המרכבה עושה את רצון הרוכב לא משום שייטב לה מכך, אלא משום שזהו רצונו של הרוכב וזו טובתו - הרוכב מבקש לנסוע למקום פלוני, והמרכבה נשמעת לו. אין היא חושבת על עצמה אלא על הרוכב (וכמובן, הדברים נאמרים על דרך המשל).
לפיכך, בכך שמדגישים שאהבתו של כל יהודי באה מן האבות, מתחדש שבתוך תוכו של כל יהודי קיימת לא רק הדרגה הנמוכה שבאהבה - לאהוב את הבורא מפני שהוא רוצה להיות קרוב אליו - אלא גם הרצון לעשות נחת רוח לבורא. ומהי הנפקא מינה שבין שתי הדרגות? נראה זאת בדברי אדמו"ר הזקן עצמו.
בתחילה מדבר אדמו"ר הזקן על הדרגה הנמוכה: "לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך" - כל רצונו הוא להיות דבוק בבורא. "וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו" - ממילא, בכל פעם שהוא לומד תורה או מקיים מצווה מאהבה, הסיבה שהוא עושה זאת היא כדי להיות מחובר לקב"ה: הוא אוהב את הקב"ה ורוצה להיות מחובר אליו, ולכן הוא לומד תורה ומקיים מצווה.
"לדבקה בו נפשו האלקית והחיונית ולבושיהן כנ"ל" - על ידי הלימוד והמצווה הוא מדביק את נפשו האלוקית ואת לבושיה בהקב"ה: את פיו, את ליבו, את ידיו, וכשהוא רץ לדבר מצווה - גם את רגליו. הוא מבקש להדביק כל אחד מאיבריו בקב"ה. זו דרגה טובה ומצוינת, שיהודי חושב על כך שהוא פשוט רוצה להיות דבוק בבורא.
אך מוסיף אדמו"ר הזקן שיש לזכור שקיימת דרגה גבוהה יותר באהבה - לא לחשוב רק על הטוב שיצמח לו מכך, אלא לחשוב גם על הנחת רוח שהבורא מבקש: "אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל". אין לאדם לחשוב על עצמו בלבד - כמה ייטב לו מן הקשר, מן החיבור ומן הדביקות. גם כאשר הוא לומד תורה בחדרו הפרטי ואין איש יודע, האמת היא שהוא מסייע וממשיך קדושה לא רק על עצמו אלא על כל עם ישראל, ועוזר לכללותם.
בכך הוא חושב על הנחת רוח של האב: כיוון שהאב רוצה לשכון בעולם, בלימוד התורה הוא גורם לגילויו כאן למטה. זו דרגה עמוקה יותר באהבה - לא לחשוב על קרבתו האישית בלבד, אלא על הכלל.
ו"לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלקית ומקור נפשות כל ישראל" - זו צריכה להיות כוונתו האמיתית והפנימית של כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצווה: לא לחשוב על התועלת האישית שיקבל מכך בלבד, אלא לקשר לבורא את מקור נפשו ואת מקור נפשות כל ישראל, שעל ידי המצווה והלימוד שהוא עושה כעת יהיו כל נשמות ישראל מחוברות לבורא, "שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה".
'שכינתיה' - כינוי לאור האלוקי, מלשון שוכן: מתלבש, יורד, מצטמצם ומאיר למטה. זהו האור האלוקי הנמצא בנפשו הפרטית של כל אחד ואחד. אמנם לא על כל אחד שורה השכינה בגילוי, אך על כל יהודי שורה שכינה. כפי שכבר הוזכר בלימודנו, כאשר יש עשרה יהודים השכינה שורה בגילוי - ואילו לא היה לכל אחד ואחד משהו, הרי עשר פעמים אפס הוא אפס; מכך שעל ידי עשרה נעשה גילוי שכינה, סימן שלכל יהודי יש באופן פרטי נקודת שכינה השייכת אליו.
'קודשא בריך הוא' - מלשון קדוש, שפירושו מובדל ומרומם. זו דרגה אלוקית שאינה מצומצמת ומוגבלת ואינה שוכנת באופן פרטי בתוך כל אחד ואחד. גילויה הוא בדרך כלל בתורה ובמצוות, שהתורה היא חכמתו של הקב"ה והמצוות הן רצונו.
היהודי כשלעצמו הוא 'שכינתיה'. וכאשר יהודי - נשמה בגוף - מקיים מצווה, הוא מייחד ומחבר את 'קודשא בריך הוא' עם 'שכינתיה', ומחדיר בתוך תוכו אור אלוקי גבוה ובלתי מוגבל: בתורה ובמצוות מלובש האור הבלתי מוגבל, ובו עצמו, כפי שהוא לפני קיום המצווה, נמצא האור האלוקי המוגבל - וקיום המצווה הוא החיבור שביניהם.
ו'שכינתיה' אינו רק האור האלוקי המוגבל שבו, אלא כפי שיאמר כאן אדמו"ר הזקן - כינוי לאור האלוקי שהוא מקור נפשות כל ישראל. ובכל פעם שיהודי מקיים מצווה הוא מקשר את קודשא בריך הוא עם שכינתיה, לא על עצמו בלבד אלא "בשם כל ישראל". ודבר זה בא מתוך אהבה אמיתית לבורא - לא לחשוב מה ייטב לו מזה, אלא לחשוב על הכלל. ואין די באמירת המילים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אלא יש להבין את העניין הנאמר בהן ולהתחבר אליו.
נקרא את לשון אדמו"ר הזקן: "אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, לכן יתכוין לייחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלוקית ומקור נפשות כל ישראל". ומהו מקור נפשות כל ישראל? "שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה". ומדוע נקרא בשם שכינה? "על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן" - שכינה היא כינוי לאור האלוקי השוכן, מאיר ומתלבש באופן המגביל את עצמו ונכנס אל פנימיות העולם, ולא באדם בלבד אלא בכל העולם כולו.
"והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה" - כוח הדיבור הוא כוח מוגבל, והכוח האלוקי שצמצם את עצמו כדי להעניק לאדם את כוח הדיבור הוא השכינה; וכן כוח המעשה. 'שכינה', אם כן, הוא כינוי כללי לכוח האלוקי המגביל ומצמצם את עצמו כדי להיכנס בפרטים. כמובן, אין הגילוי שבשולחן דומה לגילוי שבנפשו של יהודי, אך כל הדרגות הללו שוות בכך שהן נקראות בשם הכללי 'שכינה'.
[ומה שאומרים שהשכינה מסתלקת מן האדם: כאמור, יש רמות שונות בגילוי, אך הדרגה הזו בכללותה נקראת שכינה, ואין ההסתלקות מוחלטת. כל זמן שהוא יהודי יש לו נשמה אלוקית, ואין הוא יכול להתנתק ממנה אף אם ירצה; מה שמסתלק הוא המודעות, הגילוי והפוטנציאל, אך הנקודה הפנימית נשארת. אף אם ילך אדם על ארבע ויאכל עשב שמונים שנה ברפת יחד עם הבהמות, לא ייהפך לבהמה - יתנהג כבהמה, והדעת תסתלק ממנו, אך הוא יישאר אדם. אי אפשר לעקור את המהות].
נחזור לענייננו: הכוח הנקרא שכינה הוא הכוח המשפיע את החיות, את כוח הדיבור "שמדבר בדברי תורה ואת כח המעשה לעשות מצוה זו". 'קודשא בריך הוא' הוא האור האלוקי שלמעלה מזה, קדוש ומובדל. ומי מחבר ביניהם? המצווה: "ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצות שהוא מלובש בהן" - בתורה ובמצוות מלובש האור האלוקי הבלתי מוגבל, קודשא בריך הוא, וביהודי נמצא האור האלוקי המוגבל הנקרא שכינה, וברגע שיהודי מקיים מצווה הוא עושה את היחוד שביניהם.
ולכן אומרים לאדם: אל תחשוב על עצמך בלבד, ואל תחשוב רק על ההנאה האישית שבהמשכת האור האלוקי הגדול אליך בכל מצווה - "ויתכוין להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן". אם דרגת אהבתו לאב היא רק על שום הטוב שבקרבתו אליו, יחשוב על עצמו בלבד; אך אם אהבתו לאב היא כזו שהוא חושב מה האב רוצה, לא יחשוב על עצמו בלבד אלא גם על הסובבים אותו, שהרי האב רוצה שכל ילדיו יהיו באהבה ובחיבה וכולם יקבלו את הטוב ביותר. ולפיכך יחשוב כל בן גם על אחיו, ועל אח נוסף, ועל עוד יהודי, וכן הלאה.
"וכמו שיתבאר לקמן פירוש יחוד זה באריכות עיין שם" - וזהו פירוש הלשון "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל".
לסיכום: בחלק זה למדנו על שתי דרגות באהבה: הדרגה הראשונה - שכל כוונתו בתורה ובמצוות היא לדבקה בו יתברך ולהדביק בבורא את נפשו האלוקית והחיונית ולבושיהן; והדרגה הגבוהה - "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", שיכוון לייחד את מקור נפשו יחד עם מקור נפשות כל ישראל, מתוך אהבה שעניינה נחת רוח לבורא, ובכוח האהבה שירשנו מן האבות שהיו מרכבה. כמו כן ביארנו את המינוחים: 'שכינתיה' - האור האלוקי המצמצם את עצמו ושוכן ומתלבש בכל העולמות להחיותן ולקיימן, ו'קודשא בריך הוא' - האור הקדוש והמובדל המתגלה בתורה ובמצוות, שעל ידי עסק התורה והמצוות מייחד היהודי ביניהם - וזהו פירוש "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל".
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק מ"א.