בחלק הקודם למדנו כיצד על האדם לעורר בקרבו יראת שמיים - הן יראה כללית והן יראה מיוחדת קודם קיום כל מצווה. כעת נעמוד על שורש העניין: מדוע אין די באהבה לבדה, ומפני מה דווקא היראה היא יסודה של העבודה.
אדמו"ר הזקן ממשיך: "מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו" - יהודי המקיים מצוות מפני שהוא אוהב אותן ונהנה מהן: השבת נעימה בעיניו, הוא חש בה קרבה וחיבור אל המלך, ואף יודע ששמירת השבת מחברת אותו אל הבורא - אלא שאין הוא מתבונן כלל בכך שיש מלך המצווה עליו, ושעליו לציית לדברו.
נתאר לעצמנו שני יהודים המקיימים אותה מצווה עצמה:
הראשון - עושה את הדברים מתוך הכרה שיש בעל הבית: המלך ציווה, והוא ירא ממנו ומן העובדה שהמלך מביט עליו ברגע זה ובוחן את מעשיו. (אף אצלו יש שמחה, ואין הוא מדוכא כלל).
השני - עושה את אותו מעשה עצמו מתוך אהבה ומתוך שמחה, אך אינו מתבונן בשום נקודה של יראה מן המלך.
מי מן השניים מכוון יותר אל רצונו האמיתי של הבורא?
התשובה היא שהיראה עדיפה, וכפי שמסיים אדמו"ר הזקן: "אינה נקראת בשם עבודת העבד, והתורה אמרה 'ועבדתם את ה' אלקיכם' וגו' 'ואותו תעבודו' וגו'". באחד ממאמרי החסידות מבואר עניין זה באריכות, ואף נאמר שם בלשון חריפה: מי שעובד את ה' מאהבה בלבד ואין לו יראה - עובד את עצמו.
הן ביראה והן באהבה קיימים שני צדדים. ראובן ירא משמעון - הרי לפנינו הירא ומי שממנו הוא ירא; ראובן אוהב את שמעון - הרי לפנינו האוהב והאהוב. אך ההבדל שביניהם יסודי:
ביראה - הדגש אינו על הירא אלא על מי שממנו הוא ירא, שכן טבעה של יראה הוא התכווצות וצמצום: האדם חש שהוא כלום לעומת כבודו של מי שממנו הוא ירא. זהו ביטול.
באהבה - להיפך: האהבה היא התרחבות, ומציאותו של האוהב קיימת ובולטת בה - "אני אוהב", והמקור הוא באדם עצמו.
והקב"ה רוצה שהאדם יתבטל אליו ויעבוד אותו, ולכן נאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" - עבודה כעבד לאדונו. וביחס שבין עבד לאדון, מי הוא העיקר? האדון, והעבד בטל כלפיו.
לפיכך, יהודי שיש לו אהבה לבדה - אין זו עבודה. אמנם הוא מקיים את המצווה, והמצווה נפלאה ותפעל את פעולתה ללא ספק, אך חסר מרכיב יסודי בקשר שבינו לבין הקב"ה: הקב"ה רוצה את ביטולו של האדם אליו, ולא שיקיים את הדברים מתוך האגו שלו. מי שאומר "זה נעים וזה טוב" - שומר בכך על עצמו ועל האגו שלו, שאף הוא מסכים לעשייה זו. והקב"ה רוצה ביטול, וביטול הוא יראה.
מכאן מובן גם מדוע פתח אדמו"ר הזקן את הפרק גם בעניין האהבה, וכפי שיתבאר בהמשך הפרק עצמו שאין סתירה בין יראה לשמחה: האדם ירא מן המלך, ויחד עם זה שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו להיות ירא מן המלך. אין זו יראה של דיכאון חס ושלום, אלא יראה שמתוך שמחה גדולה על הזכות שנתן לו המלך להיות אחד מעובדיו.
משל לצדיק גדול שהכול נוהגים כלפיו יראת כבוד גדולה, והוא ביקש מכמה אנשים לעשות דבר עבורו. יראה יש להם ממנו, ועם זאת הם שמחים שמחה שאינה רגילה - על הזכות להיות אפילו כמסמר שבנעלו. אין שמחה גדולה מזו, והיא שמחה הנובעת מן הביטול אל המלך. לעומת זאת, השמחה שבאהבה נובעת מן ההנאה של האדם עצמו, והקב"ה רוצה את הביטול אליו.
אדמו"ר הזקן מביא את דברי הזוהר "וכמו שכתוב בזהר פרשת בהר", המבקש להמחיש כיצד יש לעבוד את הבורא: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו'" - כאותו שור שנותנים עליו עול מתחילה, כדי להוציא ממנו טוב לעולם.
מדוע נותנים על השור עול, והרי העול מגביל אותו? אפשר להתבונן בכך בשני אופנים:
העול מונע נזק: השור רתום ושמור, ואינו יכול לברוח לאן שירצה ואינו יכול לנגוח.
יתירה מזו: מבקשים להוביל אותו בשדה כדי שיחרוש ויעשה את עבודתו, להפיק ממנו תועלת ולהוציא ממנו טוב לעולם - שייהנו מחרישתו. העול אינו רק מונע נגיחות, אלא מוביל אל הפעולה החיובית.
כך גם אצל יהודי: יראת שמיים אינה רק כדי שלא יעבור עבירות, אלא היא נחוצה גם לשם המצוות שהוא מקיים - גם העשייה החיובית צריכה להיות מתוך יראת שמיים. זהו שפתח הפרק בכך שעניין היראה אינו רק ל'סור מרע' אלא גם ל'עשה טוב'.
ומסיים הזוהר: "הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא" - כך גם צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמיים בראשונה, בטרם יתחיל בשום פעולה. ובלשון חריפה: "ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה כו'" - אם אין היראה נמצאת אצלו, אין הקדושה שורה בו.
אין בדברים אלו שלילה חלילה של המצוות הנעשות מתוך אהבה, אלא המחשה עד כמה היראה והביטול חשובים: כשיש לאדם יראה - המלך שורה אצלו, והאדם הוא עבור המלך; וכשיש לו אהבה בלבד - הוא עצמו שורה, והמלך כביכול עבורו. הבדל גדול מאוד.
"וברעיא מהימנא שם דף קיא עמוד ב" ברעיא מהימנא מובא "שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות והן בחינת עבד ובחינת בן" - מצד אחד עליו לחוש שהוא עבדו של הבורא, ומצד שני שהוא בן אצל אביו. אצל הבן העיקר הוא האהבה לאב, ואצל העבד העיקר הוא היראה מן האדון, ועל האדם לשמור על שתי הבחינות תמיד ולא לוותר על אף אחת מהן, וכלשון התפילה בראש השנה וביום הכיפורים: "אם כבנים אם כעבדים".
"ואף דיש בן שהוא גם כן עבד" אמנם מבואר בקבלה שיש דרגה של בן הכוללת בתוכה כבר את עניין העבד, ואין העבדות אצלו עבודה בפני עצמה - אך זו מדרגה גבוהה מאוד, ו"הרי אי אפשר לבוא אליה בלי קדימת היראה עילאה, כידוע ליודעים". באופן הרגיל אין האדם יכול לעבוד את השם אם לא תהיה לו גם תנועה זו של יראה בפני עצמה, ובבחינת "ראשית חכמה יראת ה'".
*
עד כאן למדנו כיצד על האדם לעורר יראת שמיים כללית וכן יראה מיוחדת קודם המצווה, וכן שמי שמתבונן ומעורר את היראה במחשבתו אך אין הדבר מתעורר אצלו ברגש הלב - חסרה אצלו שלמות העבודה, ואף על פי כן חדרה היראה לפחות אל המוח ואל התודעה: הוא התבונן בכך שהמלך מביט עליו, וכתוצאה מזה מרגיש תמיד במוחו ביטול אל המלך.
ועתה: "והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה" - מה יהיה על אדם המצוי בדרגה נמוכה כל כך, שאף במוחו, גם לאחר שהתבונן בכל זה, אינו מרגיש שום בושה: המלך מביט עליו - ואין הדבר משפיע עליו כלל. על כך אומר אדמו"ר הזקן שהדבר הוא "מפני פחיתות ערך נפשו, ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות דיו"ד ספירות דעשיה" - נפשו נחצבה מלכתחילה ממדרגה נמוכה, ולפיכך אין הוא מצליח להתעורר בשום עניין. (ואין לו במה להתגאות בכך).
האם יהודי זה אבוד, ואין בכוחו להגיע ליראת שמיים? אומר אדמו"ר הזקן: "אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך - הרי זו עבודה גמורה". אין זו עבודה שלמה, וחסרה בה שלמות העבודה, אך עבודה היא נקראת. ומדוע? "כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו".
נתאר לעצמנו אדון ועבד: האדון דורש מן העבד שיבצע את כל הוראותיו, והעבד מבצע מפני שהאדון אמר. עבד היודע את גדולת אדונו חש כל העת יראה ממנו, ברמה זו או אחרת, בלב או בתודעה. אך ייתכן גם עבד חצוף, שבתוך תוכו אינו רוצה את אדונו כלל, ואף על פי כן מבצע את כל ההוראות - ועבד הוא. כך גם אצל יהודי: ייתכן שהוא מקיים את המצוות ואינו מפספס הנחת תפילין אף יום, ובתוך תוכו אומר שאינו מרגיש דבר - "אמרו לי שזה טוב, ואני עושה". מצוות היראה חסרה לו, ועליו להתרומם ולהוסיף בה, אך מצוות העבודה יש לו. לכן זו נקראת עבודה גמורה - לא שלמה, אך גמורה.
ויתירה מזו: לאמיתו של דבר "ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה, במה שממשיך היראה במחשבתו" - שכן באותו רגע שהוא מקיים את המצווה ודאי יש בו יראה כלשהי: מדוע הוא קם בבוקר ומניח תפילין? מפני שהוא יודע, על כל פנים, שהמלך יודע מה הוא עושה, שיש עין המביטה בו. ואף שזו דרגה נמוכה - יראה היא.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקראת יראה".
משל לאדם העומד במרפסתו ומבקש להשליך את שקית האשפה אל הרחוב, ולפתע רואה שהשכן מן הבניין הסמוך מביט בו מחלונו - שוב לא ישליך. וכי ירא הוא ממנו? לא, אלא שאינו נעים לו שמביטים בו. כך גם יהודי הנמנע מעבירה או מקיים מצווה מפני שמביטים עליו - דרגה זו כבר נקראת יראה.
ומניין שזו נקראת יראה? "כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו'"". שאלו אותו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: "תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר "שלא יראני אדם" כו'". הרי שאף דרגה זו יראה היא, אף שהיא יראה נמוכה מאוד.
נמצא שאף יהודי זה, שאין לו רגש ואין לו בושה אך מקיים את המצוות, נכנס פנימה: הוא מקיים לפחות מפני ש"לא יראני אדם", וגם זו יראה. ומכאן שעל כל אדם לפעול בכיוון זה שתהיה לו יראה - בדרגה הנמוכה או בדרגה גבוהה יותר - ובאופן תמידי, שכן ללא יראה אין זו עבודה. וכאשר זוכים ליראה תמידית, בעזרת השם עבודתנו היא עבודה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע אין די באהבה לבדה: האהבה היא התרחבות, ומציאות האדם בולטת בה, ואילו היראה היא צמצום וביטול - והקב"ה רוצה את הביטול אליו, "ועבדתם את ה' אלוקיכם", עבודת עבד לאדונו, ולפיכך אהבה לבדה "אינה נקראת בשם עבודת עבד". ראינו שאין היראה דיכאון אלא מתוך שמחה גדולה על הזכות לעבוד את המלך; למדנו ממשל השור שבזוהר שעול מלכות שמיים אינו רק כדי להימנע מרע אלא גם כדי להוציא טוב לעולם, ושעל האדם לקבלו "בקדמיתא"; עמדנו על שתי הבחינות של עבד ובן; ולבסוף למדנו שאף מי שאינו מרגיש יראה במוחו ובמחשבתו, כיוון שמתכוון בעבודתו לעבוד את המלך - הרי זו עבודה גמורה, ואף יראה יש בו, לפחות כמורא בשר ודם.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"א, ונעמוד על המשך הביאור בעבודת היראה ובמקומה של האהבה בעבודת השם.