בחלק הקודם עמדנו על ההתבוננות הכללית שקודמת לקיום המצוות - שיתבונן האדם כי הקב"ה משגיח עליו ובוחן את כל מעשיו, וכי במצווה שהוא עומד לקיים מאיר אור הבורא, והתבוננות זו מעוררת בו יראת שמיים. כעת נעסוק בהתבוננות הפרטית, המיוחדת לכל מצווה ומצווה, ונפתח במצוות תפילין.
במוח שלושה כוחות - חכמה, בינה ודעת - והדעת עצמו כולל שניים, חסד וגבורה. כנגד זה יש בתפילין ארבע פרשיות:
"קדש" ו"והיה כי יביאך" - כנגד חכמה ובינה.
"שמע" ו"והיה אם שמוע" - כנגד הדעת, הכולל חסד וגבורה.
עניין זה כבר נתבאר באופן כללי בפרק ג' בתניא. כאשר האדם מתבונן בנושא כלשהו, תהליך ההתבוננות נחלק לשלבים:
חכמה: נקודת ההברקה - הרעיון הראשוני הנופל במוחו של האדם כהבזק.
בינה: ההרחבה - נטילת אותו רעיון ופיתוחו: ההתבוננות כיצד מיישמים אותו, כיצד הוא מתיישב עם כלל הידע הקודם וכיצד נפתרות הקושיות שבו. שני שלבים אלו הם תהליך טבעי ובריא.
דעת: ההתחברות. יש הלומדים נושא, זוכים בו להברקה ולהרחבה ויודעים אותו על בוריו עד שביכולתם למסור עליו הרצאה שלמה, ואף על פי כן אינם מחוברים אליו כלל - הנושא נותר בצד ואינו נוגע להם. דעת פירושה שהדבר חודר פנימה ונעשה שייך לאדם עצמו, יורד אל אישיותו. ומכיוון שההתחברות מולידה רגש - אהבה מזה ויראה מזה - כולל הדעת שניים: חסד וגבורה.
יהודי המניח תפילין צריך להתבונן מה מבקש ממנו הקב"ה בהנחת התפילין על המוח שעל הראש: הוא מבקש שישעבד לבורא את החכמה ואת הבינה שלו. כוח החכמה וכוח הבינה ניתנו לאדם בטבעו, ואף שביכולתו להשתמש בהם בכל נושא שבעולם, עליו לדעת שאינם שלו. תכלית נתינתם היא השימוש האמיתי והנכון שבהם - בתורה ובלימודה, שאף בה קיימים אותם שלבים של ההברקה וההרחבה. ביטול החכמה והבינה לבורא פירושו להשתמש בהם אך ורק לדברים שהקב"ה חפץ בהם.
ובלשון אדמו"ר הזקן, ההתבוננות הפרטית בתפילין היא "ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלקית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא המלובשות דרך פרט בפרשת קדש והיה כי יביאך" - שתהיה חכמתו קשורה לחכמת הבורא ובינתו לבינתו. ולמעשה בפועל: "דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי להשם לבדו".
"וכן" עליו "ליבטל ולכלול בחינת הדעת שבנפשו הכולל חסד וגבורה שהן יראה ואהבה שבלבו" - לבטלם "בבחינת דעת העליון הכולל חסד וגבורה המלובש בפרשות שמע והיה אם שמוע".
ואין זה חידושם של תורת החסידות והקבלה בלבד: כל הפותח את הלכות תפילין בשולחן ערוך מוצא שם במפורש שעל האדם לכוון בהנחת התפילין "והיינו כמו שכתוב בשולחן ערוך לשעבד הלב והמוח וכו'" - ושעבוד הלב והמוח לבורא, פירושו שעבוד החכמה, הבינה והדעת שלו לקב"ה.
אף מצוות ציצית היא מצווה כללית ביותר, כידוע מן הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". וכוונתה הפרטית: "ובעטיפת ציצית יכוין כמו שכתוב בזהר להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו מצוה זו, והוא כענין שום תשים עליך מלך". מעניין שכוונתה הפרטית של הציצית דומה לכוונה הכללית שבכל המצוות.
ועניין הדבר: האדם עוטף את כל גופו בטלית, וכל כולו נתון בתוכה. כשם שהמתעטף מכניע את עצמו למי שעוטף אותו, כך בהתעטפו בציצית הוא מקבל עליו את המלך כבעל הבית: מעתה ישלוט הקב"ה על כל פרט ופרט בחייו, ולא יעשה דבר אלא כפי הרצון העליון.
נמצא שההתבוננות הכללית - שהמצווה מאירה בה מציאות הבורא והמלך מביט עליו - אינה מספקת. לכל מצווה ומצווה יש נקודה ייחודית משלה ועניין פרטי שאותו היא באה לעורר: בתפילין - ביטול החכמה, הבינה והדעת; בציצית - קבלת מלכותו יתברך. ומטרת הכול אחת: לעורר בלב את רגש יראת השמיים.
אדם שהתבונן בכל האמור לעיל, הן בהתבוננות הכללית שלפני המצווה והן בכוונתה הפרטית של אותה מצווה, ואמר לעצמו שהוא מקבל עתה עליו את עול המלך ומחליט לשעבד לו את מוחו ואת ליבו - "ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו". ייתכן שבמוחו ובמחשבתו הדברים מונחים, וברצונו הוא חפץ בהם, אך הלב אינו מרגיש יראה. הלב גס, טרוד בעניינים המפריעים לו, ולהתעורר ברגש רוחני נדרשת עדינות נפש.
ומצד אחד הרי למדנו שיראת שמיים היא ראשית העבודה ועיקרה. אלא שאומר אדמו"ר הזקן: "מכל מקום, מאחר שמקבל עליו מלכות שמיים, וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו" - הוא החליט לקבל עליו את הקב"ה כבעל הבית וכמלך שלו, שכל אשר יאמר לו יעשה, ולא זו בלבד אלא שאף הכניס זאת אל מחשבתו וחפץ בכך.
"וקבלה זו היא אמיתית" - קבלת המלכות שלו אמיתית לחלוטין, "בלי שום ספק". ומניין? "שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך". טבעו של יהודי שאינו מורד בבורא, וכשהוא חוטא הרי הוא משונה מטבעו ורק היצר הרע התגבר עליו, כמאמר חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". החטא אינו הוא עצמו; בפנימיותו האמיתית אין יהודי רוצה לחטוא.
ולפיכך "הרי התורה שלומד או המצווה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשת היראה שבמוחו, נקראות בשם עבודה שלמה, ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו". הוא מניח תפילין, מתעטף בטלית, קובע מזוזה, נזהר מלשון הרע ומברך קודם אכילתו - והכול מחמת שהוא חושב תמיד שהמלך מביט עליו והוא הבעל הבית, ורצונו להתבטל אליו.
נמצא שעבודתו שלמה מכל צדדיה:
מצד האמת שבו - קבלת המלכות אמיתית וטבועה בנפשו.
מצד מחשבתו - הדברים מונחים במוחו.
מצד רצונו - הוא חפץ בהם.
מצד מעשהו בפועל - הוא מקיים את התורה והמצוות מחמת אותה קבלה.
וזה שחסרה באמצע ההתלהבות הרגשית, מחמת נתוניו הקיימים, אינו גורע משלמות עבודתו. הקב"ה רוצה שיהודי יעבוד אותו כעבד, ומידתו המאפיינת של העבד היא היראה - וזו נקראת עבודת השם.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההתבוננות הפרטית שבכל מצווה. בתפילין - ארבע הפרשיות כנגד חכמה, בינה ודעת (הכולל חסד וגבורה), ועל האדם לבטל ולכלול את חכמתו, בינתו ודעתו בחכמתו, בינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא, שלא להשתמש בכוחותיו אלא לה' לבדו, וכלשון השולחן ערוך "לשעבד הלב והמוח". בציצית - להמשיך עליו את מלכותו יתברך, כעניין "שום תשים עליך מלך". ולבסוף למדנו שגם מי שאין היראה מתגלה בליבו בפועל, כיוון שקיבל עליו מלכות שמיים במחשבתו וברצונו - וקבלה זו אמיתית, שכן טבע נפשות ישראל שלא למרוד במלך - תורתו ומצוותיו נקראות עבודה שלמה, ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"א ונעמיק בהמשך העניין.