הגענו בפרק מ"א לדף נ"ו עמוד ב' (עמוד 112), לשורה השנייה מלמעלה: "ויעמיק במחשבה זו". נקדים סיכום קצר של הדברים שנלמדו מתחילת הפרק, ומשם נמשיך הלאה.
פרק מ"א נפתח בכך שעל האדם לזכור באופן תמידי את העיקר שבעבודת השם - יראת שמיים. כל פעולה של תורה ומצוות, הן בענייני 'סור מרע' והן בענייני 'עשה טוב', חייבת לצאת מתוך נקודת יראת שמיים; אין די באהבת השם לבדה, והבסיס חייב להיות יראה (כפי שנראה בהמשך). למדנו כי בטבעו של כל יהודי נטועה יראה טבעית מן הבורא, ואין צורך אלא לעורר אותה.
דרך ההתעוררות היא ההתבוננות בכך שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט ומעמיד את כל מלכותו על כל אחד ואחד: כל יהודי צריך לדעת שהקב"ה מביט עליו ובוחן את כליותיו וליבו, וכל עניינו כביכול הוא מה מתרחש עם אדם זה ועם אדם זה, וכל יחיד נמצא במרכז תשומת הלב. לפיכך על האדם לעבוד את בוראו ביראה, כמי שעומד ממש לפני המלך - ולא כמי שיודע שיש מלך היושב בהיכל מלכותו במקום רחוק.
וכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו". אין מדובר בהיזכרות שטחית והעברת העניין במחשבה - דבר שהאדם יכול לעשות בכל עת - אלא בהעמקה הדורשת הקדשת זמן. שיעור ההעמקה משתנה מאדם לאדם: לפי יכולת ההשגה שלו, ששונה מזה לזה ומביאה ממילא לתוצאת הבנה שונה, ולפי הפנאי שבידו - הדבר תלוי בפרנסתו ובעיסוקו שנקבעו לו בהשגחה פרטית, וכמה זמן פנוי נותר לו להתבוננות מעמיקה בעניין זה בלבד.
"לפני עסק התורה או המצוה" אך במיוחד נדרשת ההתבוננות קודם לימוד התורה או קיום המצווה: על האדם לעצור לרגע ולחשוב מה הוא בא לעשות - הוא בא לקיים את רצון הבורא המביט עליו ובוחן את מעשיו כרגע. האחריות גדולה ותשומת לבו של המלך מופנית אליו בעוצמה, ומזה מתעוררת יראת שמיים עוד לפני קיום כל מצווה שתהיה.
משל למה הדבר דומה: אדם שקיבל הזמנה מן המלך הגדול ל'יחידות' - המלך מבקש לדבר עמו, לקרבו ולהעניק לו שעה שלמה בחברתו. כל אותו זמן הוא שרוי בהתרגשות ובמחשבה לפני מי הוא בא, כיצד ידבר ומה יאמר. כל רגע של קיום מצווה או לימוד תורה הוא שעה כזו עם המלך, ובעניין זה עצמו יש להתבונן.
"כמו לפני לבישת טלית ותפילין" לפיכך נקט אדמו"ר הזקן דוגמה של טלית ותפילין, שהן המצוות שבהן פותח האדם את יומו: קודם שמתעטף בטלית ומניח תפילין, עליו להתבונן שהוא בא לקיים מצווה שהיא רצון המלך, ומתוך כך תתעורר בו יראה מן המלך, ומתוך יראה זו יקיים את המצווה.
נוסף על ההתבוננות הכללית שנתבארה עד כאן - שהמלך עומד לנגדו ומביט בו - על האדם "וגם יתבונן איך שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו". כלומר: העוצמה האלוקית הבלתי מוגבלת, הסובבת כל עלמין וממלאה כל עלמין (ובעניין זה דובר מעט בשיעור הקודם, ויתבאר באריכות בפרקים הבאים), מלובשת באותיות התורה ובמצוות עצמן.
כאשר האדם לומד פסוק בחומש, דף בגמרא או פרק בתניא - בתוך המילים שהוא לומד נמצאת עוצמתו הבלתי מוגבלת של הבורא, שהכניס וצמצם את עצמו במסגרת אותיות אלו. וכן בציצית ובתפילין: התפילין עשויות עור של בהמה, ואין העור כשלעצמו העניין, אלא שרצונו האינסופי של הבורא מצטמצם ומוגדר בארבע פרשיות שבתוך בתים מרובעים שחורים - וכשהאדם מניח אותן במקומן ובאופן הנכון, הוא מתחבר לאינסופיותו של הבורא.
מי קבע שהבתים והרצועות יהיו שחורים ומרובעים? הקב"ה, בהלכה למשה מסיני. בתורה שבכתב נאמר פסוק קצר - "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" - ובתורה שבעל פה מתבאר מהו הרצון האלוקי בפרטיו; באותה מידה היה יכול לצוות שיהיו ירוקים, צהובים או אדומים, מרובעים או מלבניים, אלא שכך קבע.
ממילא, כשהאדם מקיים את המצווה - "ובקריאתו או בלבישתו - הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק אלוק ממעל שבתוך גופו". הרי בכל יהודי, כמבואר בפרק ב', יש נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש; ובשעת קיום המצווה מואר חלק זה ומתרחב, ומתחבר לאור אלוקי בלתי מוגבל, "ליכלל וליבטל באורו יתברך".
והמשל לכך - נר הנכלל באבוקה: אבוקה גדולה דולקת, וכשמדליקים לצידה נר קטן, אין אשו של הנר נראית כלל ואין ניכר שהיא קיימת; היא נבלעת ונכללת באבוקה ומתבטלת בתוכה. כך נפשו של היהודי, על כל עוצמתה, נכללת ומתבטלת בשעת קיום המצווה באורו האינסופי של הבורא.
מהי, אם כן, התחושה הראויה בשעת קיום המצווה? יראת שמיים. האדם נמצא עם המלך ביחידות, בחדר לפנים מחדר, והמלך כביכול מאיר את כל כולו עליו בתוך הפעולה הגשמית שהוא עושה. עצם ההתבוננות במשמעותה של המצווה ושל התורה מעוררת באדם יראה יתירה. ודבר זה שווה בכל המצוות: אדמו"ר הזקן נקט ציצית ותפילין לדוגמה, אך הוא הדין במזוזה, בסוכה ובאכילת מצה בליל הסדר - בכל מצווה שהאדם עושה עליו לדעת שאין זו פעולה טכנית גשמית בלבד, אלא התחברות לרצונו הבלתי מוגבל של הבורא.
שלושה שלבים בהתבוננות:
התבוננות כללית, כפי שלמדנו בשיעור הקודם: הקב"ה נמצא עם האדם בכל מקום ובוחן כליותיו וליבו, אף שלא בשעת קיום מצווה ובכל מקום שהוא נמצא.
קודם קיום המצווה: עליו להגביר את ההתבוננות ולדעת למה הוא מתחבר - עצם העובדה שהוא מקיים מצווה מחברת אותו לרצון האלוקי, ובזה כל המצוות שוות.
"דרך פרט": לכל מצווה ייחודיות וצורה משלה ומסר משלה - מה היא תובעת מן האדם, ואיזה חלק שבו נדרש להיבטל לבורא ולירוא מפניו. לפיכך נדרש שלב נוסף של התבוננות בפרטיה של כל מצווה.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ודרך פרט בתפילין - ליבטל וליכלל בבחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלקית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא". בתפילין נדרש מן האדם שחכמתו ובינתו, כלומר מוחו, ייבטלו וייכללו בבחינת חכמתו ובינתו של הקב"ה.
ידוע שבתפילין ארבע פרשיות. לפי סדר כתיבתן בתורה:
"קדש" ו"והיה כי יביאך" - שתיהן בספר שמות, בפרשת בא, זו אחר זו.
"שמע" - בספר דברים, בפרשת ואתחנן.
"והיה אם שמוע" - בספר דברים, בפרשת עקב.
בתפילין של ראש ארבע הפרשיות מחולקות, וכל פרשה נמצאת בבית נפרד בפני עצמו; ובתפילין של יד כולן נכתבות בקלף אחד ארוך ומונחות בבית אחד. ומדוע דווקא ארבע פרשיות?
מצוות תפילין היא אחת המצוות הבודדות שבהן נתבארה בשולחן ערוך עצמו הכוונה שעל האדם לכוון בשעת קיומה (בדרך כלל אין השולחן ערוך מפרט כוונות, ולכך נכתבו ספרים מיוחדים). כתוב שם שעל מניח התפילין לכוון שהקב"ה הוא בעל הבית על העולם, שהוציאנו ממצרים ועשה לנו ניסים ונפלאות - המורים על שליטתו בכל הבריאה. ומדוע מניחים על הזרוע ועל הראש? הזרוע היא כנגד הלב והראש כנגד המוח, שעל האדם לשעבד את ליבו ואת מוחו לקב"ה.
והמוח, אף שקוראים לו בכללות בשם אחד, יש בו בחינות ושלבים (לא במובן הטכני של ארבעה תאים): מוח החכמה, מוח הבינה ומוח הדעת - ומוח הדעת עצמו מתחלק לשניים. הרי כאן ארבעה שלבים במוח, כנגד ארבע הפרשיות שבתפילין.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי על האדם להעמיק ולהאריך במחשבת יראת השמיים כפי יכולת השגתו וכפי הפנאי שלו, ובמיוחד קודם לימוד התורה וקיום המצווה - כמי שנקרא ל'יחידות' עם המלך. ראינו שההתבוננות היא בכך שאור אין סוף ברוך הוא, הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין, מלובש באותיות התורה ובציצית ובתפילין, וכשהאדם קורא או לובש הוא ממשיך את אורו יתברך על חלק אלוקה ממעל שבתוכו, להיכלל ולהיבטל בו כנר באבוקה. עמדנו על שלושת שלבי ההתבוננות - הכללי, שלפני קיום המצווה, ו"דרך פרט" בכל מצווה - והתחלנו ב"דרך פרט" שבתפילין: ביטול החכמה והבינה, ארבע הפרשיות וכוונת התפילין שבשולחן ערוך לשעבוד הלב והמוח, וארבעת השלבים שבמוח.
בחלק הבא נרחיב בביאור ארבעת המוחות וכנגד מה הם בארבע הפרשיות, ונמשיך ל"דרך פרט" שבמצוות הציצית.