בחלק הקודם עמדנו על דרישתו של אדמו"ר הזקן שהיראה תהיה "בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים". בחלק זה נבאר את שתי הדרגות הללו, ולאחר מכן נלמד במה על האדם להתבונן כדי לעורר בקרבו את היראה.
יראה "בהתגלות ליבו" היא דרגה שבה האדם מרגיש את היראה בגילוי ממש. כשם שאדם העומד סמוך לכלובו של אריה, ואם יפרוץ האריה ויחל לרדוף אחריו - אין צורך לומר לו דבר, ליבו יחל לדפוק בעוצמה אדירה. זוהי יראה בהתגלות הלב, ומן היהודי נדרש שירגיש כך יראת שמיים בגילוי, ושכל פרט ופרט במעשיו יהיה מלווה בה.
ואם אין הוא מסוגל לכך, לכל הפחות "או מוחו על כל פנים" - שתהיה במוחו, בשכלו ובהתבוננותו הכרה תמידית של יראת שמיים: שידע ויבין מדוע עליו לירא מהקב"ה.
ראוי לציין כי עבודה זו מוטלת גם על ההורים: יש לחנך את הילד מגיל קטנות ליראת שמיים, ולעמול על עוררות העניין גם במוח ועל הפנמתו. אדם שאינו משקיע בכך, לא תתעורר היראה אצלו מעצמה.
כיצד מעוררים את היראה? תחילה יש לדעת מהו היעד: שתהיה יראה בגילוי הלב, ולכל הפחות שתהיה תודעה במוח שצריך לירא מן המלך. וכיצד מגיעים לכך? אדמו"ר הזקן נותן חומר למחשבה ומפרט כמה וכמה שלבים שבהם על האדם להתבונן, והתבוננות זו היא שתחבר אותו ותעורר בו את היראה.
בלשונו: "דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים". התבוננות עניינה ריכוז במוח ובשכל, להיות מונח כל כולו בעניין אחד בלבד כשאין דבר מטריד אותו, ולא כל אדם מסוגל לכך. לפיכך מוסיף אדמו"ר הזקן "במחשבתו על כל פנים": אם הריכוז וההתבוננות קשים, לכל הפחות יחשוב על כך, שהרי לחשוב יכול כל אדם על מה שירצה. אמנם מחשבה יכולה להיות שטחית - האדם חושב על העניין אך אינו מעמיק בו ואינו מניח את כל השאר בצד כדי להיות מונח בו בלבד, וזו התעמקות גבוהה יותר - אך לכל הפחות במחשבה.
ראשית ההתבוננות היא ב"גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו" - בגדולתו של הקב"ה ובמלכותו, שהוא מולך ושולט ומנהיג ומשגיח ומחיה ומהווה, ומלכותו "אשר היא מלכות כל עולמים". הקב"ה ברא את הכול, משגיח על הכול, מנהיג ומולך על כל העולמות העליונים והתחתונים: בין העולמות הרוחניים ובין העולמות הנמוכים, עד לעולם הזה הגשמי התחתון, עד לשבלול שבים ולנמלה הקטנה. על כל הפרטים כולם הקב"ה מולך.
תחילה יש להתבונן בעצם הריבוי העצום - "מה גדלו מעשיך" ו"מה רבו מעשיך" - שהקב"ה ברא את כל זה, מנהיג את הכול ומולך על הכול. ומכאן יש להתבונן באיזה אופן הוא מחיה ומולך על כל הפרטים הללו, באורו האלוקי, בשני אופנים:
"ואיהו ממלא כל עלמין" - הקב"ה מצמצם את החיות שלו ומכניס אותה באופן פנימי לכל נברא ונברא לפי מידתו: נברא זה מקבל כך וזה מקבל יותר, לזה תכונה זו ולזה תכונה אחרת. זו התעסקות אישית ופרטית עם כל פרט שבפרט, שהרי יש שוני בין אחד לחברו בתכונותיו. אפילו בדומם לבדו יש סוגים רבים: אבנים, עפר, מתכות ומים, ובכל אחד מהם ריבוי פרטים - אבנים רגילות, אבנים טובות ומרגליות, אבנים בהירות וכן הלאה. לכל פרט ופרט האנרגיה שלו, היכולות שלו, הגודל, התכונות והאיכות שלו, וכך ריבוי אין סופי של פרטים, שכל אחד מקבל יחס אישי לחלוטין. 'ממלא' - בתוכו, בפנימיותו ובהרגשתו.
"וסובב כל עלמין" - יחד עם הצמצום וההכנסה הפנימית לכל פרט ופרט, הקב"ה גם סובב ומקיף את כולם בשווה. זו דרגה גבוהה יותר, שלמעלה מן הצמצום של הפרטים, שבה כל הנבראים שווים ביחס אליו: אותו כוח, אותה חיות.
במלך בשר ודם אין דברים אלו, אך אם נשתמש במשל: יש המלך כפי שהוא יושב על כיסא מלכותו ויודע שיש במדינתו עשרה מיליון נתינים והוא מולך על כולם. בשבילו כולם אותו דבר, ואינו נכנס לפרטים מי חכם יותר ומי טיפש, מי עשיר ומי עני - כולם נמצאים תחת אותו מקיף גדול של ממשלתו, וזה בגדר 'סובב'; לעומת זאת 'ממלא כל עלמין' הוא התייחסות אישית לכל פרט. מלך בשר ודם אינו יכול להיות גם זה וגם זה, אך הקב"ה הוא גם סובב כל עלמין וגם ממלא כל עלמין, "וכמו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" - הוא ממלא, והוא גם משווה את הכול באופן של סובב, גם שמיים וגם ארץ.
נעצור כאן להתבוננות: הקב"ה הוא מלך גדול כל כך, שאפילו מוחנו מסתחרר מלחשוב על עשרים, שלושים, מאה או אלף פרטים הקיימים בעולם, והכול צריך להיות בהרמוניה מושלמת ובדיוק נפלא, והכול משלים את הכול. זו מלכות של אין סוף.
לאחר שהתבונן האדם כמה גדולה ורחבה מלכותו, על שטחים אדירים ועל כמויות אדירות, בא המשפט הבא והוא נקודה חשובה ביותר: "ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל". הקב"ה אומר כביכול: כל העולמות וכל המרחב הזה אינם עושים אותי למלך, לא זה העיקר ולא לשם כך בראתי את הכול. ומי קובע אותי למלך ומגלה את מלכותי בעולם באופן פנימי ואמיתי? עם ישראל. עם ישראל הוא העיקר, הוא המטרה והוא התפקיד של הכול.
כשעם ישראל אומר בתפילות ראש השנה "מלוך על העולם כולו בכבודך", "ברוך אתה ה' המלך הקדוש", "המלך המשפט", ותוקע בשופר וממליך את הקב"ה - הוא ממליך אותו על כל העולמות, שכל העולמות כולם בשביל עם ישראל הם.
מכאן יאמר היהודי: כמה אחריות, ריכוז וזהירות נדרשים ממני, שהרי אני חלק מעם ישראל, מן הכלל שבו תלויה כל המלוכה האלוקית. גם אם נעצור כאן, יש בכך עוצמה רבה: האדם הוא חלק מן המשפחה הנפלאה היוצרת את מלכותו של הבורא.
אך אדמו"ר הזקן מוסיף משפט חזק עוד יותר: "ועליו בפרט". אל יסתכל האדם על עצמו כחלק מן הכלל בלבד, שכן אז עלולה להתגנב מחשבה: "אם לא אעשה דבר, הרי יש עוד מיליוני יהודים שיעשו, ומה תלויה מלכות הבורא בי?". על כן כל אדם צריך להאמין ולהרגיש באופן אישי שהוא זה היוצר את מלכותו של הקב"ה. אל תסתכל על יהודי אחר - הדבר תלוי בך לבדך.
וההוכחה לכך: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". הגמרא אומרת שאדם הראשון נברא יחידי, ושואלת מדוע נברא לבדו, ומשיבה שהדבר בא ללמדך שאדם אחד הוא עולם מלא, ולפיכך המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. אלמלא כן היה מקום לחשוב שבפיקוח נפש של אדם אחד אין הדבר נורא כל כך, שהרי יש יהודים רבים כל כך, ואחד יותר או אחד פחות לא ייפגע הכלל. באה התורה ואומרת שאין זו הסתכלות נכונה: הפרט הזה הוא היחיד, אין עוד אף אחד, עליו עומד הכול, ובו תלוי אם תהיה מלכותו של הבורא אם לא.
לפיכך על האדם לחשוב בכל רגע נתון: אני עומד כעת בשנייה זו שאני חי בה, ומוטלת עלי כרגע הוראה אלוקית - ללמוד תורה, לקיים מצווה, לא לעבור עבירה. יחשוב שהמלך הגדול והנפלא מחכה לו כעת: בידו להמליכו, ובידו חלילה להוריד את מלכותו. אדם שיחשוב כך וירגיש כך - תתעורר בו יראת שמיים, וההכרה שהמלך תלוי בו.
עד כאן מצד המלך, שהוא מולך על הכול ומניח את הכול בצד למען הפרט הזה. וכיצד מגיב האדם מצידו? "והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו" - כל יהודי כפרט אומר: רואה אני שהקב"ה מחכה לי ושמלכותו תלויה בי, על כן מקבל אני עלי את מלכותו שהוא יהיה המלך שלי. ומשעה שהוא מלכי, עלי לציית לכל מה שיאמר, שהרי אני עומד מול המלך ואני העבד.
"ולעשות רצונו" - כל רצונותיו: גם מצוות עשה, גם "עשה טוב", "בכל מיני עבודת עבד". ואין הבדל אם קיבל העבד ציווי שנראה בעיניו מכובד ונעלה, או דבר קטן ביותר: מאחר שזהו ציווי המלך, והוא מלכך ואתה עבדו וקיבלת את מלכותו - אתה מציית לכל אשר יאמר, בכל פרט ופרט.
וכאן בא המשפט המשלים, החזק שבכולם, שכל האמור לעיל הוא הקדמה אליו: "והנה ה' נצב עליו". פסוק זה נאמר בספר בראשית על יעקב אבינו, והמדרש דורש כי כביכול הקב"ה "ניצב עליו" - היהודי הוא הנותן כביכול יציבות לבורא. משפט כזה, אלמלא נאמר במדרש, לא היינו יכולים לאומרו כלל.
יוצא מכאן שעל היהודי להרגיש בכל רגע: אל תחשוב שיש עוד אנשים רבים כל כך - אתה עומד במרכז העניין, ובך תלוי אם הבורא יהיה מלך, או שאתה חלילה תגרום לכך שלא תתקבל מלכותו.
ולכאורה, הרי הקב"ה אינו חסר דבר, וכיצד אפשר לומר שכביכול חסר לו? וזהו עצמו החידוש: הקב"ה, שאינו חסר כלום, הכניס את עצמו למצב כזה שבו אתה תגרום לכך שיהיה מלך או לא יהיה מלך, כדי שתרגיש שאתה יוצר את מלכותו ושבך הדבר תלוי, ושאחריות כל מלכותו מוטלת עליך. כך קבע הקב"ה וכך כתב בתורה, וכך ברא את האדם יחידי - כדי שתרגיש שאתה כל העולם. ואין זה דמיון: הקב"ה לא נתן לנו דמיונות, וכל מה שכתוב בתורה אמת הוא, ובאמת קובע הקב"ה את מלכותו באופן שהיא תלויה ביהודי.
ואם נלך אל הקיצוניות ההפוכה ונניח חלילה שהיהודים לא יעשו זאת - מה יקרה? העולם ייחרב. אמנם אף כשנחרבו שני בתי המקדש נשאר הקב"ה בשלמותו, ואין כאן ביטול חלילה של הבורא; הדברים נאמרים על התגלות המלוכה, שהרי "אין מלך בלא עם", ומלכותו של הבורא אינה יכולה להתגלות אם העם לא יקבל אותה. לכן אין לאדם לומר "יש עם גדול ואני סך הכול פרט" - הקב"ה הכניס את עצמו כביכול למצב שבו אנו פועלים את העניין.
משל למה הדבר דומה: אדם המחזיק את אצבעו על הכפתור, שאם יעזוב את הכפתור תשתחרר פצצת אטום - לא יזיז את אצבעו לרגע, שכן הוא יודע שבאצבעו תלוי הכול. כך על האדם להרגיש בכל רגע ורגע יראת שמיים, שבפעולתו תלוי הכול.
הבדל נוסף ממלך בשר ודם: המלך יושב בארמונו, והאדם הנתון תחת מלכותו נמצא בקצה המדינה. גם אם יתבונן שמלכות המלך תלויה בו, סוף סוף המלך שוכן בארמונו, מעולם לא ראה אותו, ואין המלך מביט ורואה מה הוא עושה כרגע. אך אצל הקב"ה: "ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" - אף שמלא כל הארץ כבודו, כביכול הוא מביט כרגע עליך בלבד, עומד לידך ובוחן את כליותיך ואת ליבך: מה אתה מרגיש כרגע, והאם אתה עובד אותו כראוי בכל פרט. אל יאמר האדם "מה זה משנה, מי מסתכל עלי כעת" - ממש כרגע מביט בו הקב"ה ובוחן מה בדיוק הוא עושה.
כך אכן נכתב בשולחן ערוך בסעיף הראשון (וכן בקיצור שולחן ערוך): כשאדם מתעורר בבוקר, מה ייתן לו כוח לקום מן המיטה? שיחשוב שהמלך ניצב עליו כרגע ומביט אם הוא קם לעבודתו או ממשיך לישון, שהרי אילו היה המלך עומד לידו היה קופץ מיד מן המיטה. וכך יש להרגיש לא רק בקימה מן המיטה, אלא בכל פרט ובכל פעולה.
ומכאן המסקנה: "ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וברעד כעומד לפני המלך". אדם החושב על כך - הדבר מסייע לו בכל רגע ובכל דבר: לא יתבייש מפני בני אדם, שהרי המלך מביט עליו כרגע, ומה לו להתחשב במה שאומרים אחרים או אינם אומרים? כל דבר העלול להיות אבן נגף ולהפריע ליהודי להתקדם בעבודת השם - אם יחשוב על הנקודות הללו, שזהו מלכו של כל העולם, שכל העולם הגדול שהוא רואה אינו כלום לעומת זאת שהכול בשבילו, ושעליו הוא מביט כרגע - הדבר יעניק לו כוחות אחרים ויחבר אותו אל האמת האלוקית.
ולכן זהו "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה". אין לשכוח את השורות הללו: יש להכניסן לראש, לחשוב עליהן, להתבונן בהן ולדעתן בעל פה - וזה ייתן כוחות נפש גדולים ביותר להתחבר ולעשות את רצון אביו שבשמיים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי היראה צריכה להיות בהתגלות הלב, ולכל הפחות בהכרת המוח, ושהדרך לעוררה היא התבוננות - ולכל הפחות מחשבה. ההתבוננות נפתחת בגדולת האין סוף ובמלכותו על כל העולמות העליונים והתחתונים, באופן של 'ממלא כל עלמין' (חיות פנימית ופרטית לכל נברא) ו'סובב כל עלמין' (הקפה שווה שלמעלה מן הצמצום). לאחר מכן: "והוא מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט" - שכל יהודי כפרט ממליך את הבורא, ו"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". מצד האדם - קבלת המלוכה, עבודת המלך ועשיית רצונו בכל דבר גדול כקטן; ומצד הבורא - "והנה ה' נצב עליו", כביכול היהודי נותן יציבות למלכותו, והקב"ה מביט עליו ובוחן כליות ולב. מכאן: "צריך לעבוד לפניו באימה וברעד כעומד לפני המלך", וזו ראשית העבודה, עיקרה ושורשה, המעניקה כוחות נפש לעשות את רצון האב.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק מ"א ונעמיק בהמשך דרכי ההתבוננות ובעבודת השם מתוך יראה.