הגענו לפרק מ"א בתניא, בדף נ"ו עמוד א' (עמוד 111). בפרק זה מתחדש עניין חדש ביחס לכל מה שלמדנו עד כה, ולפני שניגש ללימוד הפרק מבפנים נקדים נקודה או שתיים. בפרקים הקודמים למדנו על החשיבות הגדולה שבקיום המצוות ולימוד התורה מתוך רגש. ברגש עצמו ישנם שני קווים: קו ימין וקו שמאל - רגש של אהבה ורגש של יראה, אהבת השם ויראת השם.
בפרק ד' בתניא נתבאר (וכן כותב אחד הראשונים בפירושו על הרמב"ם), שבאופן כללי המצוות נחלקות לשתי קבוצות: מצוות עשה - מצוות אקטיביות שהאדם נדרש לפעול ולעשות, ומצוות לא תעשה - מצוות פסיביות שעניינן הימנעות. היראה היא השורש הנדרש למצוות לא תעשה, והאהבה היא השורש הנדרש למצוות עשה. כך גם בפשטות: כאשר אדם אוהב מישהו, הדגש הוא לעשות למענו דברים; וכאשר הוא ירא ממישהו, הדגש הוא להימנע ולא לעשות דבר שהוא כנגדו. וכך ביחס שבין יהודי לקב"ה.
כאן בא אדמו"ר הזקן לחדש שיראת שמיים היא עניין מרכזי וחיוני כל כך בחיי היהדות, עד שאין היא נצרכת רק לעניינים של "סור מרע" ולמצוות לא תעשה, אלא גם לקיום מצוות עשה: הנחת תפילין, טלית, מזוזה, צדקה - וכן ללימוד התורה. כדי שהקיום יהיה אמיתי, הוא חייב להיות מלווה ביראת שמיים. בפרק זה נראה את ההסבר מדוע היראה חשובה כל כך.
ראוי להקדים כי באוסף אלפי המכתבים שכתב הרבי ליהודים שפנו אליו בשאלותיהם, מצויות עשרות תשובות בעניינים מגוונים - שאלות רוחניות וכיצד להתגבר על קשיים שונים, ואף עניינים הנוגעים לבריאות הגוף - שבהן מורה הרבי ללמוד את פרק מ"א בתניא. כך, לדוגמה, יהודי שכתב שהוא מוזמן להרצות במקומות שונים ולעיתים הוא חש אימה בפני קהל ואינו יודע כיצד להתגבר על כך.
ההוראה מתייחסת במיוחד לעמוד הראשון שלפנינו, עד השורה השנייה מלמעלה בצידו השני של העמוד, המסתיימת במילה "המלך". זהו קטע מרכזי ביותר, ולא די בלימודו בלבד: ההתבוננות בו, המחשבה עליו וההתעצמות עימו מחזקות את היהודי כמעט בכל תחום הקשור לעבודת השם, ואף בעניינים גופניים. חסידים רבים יודעים שורות אלו בעל פה מילה במילה - ואף ילדים - וחוזרים עליהן בכל יום ובכל הזדמנות. כאן מונח היסוד שעליו בנוי כל המשך הפרק.
נלמד את הפרק מבפנים:
"ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" - פירוש המילה "ברם" הוא "אבל": למרות כל שנתבאר עד כה, על האדם לזכור באופן תמידי מהי ראשית עבודת השם, מהו עיקרה ומהו שורשה. כדרכו של התניא, כל מילה מדויקת, ובמיוחד כאן, שבו נוקט אדמו"ר הזקן שלושה ביטויים שונים. מה מוסיף כל אחד מהם על חברו?
"ראשית העבודה" - זהו הראשית, ההתחלה, ועם זה יוצאים לדרך. אך אילו היה נכתב רק "ראשית", היה מקום לחשוב שדי בכך להתחלה, ומשהתקדמנו הלאה אין צורך לזכור זאת תמיד, שהרי בהמשך הדרך יש עצות וכיוונים נוספים בעבודת השם.
"ועיקרה" - זהו העיקר. כאשר יש עיקר וטפל, כפי שמצינו בהלכות ברכות, שהאוכל דבר עיקרי ולידו דבר טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל - משום שהעיקר מכיל בתוכו את כל העניינים. כך גם כאן: אין זה עניין השייך לראשית בלבד, אלא גם כשהאדם מגיע לשלב ב', ג' וד' - עליו לזכור תמיד שזהו העיקר.
"ושרשה" - ביטוי זה מוסיף דבר נפלא. בבניין, הבית עומד על היסוד, והיסוד הוא הדבר העיקרי: בלעדיו אין בית, וגם הקומה העליונה ביותר אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא חיבור אליו, ואם היסוד רעוע - הכול עלול ליפול. אלא שהיסוד טמון באדמה ואינו נראה, ומי שנמצא בקומה השנייה, השלישית או העשירית - ואף בקומה הראשונה - אינו רואה אותו, ולכאורה אין לו קשר עימו. לעומת זאת בעץ, אף שהשורשים נמצאים במעמקי האדמה, העלה שבצמרת מקבל את חיותו מן השורש בחיבור פעיל ותמידי, ובלעדיו לא יהיה לא עלה, לא פרי ולא כלום.
נמצא שאין זה רק העיקר, אלא גם השורש: אין פרט אחד בעבודת השם, מן ההתחלה ועד הסוף ולאורך כל מאה ועשרים שנה - פרט גדול או קטן, עיקרי או שולי - שאינו חייב להיות מחובר אל השורש. יש כאן עניין שורשי המלווה את האדם כל הזמן, ולכן נקט אדמו"ר הזקן בשלושת הביטויים: ראשית, עיקר ושורש.
מהו אותו דבר חשוב כל כך, שבלעדיו אין התקדמות בשום עניין?
"כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע ואהבה לעשות טוב" - כפי שלמדנו כבר בתחילת התניא, יראת שמיים היא השורש לעניינים של "סור מרע", ואהבת השם היא השורש לעניינים של "עשה טוב". אילו היינו מסתפקים בכך, היה מקום לחשוב שהיראה נחוצה רק ל"סור מרע", ואילו ל"עשה טוב" די באדם שאין לו יראת שמיים והוא מקיים את המצווה משום שנוח לו, נעים לו ואוהב את הדבר - והיעדר היראה אינו מפריע לו.
"אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב" - בעניינים של "עשה טוב" אי אפשר להסתפק באהבה בלבד, ולומר: אעורר את אהבתי לקב"ה ואת אהבתי למצווה ואקיימנה.
"ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו" - לכתחילה צריכה להיות לאדם יראה פנימית ואמיתית, אך לכל הפחות עליו לעורר תחילה את היראה הטבעית. בלבו של כל יהודי, בפנימיות נפשו, קיימת יראת שמיים טבעית - כפי שנתבאר בפרק י"ח, שירושה היא לנו מאבותינו - קו אדום שאינו עובר אותו, והיא אינה נוצרת מחדש אלא רק מסותרת. אם לא יעורר אותה, תישאר חבויה ונסתרת ולא תתגלה כלל, ולכן עליו לעוררה עד שתהיה "בהתגלות לבו" - שירגיש אותה בגילוי.
יראה זו פועלת לשני הכיוונים: לא רק יראה מלעבור עבירה, אלא גם יראה מלהימנע מקיום המצווה. האדם אינו מסוגל שלא לעשות את רצון הבורא, כשם שאינו מסוגל לעבור על רצונו. הן ל"סור מרע" והן ל"עשה טוב" - מוכרח הוא לעורר תחילה את היראה בהתגלות לבו.
לסיכום: בחלק זה למדנו את חידושו של פרק מ"א: אף שבפרק ד' נתבאר שהיראה היא שורש ל"סור מרע" והאהבה שורש ל"עשה טוב", אין די באהבה לבדה לקיום מצוות עשה ולימוד תורה, ויש לעורר תחילה את היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, שתהיה בהתגלות הלב. עמדנו על דיוק שלושת הביטויים "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" - ההתחלה, העיקר המלווה את כל השלבים, והשורש שכל פרט ופרט חייב להיות מחובר אליו בחיבור פעיל ותמידי. כן הזכרנו את מכתבי הרבי המורים ללמוד ולהתבונן בקטע זה כסגולה ומקור כוח בעניינים רוחניים וגשמיים כאחד.
בהמשך הפרק יבאר אדמו"ר הזקן מדוע נחוצה היראה כל כך גם לקיום מצוות עשה, וכיצד מעוררים אותה בפועל.