בשיעורים האחרונים עסקנו באהבה המסותרת שבלב כל יהודי וכיצד מוציאים אותה אל הגילוי. נפתח בתקציר קצר של הדברים, ונחזור לשלוש השורות האחרונות שבעמוד הקודם, דף ס"ג עמוד א'.
"ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי, להיות בהתגלות לבו ומוחו - לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך" - האהבה שמדובר בה כאן היא האהבה השנייה שנתבארה, אהבת הבן אל אביו ואמו, שבה מוכן הבן לעשות הכול למענם.
ספר התניא כולו מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ולפיכך גם כאן: קרוב הדבר לכל אחד ואחד להגיע להתעוררות זו כלפי הקב"ה - הרגשה שבה מוכן האדם למסור את נפשו, בלא שום אינטרס ובלא חשבון של רווח, לעשות את רצון הבורא, ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך התמסרות מוחלטת.
כיצד מגיע האדם לכך?
"דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו" - פשוט לדבר על כך, ולהרגיל זאת על לשונו תמיד: שהקב"ה הוא אבינו, ואנו מתמסרים אליו כבן אל אביו. וכלשון חז"ל שהקול מעורר את הכוונה - הדיבור מעורר את כוונת הלב והמוח, ומתוך כך מתעוררות גם מחשבותיו בעניין, והדבר מקרב אותו להתבוננות.
ומכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב" - זוהי הדרך להגיע לעניין.
יש כמובן דרגה גבוהה יותר, שאין מדובר בה כאן: אדם שכבר התבונן והתחושה הפנימית מגולה אצלו ממש, כבן אל אביו, בהשתוקקות. אך גם מי שלא הגיע לכך ואין הדבר בגילוי אצלו - ידבר על כך וירגיל את עצמו לדבר, וכשישמע באוזניו את הדברים היוצאים מפיו, הדבר יקרב אותו לעניין. "וכשירגיל עצמו כן תמיד, הרי ההרגל נעשה טבע".
בספר התניא, ובתורת החסידות בכלל, מדגישים מאוד את הזהירות שכל דבר יהיה אמיתי ופנימי - שמה שהאדם מרגיש או חושב יהיה כך באמת, ולא דמיון או 'כאילו'. וכאן נאמר לאדם שאף אם אין הוא שייך כלל כרגע לדרגה של הרגשת הקב"ה כאביו - ידבר על כך ויאמר זאת, והדבר כבר יפעל את פעולתו.
ומיד שואל אדמו"ר הזקן: "ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני" - שהרי יאמר האדם: אני מתחיל לומר ולהרגיש שהוא אבינו, אך למעשה אין זה אלא כוח דמיוני. נדמה לי שאני מרגיש כך רק משום שאני חוזר ואומר זאת, ומצד שני אני חש שאין זו אמת, שכן ביחס לאביו הגשמי חש האדם תחושה פנימית מיידית, שונה מזו שבענייני תורה ומצוות.
והמענה: "לא יחוש" - אל לו לחשוש ואל ייפול ברוחו. ומדוע?
מצד עצמה: "מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחינת האהבה המסותרת" - מצד האמת הפנימית שבו, אף שאינו מרגיש אותה כרגע, הדבר אמיתי לחלוטין, שהרי בפנימיות נשמתו של כל יהודי קיימת אהבה זו לבורא. הקושי הוא ברבדים הגלויים בלבד, שבהם שותפים למערכת גם הנפש הבהמית והיצר הרע ושאר העניינים שהאדם מונח בהם, ואינם מניחים לו לחוש את ההרגשה האמיתית.
מצד תכליתה: "רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצות שלומד ומקיים על ידי זה" - התועלת שבהרגל הדיבור, המחשבה וההעמקה היא שהדברים יבואו לידי מעשה בפועל: לקבוע שיעור תורה ולקיים מצוות, ולומר: אני מקיים מצוות משום שהוא אבי, ואני עושה הכול למענו יותר מאשר למעני, בלא נגיעה אישית. נמצא שהמעשה אמיתי ממש, "כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו".
נמצא שמצד הפנימיות הדבר אמת, ומצד התכלית - קיום התורה והמצוות בפועל - אף הוא אמת. הקושי הוא רק באמצע הדרך, בתחושה שהעניין טרם כבש את כל רבדיו החיצוניים של האדם, ואין בכך כדי לעכב.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הוצאת האהבה המסותרת מן ההעלם אל הגילוי אינה נפלאת ואינה רחוקה, אלא "קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך" - על ידי שירגיל אדם על לשונו וקולו שהקב"ה הוא אבינו ממש ומקור חיינו, ויעמיק בכך במחשבתו, עד שההרגל ייעשה טבע. ואף אם נדמה לו שהדבר דמיוני, לא יחוש: מצד האהבה המסותרת הוא אמת לאמיתו, ותועלת הגילוי היא הבאת הדברים לידי מעשה בתורה ובמצוות, לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו.
בחלק הבא נוסיף כמה נקודות נוספות המבוארות בפרק.