בחלק הקודם עמדנו על ההגהה שבפרק מ', ולמדנו כיצד המצווה שאדם מקיים מתרוממת ומתעלה כלפי מעלה, כשיש בה נשמה פנימית וחיות. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה מן הכיוון ההפוך - עד היכן מתפשט למטה האיחוד והאור האין סוף בכל אחד מחלקי התורה.
בתורה ישנם ארבעה שלבים: מקרא, משנה, תלמוד וקבלה. כולם תורת השם וחכמתו, המתגלית בעולם - ומדוע, אם כן, ישנם חלקים שהאדם מבין וחלקים שקשה לו להבין? מדוע לומדים מקרא עם ילד בן חמש המתחיל את החומש, משניות לאחר מכן, גמרא כשיגדל עוד, וקבלה - בכלל לא? לכאורה היה אפשר להתחיל עם ילד המתחיל לדבר דווקא בקבלה. ואם נאמר שאינו מבין - הרי גם בהגיעו לגיל ארבעים אין ודאות שיבין קבלה, ואילו גמרא יבין כבר בגיל שבע, שמונה או עשר, ובכל זאת אין מתחילים עמו בגמרא מגיל חמש אלא בחומש, אחר כך משניות ואחר כך גמרא. מהו סדר זה? ההגהה שלפנינו תיתן הבנה גם בשאלה זו.
ראשית מוסיף אדמו"ר הזקן בעניין המצוות: בפנים התניא דובר על יצירה ובריאה "והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד שהן יצירה ובריאה", ובהגהה הוא מוסיף "או אפילו בעשיה, ביו"ד ספירות דקדושה, מקום מצות מעשיות" - שהמצוות המעשיות שאדם מקיים, מקומן בעולם העשייה. בפנים דובר על תורה, וההוספה כאן היא ביחס למצווה.
ומכאן והלאה - בתורה עצמה:
מקרא - שייך לעולם העשייה.
"אבל במשנה - מתגלה היחוד ואור אין סוף ברוך הוא ביצירה".
"ובתלמוד - בבריאה".
אם נעצור כאן, יוצא לכאורה שהתלמוד - שהוא בבריאה - הוא הנעלה שבכולם, והמשנה מתחתיו, והמקרא הנמוך שבהם. אך דבר זה אינו יכול להיות, והרבי מעורר על כך: על פי ההלכה מותר להניח חומש על גבי משניות, אך אסור להניח משניות על גבי חומש, שכן החומש קדוש יותר מן המשנה וחייב להיות מעליה, והמשניות קדושות מן הגמרא. הסדר ההלכתי, אם כן, הפוך בדיוק מן הסדר שלפנינו.
הביאור - כל התורה כולה, על כל רבדיה וחלקיה, נמצאת באמת בעולם האצילות - הגבוה שבכולם. ההבדל אינו במקום שממנו באים הדברים, אלא בשאלה עד היכן הם מתפשטים ויורדים למטה, ועל פי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר:
מקרא - גבוה כל כך, ולפיכך הוא יורד עד עולם העשייה, ומשום כך אף ילד בן חמש יכול ללמוד אותו.
משנה - גבוהה אף היא, אך לא כמקרא, ולפיכך יורדת עד היצירה בלבד.
תלמוד - יורד עד הבריאה בלבד.
קבלה - נשארת באצילות, ולפיכך אין אדם מפנים אותה כדרך שהוא מבין גמרא.
ובלשון ההגהה: "דהיינו שבלימוד מקרא מתפשט האיחוד ואור אין סוף ב"ה מאצילות עד העשיה, ובמשנה עד היצירה לבדה, ובתלמוד עד הבריאה לבדה - כי כולן באצילות", והכוונה היא עד היכן הם יורדים למטה, "אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבי"ע כמו שכתוב בפרי עץ חיים".
דבר זה נראה במוחש בהתאמה שבין החלקים לעולמות: הבריאה היא עולם ההבנה - ולפיכך התלמוד, שכל עניינו הבנה. היצירה היא עולם המידות - ולפיכך המשנה, שבה לומדים כשר ופסול וטרף, שהם בחינת חסד וגבורה. והעשייה - מקרא.
מלבד ההסבר שהילד הקטן מבין מקרא, ניתן להסביר את הדבר גם מכיוון אחר: יהודי הבא לבית הכנסת ומכובד בעלייה לתורה - עלייה לתורה היא מקרא. הוא מברך "ברכו את ה' המבורך" ומברך את הברכה, ואחר כך אומר את המילים יחד עם בעל הקורא, ואפשר שלא הבין אף מילה אחת ממה שקרא. ואף על פי כן אין ברכתו ברכה לבטלה - שכן במקרא, גם אם לא הבין, הוציא את המילים מפיו, וזה בסדר גמור, מפני שהמקרא נמצא בעולם העשייה.
וכן קדושתו של המקרא היא בעשייה: לוקחים קלף גשמי ודיו גשמי, כותבים בהם את ספר התורה - עשייה - והדבר קדוש. וכן האומר תהילים ואינו מבין אף מילה ממה שהוא אומר - פותח את הספר, אומר את המילים, וזה בסדר גמור, מפני שהמקרא ירד עד העשייה. וכיוון שירד לעשייה, גם מי שנמצא בעולם העשייה ותופס את הדברים בשפת עולם העשייה - ושפה זו היא מילים, נייר, קלף ודיו - אוחז בהם כראוי.
אך במשנה ובגמרא, אדם הקם בבוקר ומברך ברכות התורה כדין, ומיד הולך ללמוד גמרא ואינו מבין מילה אחת - אומר את המילים ואינו מבין דבר - ברכתו ברכה לבטלה. כך נפסק בשולחן ערוך, שלימוד בלי להבין "לא מקרי לימוד כלל", שכן בתורה שבעל פה צריך להבין. מי שלוקח משנה וגמרא בשפת עולם העשייה בלבד - לא לקח דבר; הוא חייב לקחתם בשפת עולם נעלה יותר.
מטעם זה, בברכות השחר, מיד עם סיום ברכת נותן התורה אומרים פסוקים מן המקרא - "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן... יברכך ה'" - ועצם אמירת המקרא מיד לאחר הברכה עושה שלא תהיה הברכה לבטלה, שכן למד. אפשר שלא הבין מה שאמר, אך למד.
אין בכך שלילת הסגולה שבאמירה בלא הבנה: על הזוהר כתוב שיש בו סגולה גדולה, וכן במשניות - "משנה" אותיות "נשמה", ויש בזה עניין מסוים. אך אין זה מצד הלימוד: אדם שאמר אלף משניות ולא הבין מילה אחת - סגולה גדולה מאוד יש בידו, אך לימוד אין כאן.
ומאידך, האם אין הבדל בין מי שהבין את המקרא לבין מי שלא הבינו? בוודאי שיש הבדל, ותפיסתו של המבין עמוקה יותר. אלא שעל מי שהוציא את המילים מפיו אף שלא הבין, אין לומר שלא למד - שכן במקרא אין תפיסת הדברים חייבת לעבור דרך המוח, והיא יכולה לעבור דרך הפה; ובמשנה, אם לא הבין - אין זה נקרא לימוד.
ובקבלה - היא כה גבוהה עד שנשארה למעלה, ולפיכך אף הלומד קבלה ומבין, אומר אדמו"ר הזקן באחד המאמרים, מבין את המילים שהוא קורא אך אינו מבין את מהות הדברים, והמהות נשארת מופשטת. אין זה כלימוד גמרא, שבה לומדים על המחליף פרה בחמור ועל הטלית, והלומד מבין בדיוק במה מדובר. בקבלה, גם אם הבין את הרצף ויכול לחזור על המבנה - הבין את המילים, וזו ידיעת המציאות, אך אין זו ידיעת המהות, מפני שהקבלה נשארה באצילות. הרוצה להפנים קבלה, צריך להיות שייך לעולם האצילות ולתפוס את הדברים בשפת האצילות; ומי שהוא מעולם נמוך יותר, יכול לקרוא את המילים ולראות במה מדובר, אך אין הוא מתחבר לדברים. זהו ההבדל בין כל החלקים הללו - כל אחד ירד עד המקום שירד.
ארבעת החלקים שהזכרנו - מקרא, משנה, גמרא וקבלה - מתחלקים בדרך כלל כנגד ה'פרד"ס'. חסידות אינה חלק נוסף בשורה זו, אלא הפנימיות של כל אחד ואחד מהם: לעיתים בא מאמר החסידות ומבאר את פנימיות המקרא והחומש, לעיתים את פנימיות המשנה, לעיתים את פנימיות הגמרא, ולעיתים את פנימיות הקבלה - כפי שעשינו כעת, שלמדנו ציטוט מן הקבלה וביארנו את פנימיותו. חסידות היא הפנימיות של כל החלקים הללו יחד.
*
עד כה חילקנו את הדברים לשניים: תורה ומצוות מזה, ואהבה ויראה מזה, שהן הכנפיים. ועל כך מקשה אדמו"ר הזקן: "והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצות" - הרי יש מצוות אהבה ויש מצוות יראה, והן חלק מתרי"ג המצוות. ואם כן, מדוע נאמר שהן גופים? אם תפילין הן חלק מן הגוף מפני שהן ממצוות התורה, ושבת חלק מן הגוף - גם האהבה צריכה להיות חלק מן הגוף. ובכל זאת "אעפ"כ נקראין גדפין".
וזה ביאורו: "להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה" - יש מצווה לאהוב, אך תוכן המצווה הוא שהעבודה תהיה מתוך אהבה. הדבר דומה לקטר של רכבת, ובעיקר לקטרים של פעם שהשמיעו רעש גדול וחזק: מה יוצא מכל הרעש? הרכבת נוסעת רק בתנאי שהקטר מחובר אל הקרונות; ואם לא - יכול הוא להרעיש הרבה ולא ייצא מכך דבר. האהבה היא הקטר, ולא סתם אחד הקרונות אלא הקטר עצמו, שיש בו רעש ורגש ועוצמה - אך כל תכליתו שיגיע אל היעד ויביא עמו את כל הנוסעים.
לפיכך, כשציווה הקב"ה על התפילין - רצה שיהיו תפילין, והתפילין מטרה בפני עצמה. אך כשציווה על האהבה, אין האהבה מטרה לעצמה, אלא שהעבודה תהיה עם רגש. וה'עבודה' היינו קיום המצוות, כל פעולה הנעשית על פי רצון השם - שבה הקב"ה נמצא. מה שאין כן אדם המטייל טיול בוקר להנאתו ומסתכל בציפורים: הקב"ה נמצא גם בפעולה זו, שהרי הוא נמצא בכל דבר, אך אין זו מצווה.
ומה בדבר אהבה שאין עמה עבודה? "ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים - להתענג על ה' מעין עולם הבא וקבלת שכר". וכפי שכתוב בתורה: "והיום לעשותם כתיב" - היום, בעולם הזה, יש לעשות, "ולמחר לקבל שכרם" - למחר, בעולם הבא.
וזה ההבדל שבין שני סוגי האהבה: האהבה שאנו מכירים בעולם הזה היא צימאון והשתוקקות - האדם אוהב דבר שאין לו, צמא אליו ורוצה אותו, והאהבה מובילה אותו אל הדבר; ואילו אהבה בתענוגים היא התענגות על הדבר שכבר יש לו, וזהו עולם הבא. ויש יהודים צדיקים גמורים שיש להם לפעמים, ואולי תמיד, מדרגת אהבה כזו, וחיים בעולם הזה מעין עולם הבא - מעין בלבד, שכן בעולם הזה אין זה אלא בדמיון ובדוגמה.
"ומי שלא הגיע למדה זו", שעדיין לא הגיע לאהבה בתענוגים ולא זכה "לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו - הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות". אדם עומד בתוך הנהר כולו וצועק "מים, מים לשתות, אני כל כך צמא, מי יביא לי מים?" - והרי הוא מלא במים, יוריד את ראשו וישתה. אם צמא הוא לקב"ה, אינו יכול להישאר תקוע בצימאון, אלא עליו למלא אותו ממעייני התורה.
ועל כך צועק הנביא "כמו שקובל עליו הנביא הוי כל צמא לכו למים - כי לפי פשוטו אינו מובן": מה צריך הנביא להודיע שהצמא ילך למים? כל ילד יודע זאת. ואף אם נאמר שהכוונה לתורה - "דמי שצמא ומתאווה ללמוד, פשיטא שילמוד מעצמו, ולמה לו לנביא שיצעק עליו הוי וכמו שכתוב במקום אחר באריכות"?
אלא שיש מי שצמא לקב"ה, ואומרים לו: הנה הקב"ה נמצא בתוך הספר, למד - והוא משיב: לא, אני רוצה את הקב"ה עצמו, וסבור שימצא אותו בצימאון. אך מי שנתקע בצימאון מחפש את עצמו ולא את הקב"ה; הרוצה את הקב"ה ימצאהו במים, בתורה. יש אדם הנהנה מעצם ההשתוקקות, ומשמרווים את צמאונו נלקח ממנו כל העניין שלו - כאותם אנשים שכל הנאתם לספר שהם צמאים, ואם נותנים בידם בקבוק מים קלקלו להם את כל ההצגה. וכך גם ברוחניות: הוא צמא ומשתוקק, ואינו מנצל את הזמן ללמוד תורה.
הנקודה בכך: לאהוב את הקב"ה היא מצווה, וההשתוקקות עצמה מצווה - אך בתנאי שהאדם מחבר אותה למעשה ומתרגם את הצימאון לתורה ומצוות. אין זו כוונת הקב"ה שיישאר האדם בצימאון; ובעזרת השם, בהגיעו לעולם הבא תהיה לו אהבה בתענוגים - לא מצד החיסרון והצימאון, אלא מצד שכבר יש לו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי כל חלקי התורה מקורם בעולם האצילות, וההבדל ביניהם הוא עד היכן הם מתפשטים למטה: מקרא עד העשייה, משנה עד היצירה, תלמוד עד הבריאה, וקבלה נשארת באצילות. מכאן סדר הלימוד, וכן ההבדל שבין מקרא - שאמירתו בפה נחשבת לימוד אף בלא הבנה - לבין תורה שבעל פה, שבה "לימוד בלי להבין לא מקרי לימוד כלל". ראינו שחסידות היא הפנימיות של כל החלקים הללו. ובסיום הפרק: אף שהאהבה והיראה הן מתרי"ג המצוות, נקראות הן 'גדפין', שכן תכלית האהבה היא העבודה מאהבה - ומי שאינו מרווה את צמאונו ממעייני התורה, הרי הוא כעומד בנהר וצועק "מים".
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד התניא ונעבור לפרק מ"א.