בחלק הקודם למדנו כי יהודי המקיים מצווה - עצם הקיום מגלה את הרצון האלוקי, ואילו הדחילו והרחימו מעלים את המצווה למקום שבו הרצון האלוקי מתגלה. הרצון קיים במצווה גם ללא רגש, אך לא בגילוי; וכדי שהרצון האלוקי יהיה בגילוי במצווה שהאדם מקיים, עליו להכניס בה רגש - ואז היא מתעלה ליצירה או לבריאה, אל המקומות שבהם מתגלים הרצון והייחוד.
אין ספק שאי אפשר לנקוט בקיצוניות ולומר שהעיקר הוא המעשה לבדו. אמנם למדנו בפרק ל"ז שהעיקר הוא המעשה, ולפי זה מה נפקא מינה אם יש רגש אם לאו - הרי כפי שהזכרנו, עוף בלי כנפיים כשר, והעיקר הוא המעשה. אך מצד שני נאמר שהרגש הוא נשמת המעשה; ואילו הנשמה - אם תיטול אותה מן העוף, עדיין יישאר כשר. כיצד, אם כן, משלבים את שני הדברים יחד?
כדי להבין זאת נחזור אחורה. בסוף פרק ל"ט למדנו שישנם שלושה מצבים בקיום מצוות ובלימוד תורה:
המצב הנעלה: האדם עושה את הדברים מתוך רגש אמיתי לקב"ה - וזהו לימוד תורה לשמה.
המצב הסתמי: האדם מקיים את המצווה או לומד באופן סתמי, בלי להשקיע מאמץ, מחשבה ורגש.
המצב הגרוע: האדם מכניס בזה רגש, אך רגש שלילי והפוך - הוא לומד רק כדי להרוויח מזה דבר מה, או אף גרוע מכך: על מנת לקנטר, שיהיה לו חומר להתווכח עם שומרי התורה ולהראות להם שאינם צודקים.
המצב הנעלה הוא הטוב שבכולם, ואילו ביחס לשני המצבים האחרים נשאלת השאלה: יהודי הבא ואומר "הנני הולך ללמוד במצב הסתמי, בלי רגש למצוות ובלי רגש לקב"ה, אך גם לא ברגש הפוך - האם ללמוד או לא ללמוד?" - אומרים לו שילמד, שכן "לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה". ואף מי שבא ואומר שהוא הולך ללמוד על מנת לקנטר - מפורש בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה שילמד.
מהו הטעם שאומרים לאדם כזה שילמד? הלשון היא: "לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה", והטעם - "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולכאורה, אם העיקר הוא המעשה כפי שלמדנו בפרק ל"ז, מה צורך יש בטעם זה? היה ראוי לומר שילמד בכל אופן, אף אם לא יגיע ל'לשמה' לעולם, שהרי העיקר הוא התכל'ס - המעשה, ואם כך אין נפקא מינה אם יש רגש או אין רגש.
מלשון זו עולה המסקנה ההפוכה: אם היינו יודעים בוודאות גמורה שלא יצמח מזה רגש לעולם - לא היה לו ללמוד; ומכיוון שאנו יודעים שסופו להגיע לרגש, אומרים לו ללמוד. נמצא שמקומו של הרגש חשוב ביותר, ואי אפשר לומר שהעיקר הוא המעשה והרגש אינו משנה, כדבר טוב שאם ישנו - מה טוב, ואם לא - אין בכך כלום. כל שנאמר הוא שיעשה את המעשה גם כאשר אין לו רגש, משום שבסופו של דבר יגיע אליו. וכך הוא הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות.
בחסידות מובא משל לדבר. כל הנקודה היא, כפי שלמדנו בפרק ל"ד, עשיית דירה לקב"ה בתחתונים. תאר לעצמך אדם המכניס את המלך לדירה: מצד אחד הרצון הוא שהמלך לא יישאר בחוץ, ברחוב או במדבר, אלא שתהיה לו דירה - ארבעה קירות, פאר והדר, מקום גלוי ופתוח שבו יוכל המלך להרגיש בביתו. ומצד שני, אם הכניס את המלך לדירה ודבר אחד לא עשה - את חברת החשמל לא הזמין, ואין בה אור והיא חשוכה לגמרי, ובכל זאת הוא אומר למלך "ארמון בניתי לך, בוא היכנס" - האם יכול המלך לשכון בדירה כזו? אין הדבר יתכן. נמצא שהאור הוא עיקר.
אם כן, הרצון שהמלך רוצה דירה כולל שני דברים שאי אפשר זה בלא זה: המלך רוצה דירה מוארת. אין אלו שני רצונות נפרדים, שיוכל המלך לומר שהוא מסתדר גם עם אחד מהם, ואם יהיו שניהם - מה טוב. אין דבר כזה: אחד בלי השני אינו שווה כלום. הוא רוצה גם דירה וגם שתהיה מוארת.
וכך בנמשל: יהודי הבא ללמוד תורה או לקיים מצווה - בעצם קיום המצווה עשה למלך דירה, אך אי אפשר שהדירה תישאר חשוכה. עליו להכניס בה נשמה, חיות, עוצמה ופנימיות, ובכך הוא מאיר את הדירה. ומן הקצה ההפוך: אם יבוא אדם ויאמר שהוא רק מאיר את הדירה - מכניס אור אך אינו מקיים את המצוות בפועל - גם זה אינו כשורה. חייב שיהיה קיום בפועל, והקיום חייב להיות מתוך רגש. צריכה להיות דירה מוארת.
לאור זאת מובן מה הכוונה כשאומרים ליהודי לקיים אף בלי רגש: בנה למלך דירה, שכן בסופו של דבר תגיע חברת החשמל - "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" - והדירה תהיה מוארת. אין זאת אומרת שאין נפקא מינה שהמלך ישכון במקום חשוך, אלא המלך אומר: בנה לי את הבית, ואני יודע שבסוף החשמל יגיע, ולפיכך אני מוכן להיכנס פנימה. זהו החיבור שבין שני העניינים.
[ראוי לציין כי הדברים מתוארים בדימוי גשמי, לפי שדיברה תורה כלשון בני אדם, ואי אפשר לתאר עניין רוחני כמות שהוא - ואלמלא הדימוי הגשמי לא היה הלומד יודע במה מדובר].
יהודי צריך לבוא אל המצווה עם רגש, ונשאלת השאלה: כאשר הוא בא להניח תפילין או לברך על הציצית ולקיים את המצווה - האם הרגש נדרש באותו רגע של הברכה והקיום, או במשך כל התפילה כולה? בלימוד התורה הדבר פשוט, שכן הרגש נדרש במשך כל הלימוד. ובקיום המצווה - הרגש הוא מה שמביא את האדם לקיים את המצווה, אלא שהרגש עלול להתקרר, ולפיכך על האדם לעוררו מחדש כל הזמן: בא להניח תפילין מתוך רגש, ולאחר מכן התקרר, וכשהוא בא לתפילה עליו לעורר את הרגש מחדש.
עד כאן סיימנו לבאר מדוע אהבה ויראה נקראות 'גדפין' - כנפיים. מהו עניינו של הרגש? כשיהודי מקיים את המצוות מתוך אהבה ויראה, הוא פועל שהמצווה שהוא מקיים, שהיא רצון השם, תהיה בגילוי. שכן כל זמן שהמצווה מתקיימת במעשה גשמי - הגשמיות היא צמצום, ובדבר מצומצם אין יכול להתגלות האור האלוקי הבלתי מוגבל. אך כשהוא מקיים אותה מתוך רגש, הוא יוצא מן הצמצום ומתמלא עוצמה ונשמה, והכל מתרומם: ברגש טבעי - לעולם היצירה, וברגש שכלי - לעולם הבריאה.
ראוי להגדיר מהו אותו רגש: אין הכוונה לתשומת לב בלבד, אלא להתרגשות ולאהבה. הדבר דומה לאדם העושה מעשה למען מי שהוא אוהב אותו מאוד, כפי שלמדנו לעיל: כשהוא הולך לעשות עבור אוהבו דבר שנתבקש ממנו, אינו הולך ביבשות, אלא רואים אותו כמרחף, כולו חי, כולו עוצמה וכוונה - עד שאין רואים אפילו את רגליו. זוהי הנשמה הקיימת בתוך המעשה, וכך צריך להיות אצל יהודי המקיים את רצון השם: שייראו אצלו חיים במעשה עצמו.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על היישוב שבין שני הקצוות - בין הכלל שהעיקר הוא המעשה לבין הקביעה שהרגש הוא נשמת המעשה. מתוך דיוק הטעם "מתוך שלא לשמה בא לשמה" נוכחנו שמקומו של הרגש חשוב ביותר, ושאין לומר שהמעשה לבדו מספיק. המשל לכך הוא הדירה המוארת: המלך רוצה דירה ורוצה שתהיה מוארת, ואין אחד מהם שווה בלא השני - ומשום כך אומרים ליהודי לקיים את המצווה גם ללא רגש, שכן סוף סוף יגיע האור. כמו כן למדנו שהרגש עלול להתקרר וצריך לעוררו מחדש תמיד, ועמדנו על עניינן של אהבה ויראה כ'גדפין' המרוממות את המצווה מן הצמצום הגשמי אל עולם היצירה או אל עולם הבריאה, ועל הגדרת הרגש כנשמה החיה שבתוך המעשה.
בחלק הבא נעסוק בנקודה החדשה שמוסיף אדמו"ר הזקן בהגהה האחרונה שבסוף הפרק - נקודה שונה ממה שנתבאר עד כאן, שהרי עד כה דובר בכך שעניינו של הרגש הוא לרומם את המצווה ואת המעשה למעלה.