בחלק הקודם הובאה בפרק מ' לשונם של תיקוני הזוהר (תיקון מ"ה), שבה נמשלו הדברים לעוף. תחילה נפרט את חלקי העוף שבלשון התיקון, שבהם מרומזות ארבע אותיות שם הוי"ה:
"רישא דיליה" - הראש, כנגד האות "י'".
"וגופא" - הגוף, כנגד האות "וא"ו".
"ותרין גדפין" - שתי הכנפיים, כנגד שתי האותיות "ה' ה' כו'".
עד כאן לשון תיקוני הזוהר. מכאן מבאר אדמו"ר הזקן בהגהה את כוונת הדברים: העוף האמור הוא 'מטטרון', "והיינו עולם היצירה שנקרא מט"ט, ובו" - בעולם היצירה - "הן גופי הלכות שבמשנה".
ידוע שהתורה נחלקת לשלושה חלקים: מקרא (החומש וכל התנ"ך, היא התורה שבכתב), משנה וגמרא. כל אחד משלושת החלקים מרמז לעולם אחר: מקרא - עולם העשייה, משנה - עולם היצירה, וגמרא - עולם הבריאה. (בהגהה הבאה נרחיב בעניין זה, וכאן נזכירו בקצרה).
המשנה, שכנגד עולם היצירה, הייתה הספר ההלכתי הראשון שנכתב - מעשה ידי רבי יהודה הנשיא. אחריה באה הגמרא המבארת את המשנה, ולאחר מכן השולחן ערוך המוציא מן הגמרא את ההלכות למעשה. רוב רובה של המשנה הלכות, ומפעם לפעם מובאים בה גם טעמי ההלכות; ואילו הגמרא היא הטעמים, הפלפולים, ההסברים והדיוקים.
מכיוון שהמשנה קשורה לעולם היצירה, מבאר אדמו"ר הזקן היכן מרומזות במשנה ארבע אותיות שם הוי"ה. ראוי להקדים תיקון שהעיר עליו הרבי: הנוסח "ובו" אינו מדויק, אלא צריך להיות "ואו" - שמה של האות ו' בכתיב מלא (ו-א-ו), ובטעות נתחלפה האות א' באות ב'. וכך הם הדברים:
"ואו - הן גופי הלכות שבמשנה". כשם שרוב מציאותו של העוף הוא גופו, כך רובה של המשנה הוא גופי ההלכות.
"ורישא דיליה - הן המוחין ובחינת חכמה בינה ודעת שהם פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן". על כל הלכה יש טעם וסוד, וזהו הראש; ובגמרא הדבר מבואר בהרחבה יתירה.
"ותרין גדפין - דחילו ורחימו". שעה שהאדם מקיים את ההלכה, מקיימה מתוך אהבה ויראה.
"הן ה' עילאה שהיא רחימו וה' תתאה היא יראה תתאה" בשם הוי"ה שתי אותיות ה': הראשונה נקראת ה' עילאה (הנעלית) והשנייה ה' תתאה (הנמוכה), וכל אחת מהן מרמזת לעניינים אחרים. באופן כללי האהבה נעלית מן היראה, ולפיכך ה' עילאה היא הרחימו - האהבה, וה' תתאה היא היראה. מיד מוסיף אדמו"ר הזקן ומדייק באיזו יראה מדובר: "יראה תתאה":
ביראה עצמה יש דרגות: יראה תתאה ויראה עילאה, והיראה עילאה נעלית אף מן האהבה. מהו ההבדל ביניהן?
יראה תתאה - יראת פחד: אדם הרואה את המלך, את שלטונו, את חייליו, את נשקו ואת כל האימה והפחד שהוא מפעיל, ועומד לפניו רועד מפחד. זו יראה חיצונית ונגלית, מן התפאורה הגלויה של המלכות, בלא הכרה בפנימיותו של המלך ובעומק עניינו. בלשון אדמו"ר הזקן: "עול מלכות שמיים ופחד ה' כפחד המלך דרך משל, שהיא יראה חיצנית ונגלית".
"מה שאין כן יראה עילאה - ירא בושת": אדם המכיר את פנימיותו של המלך, את מעלתו ואת עוצמתו, ומתבייש לעשות בפניו דבר שאינו הגון. אף אם יבוא המלך לבדו, בלא חיילים ובלא תפאורה, יתבייש ממנו - שכן אינו זקוק להתבוננות בחיצוניות כדי לפחד, אלא בושתו נובעת מהכרת מעלת המלך. זו יראת כבוד, והיא נעלית לאין ערוך.
יראה עילאה זו אינה נמנית בארבע האותיות שהוזכרו לעיל, שהרי הכנפיים הן אהבה ויראה תתאה. והיכן מקומה? "היא מהנסתרות לה' אלוקינו, והיא בחכמה עילאה - י' של שם הוי"ה ברוך הוא, כמו שכתוב ברעיא מהימנא".
חזרה לפנים הפרק:
כל ההגהה הזו באה להשלים את הכתוב בפנים הפרק: בנביא ישעיה נאמר על המלאך שתי כנפיים אשר בהן יעופף. מהי העפיפה בנמשל? כשאומרים ליהודי לעופף, הכוונה שייקח את "זרועותיו" - שלא יקיים את המצווה במעשה בלבד, אלא יכניס בה את הנשמה, את הרגש, את אהבת ה' ואת יראת ה'. אלו הן שתי הכנפיים.
ומדוע נקראו דווקא "כנפיים"? אם האהבה והיראה מרוממות את הכול, מדוע נמשלו לכנפיים בלבד?
התשובה: "כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלוי בהם כלל".
ראיה לדבר: אין אנו פונים לזואולוג בשאלה אם הכנפיים חיוניות אם לאו, אלא להלכה ולשולחן ערוך. במשנה במסכת חולין מובא פרק שלם של טריפות: אף עוף טהור נעשה טרף כשחסר או נפגם באחד מאיבריו החשובים והחיוניים - כגון פגם בריאה. ולעומת זאת יש פגמים שהעוף טעון בהם טיפול, ואף על פי כן אינו טרף, וכלשון המשנה: "נשתברו אגפיה - כשרה". עוף שנפל וקיבל מכה ונשברו כנפיו - כשר, ומכאן שאין שבירת הכנפיים פגם בחיותו.
הט"ז מביא את דברי המשנה ומוסיף ודן: המשנה דיברה בכנפיים שנשתברו, ומה הדין אם לא נשברו אלא הוסרו ממנו בידי אדם - שקיצצו את כנפיו, בלא לפגוע בריאה ובאיברים הפנימיים? ומדייק הט"ז מלשון "נשתברו אגפיה כשרה", שאף אם ניטלו אגפיה בידי אדם - כשרה. וזו הלשון שמצטט אדמו"ר הזקן: "כדתנן ניטלו אגפיה כשרה" - אין הוא מצטט את לשון המשנה עצמה ("נשתברו"), אלא את המסקנה הנגזרת ממנה כפי שהובאה בשולחן ערוך.
מכאן שאין הכנפיים עיקר העוף, אלא "והעיקר הוא ראשו וכל גופו" הם העיקר, "והכנפיים אינן רק משמשים לראשו וגופו לפרחא להון" - כדי שיוכל לפרוח ולעוף; ואם אינו יכול לעוף, כשר הוא.
הנמשל: "וכך דרך משל התורה והמצוות הן עיקר היחוד העליון". כאשר אדם מקיים תורה ומצוות, אף בלא רגש, עצם הקיום פועל ועושה את היחודים העליונים שעמדנו עליהם בחלק הקודם - "על ידי גילוי הרצון העליון המתגלה על ידיהם".
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההגהה שבה מבאר אדמו"ר הזקן את לשון תיקוני הזוהר: 'מטטרון' הוא עולם היצירה, שכנגדו המשנה (מקרא - עולם העשייה, משנה - עולם היצירה, גמרא - עולם הבריאה), ובו מרומזות ארבע אותיות שם הוי"ה - ו': גופי ההלכות שבמשנה; י': המוחין ובחינת חכמה בינה ודעת, פנימיות ההלכות וסודן וטעמן; ושתי ה': אהבה ויראה. עמדנו על ההבדל בין יראה תתאה, יראת הפחד החיצונית, לבין יראה עילאה, יראת הבושת שמקומה בחכמה עילאה שהיא בכלל "הנסתרות לה' אלוקינו". כן למדנו מן ההלכה ("נשתברו אגפיה כשרה", ומדיוק הט"ז - "ניטלו אגפיה כשרה") שאין הכנפיים עיקר העוף אלא משמשות לראשו ולגופו, ובנמשל: עיקר האיחוד העליון הוא התורה והמצוות עצמן, הפועלות על ידי גילוי הרצון העליון.
בחלק הבא נשלים את הנמשל ונעמוד על מעלתן הגדולה של אהבה ויראה - כיצד הן פועלות ביחס לתורה ולמצוות ומעלות אותן למעלה.