הגענו לחלקו האחרון של פרק מ', בדף נ"ה עמוד א' (עמוד 109). עצרנו בשש השורות האחרונות של הפרק, בלשון "ובזה יובן היטב". ראוי לציין כי פרק מ' חותם עניין שלם: פרק מ"א אמנם ממשיך אותו במידה מסוימת, אך ניתן לפתוח אותו גם כיחידה נפרדת. לפני שנמשיך בלשון אדמו"ר הזקן, נקדים תזכורת קצרה על הרצף שבו אנו נמצאים.
פרקים ל"ה-ל"ז: מעלת המעשה - "המעשה הוא העיקר" - ועניין "דירה בתחתונים".
מפרק ל"ח ואילך: יש נשמה למעשה, היא כוונת המצווה. עם כל העוצמה והמעלה שניתנו למעשה, יש לדעת שקיימת גם כוונה, ומעלתה שהיא כנשמה למעשה: כשהעשייה נעשית בכוונה, הוכנסה בה נשמה, ומשיש בה נשמה - המעשה הוא אחר לגמרי. על יסוד זה הרחיב אדמו"ר הזקן בדרגות השונות שבכוונה: יש כוונה שעוצמתה גבוהה, והיא מרוממת את המעשה לדרגות גבוהות יותר, ויש כוונות שדרגתן נמוכה - כשם שבנפש ובנשמה עצמה יש דרגות וסוגים: נשמת החי, נשמת המדבר וכדומה.
תמצית הדברים: העשייה היא מצומצמת, ואילו הכוונה והרגש אינם מצומצמים. משום כך בכוחה של הכוונה להיכנס אל העשייה המצומצמת כנשמה וכחיות שבתוכה, ולרומם אותה לרמות גבוהות בהרבה. מנקודה זו נמשיך.
"ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל" - על פי יסוד זה נבין מדוע יראת השם ואהבת השם, שהן הנשמה והרגש שבתוך המצווה, נקראות "גדפין". "גדפין" בארמית, ותרגומו ללשון הקודש: כנפיים - שתי הכנפיים הן אהבת השם ויראת השם. והטעם: הכנפיים הן המרוממות את הכול, הנותנות בו חיות ונשמה.
היכן מצינו שאהבה ויראה נקראות כנפיים? מביא אדמו"ר הזקן "כדכתיב" - מלשון הפסוק בישעיהו, המתאר את השרפים שראה במרכבה העליונה, שיש להם כנפיים, ואף מפורש שם תפקידן: "ובשתים יעופף" - בשתי כנפיים המלאך מעופף. מובן שאין לגשם את הדימויים הכתובים בפסוקים, אלא הם נאמרו בדרך משל, ויש בהם רעיון ומשמעות. ומהי משמעותן של אותן שתי כנפיים שבהן מעופף השרף?
"וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער היחודים פרק י"א שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו'" - מה שנקרא בעוף כנפיים, נקרא באדם זרועות. ומכאן משמעות הדברים: בלשון "פתח אליהו" מזכירים בדרך משל, כיצד הדבר נמצא למעלה באלוקות - "חסד זרוע ימין וגבורה זרוע שמאל", וחסד וגבורה, במילים אחרות, הם אהבה ויראה. נמצא שהזרועות - זרוע ימין וזרוע שמאל - הן אהבה ויראה, ומה שנקרא באדם זרוע נקרא בעוף כנפיים. כלומר, משמעותן הרוחנית של כנפי העוף, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודת השם של יהודי, היא הרגשות: אהבה ויראה נקראות כנפיים והן הזרועות.
מקור נוסף: "ובתיקונים פירשו" - בתיקוני הזוהר מבוארים הדברים באופן ובסגנון שונה, ואף שלא נזכרה שם הלשון "גדפין", המשמעות היא אותה משמעות:
"שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו" - הלומדים תורה ומקיימים מצוות עם נשמה, עם רגש ועם חיות - "נקראים בנים", וכפי שהופיע בפרקים הראשונים בתניא שאהבה ויראה נקראות בן ובת. מי שרגשו פעיל, אינו מקיים את הצד המעשי של הדבר בלבד, אלא קיום המצווה נובע אצלו מתוך אהבת השם ויראת השם.
"ואם לאו" - מי שחסרות לו אהבת השם ויראת השם, והוא מקיים את המצוות בלא הפנימיות ובלא הנשמה שבדבר - "נקראים אפרוחים, דלא יכלין לפרחא" - שאינם יכולים לפרוח, שהרי לאפרוח חסרות הכנפיים.
נמצא שאף דימוי זה שבתיקוני הזוהר, המכנה את חסרון הרגש "אפרוח", עולה בקנה אחד עם דברי רבי חיים ויטאל בשער הייחודים, שאהבה ויראה הן ה"גדפין".
מהי אותה רוממות? הרעיון שאהבה ויראה נקראות "גדפין" מסכם את מה שלמדנו בהרחבה בשיעורים האחרונים: כשיהודי מקיים מצווה ברגש, באהבת השם וביראת השם, הוא פועל בה רוממות. כשיהודי מקיים מצווה הוא מקיים את רצונו של הקב"ה, אלא שרצון זה אינו תמיד בגלוי במצוותו של האדם, אף שהוא נמצא בה. וכשהקיום נעשה ברגש ובחיות, פועל האדם - בלשון התניא, שהביא מספרי הקבלה - שהמצווה תעלה לעולם היצירה או לעולם הבריאה, ואף לאצילות, כלומר שיתגלה בה הרצון האלוקי והייחודים העליונים.
ובלעדי הרגש, יש להבחין בין שני מצבים:
אם הקיום בא עם פנייה אישית - כגון הלומד תורה לכבוד עצמו, להתייהר וכדומה, כפי שלמדנו בסוף פרק ל"ט - הדבר נתפס בקליפות.
ואם הקיום הוא באופן סתמי - אין הוא נתפס בקליפות, אלא נשאר במצב שאינו עולה.
ועל כל זה נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" - ותכליתו של ה"לשמה" היא שסוף סוף יבוא הקיום מתוך רגש, שהרי הרגש הוא הנותן במצווה כנפיים וחיות, והוא המרומם אותה למעלה.
ההגהה שבצד - לשלמות העניין:
לפני שנראה את ההסבר ואת הדימוי בלשון הפנים, נקרא את ההגהה האמצעית שבצד שמאל של העמוד, שסימן הכוכבית שלה עומד בדיוק בנקודה שבה עצרנו. בהגהה זו מביא אדמו"ר הזקן לשון נוסף, הנאמר לכאורה על מלאך, והוא מחזק את עניין ה"גדפין" - שני הרגשות של אהבה ויראה - ואף הוא מאותיות תיקוני הזוהר, כפי שהזכיר בפנים "ובתיקונים".
בלשון ההגהה: "ובתיקון מ"ה" - בתיקוני הזוהר, תיקון מ"ה, נאמר "דעופא" - היינו העוף, אותו עוף שנאמר בו "ובשתים יעופף" - "הוא מט"ט". שם זה מובא במקומות רבים ככינוי למלאך, והוא קיצור של שם מלא, אך כאן מבהיר אדמו"ר הזקן מיד בהמשך שאין הכוונה לשם של מלאך, אלא זהו כינוי לעולם היצירה. ועניינו של שם זה הוא לשון רוממות, כדוגמת הלשון הארמי "מטרוניתא" שפירושו מלכה.
ובעוף עצמו ישנם המרכיבים: הראש, הגוף ושתי הכנפיים - ארבעה חלקים. וארבעת החלקים הללו שבעוף הגשמי הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה, שכן בעולם היצירה יש גילוי של ארבע אותיות שם הוי"ה המאיר בכל עולם ועולם - וארבע האותיות מרומזות בראש, בגוף ובשתי הכנפיים.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על לשונו של אדמו"ר הזקן "ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל" - אהבה ויראה הן הכנפיים המרוממות את המעשה המצומצם. ראינו את המקור מן השרפים בישעיהו "ובשתים יעופף", את ביאורו של רבי חיים ויטאל בשער היחודים שהכנפיים בעוף הן זרועות האדם - חסד וגבורה, אהבה ויראה - ואת לשון תיקוני הזוהר, שהעוסקים בתורה ובמצוות בדחילו ורחימו נקראים "בנים", ובלעדיהם "אפרוחים דלא יכלין לפרחא". כן חזרנו על משמעות אותה רוממות: עליית המצווה לעולמות העליונים, לעומת מי שקיומו בפנייה אישית (הנתפס בקליפות) או באופן סתמי (שאינו עולה) - ועל כן "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולבסוף למדנו את ההגהה מתיקון מ"ה, שהעוף הוא כינוי לעולם היצירה, וארבעת חלקיו - ראש, גוף ושתי כנפיים - הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה המאיר בכל עולם ועולם.
בחלק הבא נחזור אל הלשון שבפנים הפרק, ונראה כיצד מבאר בה אדמו"ר הזקן את הדימוי עצמו ואת המשך הדברים עד סיום הפרק.