בחלק הקודם למדנו בפנים הפרק, כי המצווה שנעשית ברגש והתורה שנלמדת ברגש מתעלות אל העולם שאליו שייך אותו רגש, ושם מתגלה הרצון האלוקי המלובש בהן. בחלק זה נעסוק בהגהה שבה מוסיף אדמו"ר הזקן, שלא רק הרצון העליון מתגלה שם, אלא גם היחוד העליון שפועל היהודי בכל מצווה ובכל לימוד תורה.
כאשר יהודי פועל על ידי מעשיו, על ידי המצוות שהוא מקיים ועל ידי תפילתו, את הייחוד העליון, נמשך שפע גדול יותר בעולם. זהו תוכן הלשון שאומרים לפני קיום המצוות: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
לשון זו טעונה ביאור: "קודשא בריך הוא" הוא הקדוש ברוך הוא, ו"שכינתיה" היא השכינה, שאף היא הקדוש ברוך הוא. בין מי למי, אם כן, מבקשים לאחד? באופן כללי מבואר, כי 'קודשא בריך הוא' הוא כינוי לשש המידות (זעיר אנפין), ו'שכינתיה' הוא כינוי לספירת המלכות. "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" פירושו לאחד ביניהם, דהיינו שיירד שפע מן המידות אל המלכות.
בספרי הקבלה ובמאמרי החסידות מופיעים ייחודים נוספים:
יחוד או"א (אבא ואמא) - יחוד חכמה ובינה, שכידוע החכמה נקראת 'אב' והבינה נקראת 'אם'.
יחוד זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא) - יחוד שש המידות (זעיר אנפין) עם המלכות (נוקבא).
נמצא שיש דרגות שונות ביחודים, וכל תכליתם אחת: להמשיך את השפע אל כאן למטה.
באיזה עולם נפעל היחוד? יחודים יש בעולם היצירה, בעולם הבריאה ובעולם האצילות. הרמה שאליה מגיע היהודי בפעולת הייחוד תלויה ברמה שבה קיים את המצוות ולמד את התורה, כלומר ברגש שהכניס בהן. אם הרגש שהכניס במצווה ובלימודו שייך לעולם היצירה, מתגלה כאן הרצון האלוקי שבעולם היצירה, ובהגהה מוסיף אדמו"ר הזקן שמתגלה כאן גם היחוד שנפעל בעולם היצירה.
ומה בדבר מעשה שנעשה בלי רגש? מצווה שנעשתה ברגש שלילי שייכת לקליפה, ומצווה שנעשתה באופן סתמי ללא רגש אינה עולה לאלוקות, ונמצא שלא פעל בה דבר. אמנם כפי שלמדנו בפרק הקודם, די בפעם אחת של עבודה בכוונה ובחיות כדי להעלות גם את כל הפעמים שנעשו באופן סתמי, וזהו הרעיון שבהגהה.
[וכפי שלמדנו בהגהה הראשונה של פרק מ', אין דבר שהיהודי עושה שאינו פועל: אם הדבר חיובי הוא פועל בקדושה, ואם לא הוא פועל להיפך. אף מחשבות בלתי ראויות נתפסות, ויש לחזור עליהן בתשובה].
לשון ההגהה: "ושם מאיר ומתגלה גם כן היחוד העליון הנעשה בכל מצווה ותלמוד תורה" - "ושם", באותה דרגה שאליה שייך האדם כתוצאה מרמת הרגש שאליה הגיע, כפי שנתבאר בפנים הפרק. בכל מצווה שיהודי מקיים ובכל תורה שהוא לומד הוא פועל ועושה יחוד עליון, ובאיזו רמה נפעל היחוד - תלוי ברמה שבה פעל.
"שהוא יחוד מדותיו יתברך שנכללות זו בזו" - התאחדות המידות זו בזו, כגון יחוד חכמה ובינה, יחוד זעיר אנפין ומלכות ויחוד חסד וגבורה, והדבר נעשה "על ידי עת רצון העליון אין סוף ברוך הוא, המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב ועצום באתערותא דלתתא, היא עשיית המצוה או עסק התורה שבהן מלובש רצון העליון אין סוף ברוך הוא".
כאשר היהודי מלמטה מקיים את המצוות ועושה זאת ברגש, הוא מגלה כאן את הרצון האלוקי, וגם פועל יחוד עליון: היחוד גורם שהחסד והגבורה מתאחדים יחד, ומתוך כך נעשית התמתקות הגבורות, והשפע היורד על ידי זה טוב יותר. פעולה זו נוגעת בכל העולמות, כלשון שאומרים בסידור בספירת העומר: "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות".
בתוך ההגהה מוסיף אדמו"ר הזקן הערה: "אך עיקר הייחוד הוא למעלה מעלה בעולם האצילות, ששם הוא מהות ועצמות מדותיו יתברך מיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא, ושם הוא מהות ועצמות רצון העליון אין סוף ברוך הוא". בפנים הפרק למדנו שהיהודי שייך בדרך כלל לעולם היצירה או לעולם הבריאה, ועולם האצילות הוא מדרגתם של צדיקים מיוחדים; ואף על פי כן עיקר היחוד נעשה דווקא בעולם האצילות.
שתי סיבות מביא אדמו"ר הזקן לכך, ונאמר את הנקודה בקצרה, שכן הדברים מופשטים: כדי לאחד בין המידות העליונות, הרי זה כמי שמבקש לאחד בין שרי המלך. שר אחד מושך לכיוון החסד, והשני ממונה על הגבורה; האחד מחזיק בקופה ושומר שלא לבזבז אפילו פרוטה, והשני ממונה לפזר בלי גבול, ומלחמה תמידית ביניהם. כיצד מאחדים ביניהם, שזה שאינו רוצה לתת ייתן מעט יותר וישתלב עם המבקש לפזר? כאשר המלך עצמו יורד אל השטח, נמצאת הדרך לחבר ביניהם, שכן מול המלך שניהם כחיילים, ואז אפשר לחבר בין ההפכים.
על דרך זה בנמשל: כשרוצים לאחד בין הספירות העליונות, שהן לכאורה מנוגדות זו לזו, הרי בעולם האצילות מאירה האלוקות בגילוי, ושם אין סתירה בין החסד לגבורה. ומשאין סתירה ביניהם, יכול היחוד העליון להיות באופן שלם.
"והארתן לבד היא מאירה בבריאה יצירה עשייה, בכל עולם לפי מעלתו". כלומר, היחוד עצמו נעשה בעולם האצילות, ורק הארה ממנו מאירה בעולם הבריאה או בעולם היצירה. יהודי שרגשו שייך לעולם היצירה, שכן עורר אהבה ויראה טבעיים כפי שלמדנו, פועל למעשה יחוד בעולם האצילות, וההארה מזה מאירה בעולם שאליו הוא שייך, שאין יחוד שאינו מתחיל מן הנקודה הראשונה.
ומכאן מקשה אדמו"ר הזקן: "ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצווה זו אינה מאצילות" - יהודי הפועל פעולה בעולם הזה ושייך רק לעולם היצירה, כיצד ייתכן שהוא פועל יחוד בעולם האצילות, והרי נפשו אינה מאצילות כלל?
ותשובתו: "מכל מקום הרי רצון העליון המלובש במצוה זו, והוא הוא עצמו הדבר הלכה והתורה שעוסק בה, הוא אלקות ואור אין סוף המאציל ברוך הוא, שהוא ורצונו אחד" - התורה שהאדם לומד היא הקדוש ברוך הוא עצמו, והמצוות שהוא מקיים הן רצונו, ורצונו יתברך שייך לעולמות הגבוהים ביותר, לעולם האצילות ולמעלה מזה. האדם עצמו אמנם אינו נמצא שם, אך זה מה שמלובש בתוך המצווה שהוא מקיים. "וברצונו יתברך האציל מדותיו המיוחדות בו יתברך, ועל ידי גילוי רצונו המתגלה על ידי עסק תורה ומצוה זו הן נכללות זו בזו, ונמתקות הגבורות בחסדים בעת רצון זו".
לכאורה סותרים הדברים את מה שנתבאר לעיל, אך למעשה אין כאן סתירה: יהודי המקיים מצווה, תחילת הפעולה שהוא פועל היא בעולם האצילות, ואולם מה שמתגלה אליו ומה שהוא חש הוא הארה בלבד, ורמת ההארה תלויה בדרגה שבה הוא נמצא. אדמו"ר הזקן בא לומר: דע לך, אין הדבר מתחיל מעולם היצירה אלא מעולם האצילות.
ניתן להמשיל זאת לרב ותלמיד: התלמיד מקבל מרבו ביאור פשוט מאוד, ברמה שילד בכיתה א' יכול להבין. אך מהיכן מתחיל הדבר? אצל המורה אין זה מתחיל מרמת כיתה א', אלא מן הרמה השכלית הגבוהה ביותר שבמוחו, והוא מוריד את הדברים ומפשט אותם, והתלמיד אינו שייך לקלוט את הרמה המקורית אלא רק את התחתונה. וכאשר מבקשים מן הרב להשמיע רעיון לתלמידי כיתה א', הוא יושב ומעורר בעצמו וחושב את הדברים ברמה שלו, ומשם מוריד ומפשט עד שהוא אומר לילדים מילים פשוטות. מי עורר אצל הרב את פעולת המחשבה שהחלה בדרגתו העליונה? הילד בכיתה א'. ומה יקבל הילד בסופו של דבר? את רמת כיתה א'.
על דרך זה בנמשל: היהודי המקיים מצווה ברגש מעורר יחוד בעולם האצילות. אין הוא שייך לעולם האצילות, אך הוא מעורר משם; ומה שיחוש הוא ההארה שתרד ותאיר בהתאם לרמה שאליה הוא שייך. ואולם עיקר הדבר מתחיל בעולם האצילות, משום שזהו הרצון האלוקי.
בחיבור שתי נקודות אלו הושלמה התשובה לשאלה שנשאלה בפרק: מה ההבדל בין העושה ברגש לעושה בלי רגש, הרי סוף סוף הכל רצון אלוקי וחכמה אלוקית? והתשובה: אמנם הכל רצון אלוקי, אך מכיוון שהמצווה נעשית בדבר גשמי, מוטל על האדם להפיח רוח חיים בגשמיות. כאשר הוא מפיח בה רוח חיים, היא מתרוממת ונעשית רוחנית ואלוקית, ואז פועלת את פעולתה ועולה למעלה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההגהה שבפרק מ', שבה מוסיף אדמו"ר הזקן כי לא רק הרצון העליון מתגלה בעולם שאליו מתעלה המצווה, אלא גם היחוד העליון הנעשה בכל מצווה ובכל תלמוד תורה - יחוד מידותיו יתברך שנכללות זו בזו. ביארנו את הלשון "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (המידות והמלכות), את יחוד או"א (חכמה ובינה) וייחוד זו"ן, ותכליתם להמשיך שפע למטה. עמדנו על כך שעיקר הייחוד נעשה בעולם האצילות, ששם מאירה האלוקות בגילוי ואין סתירה בין החסד לגבורה, כמשל שרי המלך המתאחדים מול המלך עצמו, ורק הארה מן הייחוד מאירה בבריאה, ביצירה ובעשייה, כל עולם לפי מעלתו. וראינו כיצד אדם שנפשו אינה מאצילות פועל שם: משום שרצון העליון המלובש במצווה ובתורה הוא אלוקות ממש, והוא ורצונו אחד, וכמשל הרב המעורר את שכלו העליון מחמת שאלת הילד, בעוד שהילד מקבל רק את ההארה לפי דרגתו.
בחלק הבא נפתח בעניין הנוסף שבו מתחיל אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק.